ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 02.01.2018
    המהפכה שאחרי המהפכה
    אם תשאלו את דפני ליף, זה לא מובן מאליו שגם היא צועדת בין המפגינים בשדרות רוטשילד כיום. יותר משש שנים אחרי הקיץ שבו סחפה אחריה מדינה שלמה אל הרחובות, ליף עדיין מחפשת איך להמשיך ולשנות את ישראל. בסרט אישי חדש היא חוזרת אל הימים ההם של הזעם והתהילה, מדברת על הפצעים ועל ההישגים של מחאת האוהלים, מנתחת את המצב בארץ היום, ומגלה גם איך הדייטים שלה הופכים די מהר מרומנטיים לפוליטיים
    איתי סגל

    דפני ליף, ישראל 2018 היא מקום טוב יותר לחיות בו מישראל 2011?

    "מה זאת אומרת מקום טוב יותר?"

     

    קרדיט צילום- יחצ

    קרדיט צילום- יחצ

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    טוב יותר מבחינת הדברים שנלחמת עליהם במחאת האוהלים.

     

    "ישראל 2018 היא מדינה שבה קורים תהליכים מאוד מורכבים. זו תקופה לא טובה, אבל הכרחית. הציבור קרוע, הייאוש נוכח".

     

    השאלה אם הייאוש נעשה יותר נוח, יותר קל.

     

    "תלוי את מי אתה שואל. אני חושבת שהפערים הכלכליים הולכים וגדלים, מתחילים לשמוע גם על מפעלים שמפטרים עובדים. אני חושבת שזה רק ילך ויחמיר. אני עובדת בעמותת 'לשובע', שפועלת להבטחת הצרכים הבסיסיים: חינוך, מזון ומחסה, ורואה הרבה מבוגרים שמגיעים לאכול צהריים. אני פוגשת מצוקה מול העיניים. אמנם החיים הפרטיים שלי טובים, אבל בחברה שבה אני חיה, שהיא חלק ממי שאני ולהפך, יש המון אנשים שאין להם".

     

     

    יצאת לרחוב בין היתר כי לא יכולת לשלם שכר דירה. זה השתנה?

     

    "היום יש לי כסף בדיוק לשכר דירה. אני חיה מחודש לחודש. תראה, גם בתקופת המחאה, מאוד מהר זה לא היה עליי. אני גרה בדירה שכורה ביפו עם שותף, ועדיין מחזירה חובות שהצטברו מימי המחאה. אם את לא הולכת על כל ההצעות לריאליטי, קמפיינים או פוליטיקה, בסופו של דבר את נותרת בן אדם מן השורה שמלא זמן לא מכניס כסף. אכלתי את החיסכון היחיד שהיה לי. יש לי מזל שאני מגיעה מבית מהמם. כל הזמן ניסו לתאר אותי בתור איזו ילדת עשירים מכפר־שמריהו. החיסכון הזה הוא בזכות ההורים שלי, ששמו 100 שקל כל חודש מאז שאמא שלי נכנסה להיריון. בעבודה הראשונה שלי אחרי המחאה הייתי פקידת קבלה בסלון יופי".

     

    תחילת המחאה בשדרות רוטשילד. "האוהל הראשון לא היה רק פעולה של זעקה. זאת הייתה פעולה של לחוות חופש" | צילום: שאול גולן
    תחילת המחאה בשדרות רוטשילד. "האוהל הראשון לא היה רק פעולה של זעקה. זאת הייתה פעולה של לחוות חופש" | צילום: שאול גולן

     

    בטח לא בגלל המשכורת הגבוהה.

     

    "בגלל העיקרון. צריך להתפרנס, ואמרתי לעצמי, 'אנשים מזהים אותך ברחוב, מדברים עלייך, אז איזו עבודה את אמורה לקחת?' זה הבהיל אותי קצת. כי מה זאת אומרת איזו עבודה? אותי לימדו שכל עבודה מכבדת את בעליה".

     

    איך היו התגובות כשהבינו שזאת את?

     

    "אני בטוחה שלאנשים מסוימים זה היה משונה בהתחלה. חלק לא זיהו אותי בכלל. לפעמים שאלו אותי, מה את עושה פה? אבל עבדתי שם תקופה ולאט־לאט הקליפה של המוזרות ירדה. פעם מישהי נכנסה ואמרה לי, 'את נורא דומה לדפני ליף'. אז אמרתי לה, 'היא הרבה יותר שמנה ממני'".

     

    את חושבת שיכולה להתעורר שוב מחאה בהיקף של מחאת האוהלים?

     

    "אני חושבת שחייבים להפסיק לנסות להשוות כל יציאה לרחובות ל־2011. קיץ 2011 היה חוויה ראשונית עבור הרבה מאוד אנשים, ההפגנות עכשיו זה תרגול של השריר הזה. בשנים האחרונות אנשים התפכחו, יש המון יציאה לרחובות, והניסיון לעקוף את הקיץ ההוא במספר או בחוויה הוא טעות. טוב שאנשים יוצאים לרחוב. זה צריך להיות חלק מהשפה הרגילה שאנחנו מדברים בה".

     

    זמן פציעות

     

    "הסיפור הזה מתחיל בנפילה אל תוך תהום, כשהשבר הותיר אחריו רק את הרעש, ולא נותר דבר להיאחז בו", פותחת דפני ליף את הסרט האישי מאוד, המהורהר והאקספרסיבי, על הקיץ שבו סחפה אחריה מדינה שלמה אל הרחובות. בניגוד למה שאולי היה מצופה מסרט תיעודי שביימה דפני ליף, "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" הוא לא סרט על המחאה החברתית, למרות שיש בו הרבה צילומים מאז. אין בו כרונולוגיה מסודרת של האירועים, ואין בו גם טיפת נוסטלגיה לחמימות ולתמימות ההן של אותם צעירים באוהלים שדרשו בזעם "צדק חברתי".

     

     

    פקחים עוצרים את ליף. "ההישג הכי גדול של המחאה החברתית הוא שהיא קרתה" | צילום: יובל חן
    פקחים עוצרים את ליף. "ההישג הכי גדול של המחאה החברתית הוא שהיא קרתה" | צילום: יובל חן

     

    ליף ביימה סרט מנקודת המבט שלה, סטודנטית צעירה שלא מסוגלת לגמור את החודש; כמי שהובילה, בקושי בת 25, בלי להתכוון או להתכונן, את המחאה האזרחית הגדולה ביותר בתולדות ישראל. גיבורה אמיתית, כפי שמזכיר הסרט, אבל גם טרגית.

     

    לא במקרה נדרשו לה יותר משש שנים לעבד את מה שקרה לה שם ולהתמודד עם הסערה, הריקנות וחשבון הנפש שהביאו הימים שאחרי. "חשבתי שאוכל להמשיך לרוץ קדימה בלי להסתכל לאחור, מנסה להסתיר לעצמי את הפצע, את העייפות המצטברת", היא מסבירה בתחילת הסרט, ואז, "דווקא ברגע הזה הזיכרון שלך נפתח, העבר מתחיל להגיח, ואין לך ברירה אלא להיישיר מבט ולצלול פנימה".

     

    וליף צוללת עמוק. היא לא עושה לעצמה הנחות, עונה לשאלות קשות, לעיתים אף מצליפה בעצמה את הביקורת שנשמעה נגדה. "אין בן אדם שחוטף יותר ממני בסרט הזה", היא צוחקת. "גיליתי על עצמי המון דברים בקיץ הזה. גיליתי שיש לי עמוד שדרה די חזק. מכיר את המשפט מ'מועדון קרב', 'אתה לא באמת מכיר את עצמך עד שלא הלכת מכות'?"

     

    את מתארת את המחאה כפצע שצריך להגליד כדי שתצליחי להתמודד איתו.

     

    "אחד הדברים שלמדתי על עצמי הוא שאני מסוגלת להיות תפקודית הרבה זמן. יש לי מנוע מאוד חזק. היה במחאה אדרנלין מאוד גבוה שהשאיר אותי בתנועה. אחרי שמשה סילמן שרף את עצמו, הייתי חייבת לעצור. ובדיוק כמו בריצה ממושכת, כשאתה עוצר, פתאום אתה מרגיש הכל, כל שברי המאמץ, כל החתכים. הרבה זמן רציתי לעשות סרט שאומר: לא נשברתי ולא היה לי קשה. היה לי צורך להגן על הקיץ הזה".

     

    למה?

     

    "הרגשתי שמדברים עליי כשגרירה של כישלון, כישלון שאני אחראית לו. זה לא נכון ולא פייר – עזוב כלפיי – כלפי המחאה, כלפי עשרה אחוזים מהאוכלוסייה שהיו ברחוב ועוד עשרות אחוזים שישבו בבית ולא הצטרפו פיזית אבל שהנושאים האלה בליבם. הסתובבתי המון זמן עם תחושת חוב כלפי הציבור שיצא לרחוב. המשימה לא הושלמה ואני צריכה להמשיך לדבר אותה".

     

    באופן מובן, אין שאלה שמרגיזה את ליף יותר מהשאלה אם המחאה נכשלה. "אני חושבת שזאת ריצת מרתון", היא לוקחת אוויר. "זאת הייתה נקודת מפנה עבור הרבה מאוד אנשים, של התעוררות, של העלאה של נושאים מסוימים לסדר היום. זאת הייתה פעימה במסע ארוך. היום אני מבינה שזה בסדר לדבר על קושי ואכזבה ועייפות בלי להספיד את העתיד שלך. זה מה שמתסכל אותי. הרבה מאוד אנשים שהיו מבוגרי הקיץ הזה עסוקים במהי האלטרנטיבה, ואיך עושים דברים ומה זו באמת פוליטיקה אחרת, לא כסיסמת בחירות, אלא דה פקטו. זה תהליך, אז לבוא ולדבר על המחאה החברתית בתור משהו שהצליח או נכשל? צריך לדבר על זה שהפוליטיקה נכשלה".

     

     

    ליף. "מה זה אומר לשחק את המשחק? זה חיים של אנשים | צילום: גבריאל בהרליה
    ליף. "מה זה אומר לשחק את המשחק? זה חיים של אנשים | צילום: גבריאל בהרליה

     

    מפץ גדול

     

    היא התחילה לצלם את עצמה בסלולרי אחרי שהמחאה דעכה, כסוג של מנגנון הגנה. "רק בחדר העריכה הבנתי שזה היה משהו להתעסק בו, אפילו לצלם את הרצפה, רק כדי לא להתמודד עם איך מסתכלים עליי. לא להיות בסיטואציה עצמה. לא הבנתי בזמן אמת עד כמה הדבר הזה לא היה בשליטה, כמה הוא הפך להיות אינסטינקט של הגנה".

     

    אחרי לא מעט קשיי הפקה (ראו מסגרת), התיישבה ליף עם החומרים שצולמו. האינסטינקט הראשוני אחרי הפליי הראשון היה לכסות את העיניים. "לצפות הייתה פעולה כואבת".

     

    כמו לחזור לטראומה?

     

    "לחלוטין. זה הדליק אצלי כל מיני רגשות שעוד לא הייתי ערה להם. זה הרגיש לי זר. המון דברים לא זכרתי. את הרגע של לדבר בכיכר המדינה (בהפגנת המיליון — א"ס) אני לא זוכרת. אני זוכרת את השנייה אחרי. אבל לא את רגע הנאום".

     

    מה, הדחקה?

     

    "אני לא יודעת מה זה. אולי".

     

    אומרים שכשהטראומה מאוד חזקה, המנגנון היחיד שעובד הוא היאטמות.

     

    "אני חושבת שמשהו בי לא היה מסוגל להחזיק את הרגע הזה. זה רגע כל כך גדול, לעמוד ולדבר על במה מול כל כך הרבה אנשים, שאת יכולה להשתגע ולחשוב שאת המשיח. באיזשהו אופן אני מודה על זה".

     

    שלא השתגעת?

     

    "זה בטוח. וגם על זה שכל מיני מנגנונים איפשרו לי לפרק את החוויה הזאת ולגעת בה בהדרגה. צפיתי בחומרים הארד־קור מתוך הקיץ. החוויה הכללית של להסתכל על עצמי הייתה קשה, על אחת כמה וכמה בחומרים עצמם. לקח זמן עד שיכולתי לצפות בזה בפעם הראשונה ולשאול את עצמי אם זאת באמת אני שם או לא".

     

    הסרט נפתח שלושה ימים לפני המחאה, בשיאה של אריזת הדירה של ליף, לפני היציאה לשדרה. שום דבר בהבעת פניה לא מבשר על הדרמה שהיא עומדת להישאב אליה. יונתן פיחוטקה, צלם חדשות 10, הגיע ללוות אותה, והחומרים המצולמים שלו, כמו הרבה קטעי ארכיון חדשותיים מאותה תקופה, מרכיבים את עיקר הסרט. ביניהם גם רגע מקסים אחד, שנייה לפני ההפגנה הראשונה, שבו קולטת המצלמה את ליף בשיחה צדדית עם הוריה. תוכן השיחה המלא לא ברור, אבל באיזשהו שלב ליף מתרגזת וגוערת בהוריה: "לא עכשיו". זה רגע קטן, עדין, נוגע ללב, שמתמצת את הסיפור הגדול של ליף בקיץ ההוא: מאחורי כל הלוחמנות והכעס, עומדת צעירה שדורשת שקולה יישמע.

     

    מה לדעתך פיספסו בקשר למחאה?

     

    "במהלך אותו קיץ ניסו לדבר על רגש ואינטואיציה ככלים שהמערכת לא יודעת לדבר איתם. או שאתה נאיבי או שאתה פרקטי. בעיניי, אין שום ערך לפרקטיקה אם היא לא מבוססת על חלום. הקשב היה צריך להיות כלפי הרגש המתפרץ של בני האדם, לתקוות של האנשים, לחלומות שלהם, ומשם לתרגם את זה לתוכניות עבודה. לא לבקש מאנשים לוותר על החלק הזה ולהגיד: תאמצו את השפה של הכלכלנים. נאיביות זה כלי מאוד חשוב".

     

    אנשים ציפו לאפקט מיידי לכעס שלהם.

     

    "מדברים על המחאה כאילו היא אחראית גם על הפעולה וגם על התוצאה, כאשר בפועל מדובר בשיחה בין ציבור למערכת שלטונית. צריך להסתכל על הקיץ כמפץ גדול ולראות איזה סוג של שיחות התפתח בעקבותיו: דוח על תקציב הביטחון, דיון ער על הדיור הציבורי. אין פוליטיקאי שלא רוצה להראות שהוא מוריד את יוקר המחיה. מהרגע הראשון ניסו להגיד שהמחאה הולכת להיכשל, מתי היא תסתיים, לכמת אותה לאמירה. ההישג הכי גדול של המחאה החברתית הוא שהיא קרתה. יש סיבה שהרבה אנשים לקחו בה חלק".

     

    ועדיין השלטון הוא אותו שלטון, וראש הממשלה בדיוק אותו ראש ממשלה.

     

    "תהליכים לוקחים זמן. השאלה היא לא אם השלטון מתחלף, השאלה היא אם הדרך מתחלפת".

     

    בהנחה שדרך היא מדיניות, גם היא נותרה אותו דבר.

     

    "דרך היא לא רק מדיניות, אלא גם איך אתה עושה דברים, והדבר הזה עוד לא מפוצח. אני חושבת שיש שבר מאוד חריף בין האזרחים לשליחי הציבור או מי שאמורים להיות שליחי הציבור".

     

    מה דעתך על מחירי הדיור והניסיונות שנעשו לפתור את הבעיה?

     

    "זאת הממשלה השלישית מאז 2011, ובפועל לא רק שמחירי הדיור לא ירדו, הם המשיכו לעלות. אפשר לטפל בזה, רק שזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלה. הפעולות שנעשו לא הביאו לאזרחים את מה שאנחנו דורשים".

     

    יש מי שטוען שהניסיונות לדכא את המחאה הצליחו.

     

    "תן לי שם של מפלגה אחת שלא עשתה שימוש בקיץ הזה, לכאן או לכאן".

     

    שימוש ציני.

     

    "כן. השימוש הציני הוא חוסר יכולת של המערכת להחיל על עצמה בדק בית, חשבון נפש".

     

    אני אשאל אחרת: מה אמורים להסיק על הציבור שיצא לרחובות, דרש שינוי, אבל בסוף בחר באותם אנשים בדיוק?

     

    "תראה, בשנתיים האחרונות לקחתי כמה צעדים אחורה, בשביל לעבור תהליך של התבוננות פנימה וגם של העמקה בחברה שבה אני חיה. אנחנו נמצאים בתקופה שבה כל אחד מתבצר בעמדות שלו. אם אנחנו באמת רוצים לשנות משהו, אנחנו צריכים להיות יותר סקרנים אחד כלפי השני ולשאול, למשל, למה אתה מצביע כמו שאתה מצביע. השתתפתי במפגשים רבים עם הרבה הקשבה. זה משהו שמורכב להסביר. אפילו אמא שלי אמרה לי השבוע, אני כבר לא יכולה לקרוא יותר סטטוסים שלך על הקשבה".

     

    נו, אם לאמא של דפני ליף אין כוח...

     

    "מה אני אעשה? אני מאמינה שיש פה דרך, והדרך הזאת צריכה להיעשות בעבודת שטח. יש מה ללמוד מלשאול את האנשים ולא להניח הנחות בנוגע אליהם".

     

    שם המשחק

     

    ליף היא אולי אחת הדמויות הכי פחות מפוענחות של המחאה. בניגוד למנהיגי המחאה לצידה – סתיו שפיר ואיציק שמולי – שניצלו את המומנטום ומינפו את תהילת האוהלים לקריירה פוליטית, ליף נותרה בצל, כמעט בהתרסה. אולי משום שלא רצתה לשחק את המשחק, אולי כי רצתה להמציא את הכללים בעצמה.

     

    בשנים האחרונות היא מנסה למצוא את מקומה ואת דרכה להשפיע. היא הקימה יחד עם פעילים חברתיים את "ישראל מחר", שביקש לשמש ארגון חוץ־פרלמנטרי לתועלת הציבור, ובהמשך חברה למנהלי קבוצות פייסבוק כדי ליצור את ועד שוכרי הדירות של ישראל. לפני שנתיים יזמה יחד עם המוזיקאית יעל דקלבאום פרויקט מוזיקלי חברתי שנדד בארץ במשך חודשיים. בקיץ האחרון נאמה בהפגנה בפתח־תקווה, ודרשה מהמפגינים למחות נגד שחיתות בכל המפלגות. "יש תחושה שכל אחד מצביע על השני ואומר, גם אתה מושחת. השחיתות היא רוחבית, היא בכל מקום".

     

    מה את חושבת על ההפגנות האלה?

     

    "אזרחים שיוצאים לרחובות, להילחם על מה שהם מאמינים בו, זה דבר חשוב. אני משתדלת לא לעשות דברים על אוטומט. עד עכשיו בחרתי בכל שבוע מחדש לצאת ולהצטרף למפגינים".

     

    הפגנת המיליון. "את יכולה להשתגע ולחשוב שאת המשיח"
    הפגנת המיליון. "את יכולה להשתגע ולחשוב שאת המשיח"

    כשנאמת בפתח־תקווה צעקו נגדך בוז.

     

    "כשאת בוחרת להביע דעה בפומבי, לשים את עצמך בפרונט ולהילחם על מה שאת מאמינה בו, זה מגיע גם עם ביקורת. צריך לדעת להקשיב לה. זה לא חדש לי".

     

    השנים הרבות שלה בסמוך לפוליטיקאים לא הפכו אותה לכזאת. קל לזהות מתי נוח לה בשיחה, ומתי מתחשק לה להתחפר בעצמה. כשמדברים על סירובה להיכנס לפוליטיקה, היא מתכווצת, מודדת בקפידה את מילותיה. לא רוצה שישתמע שהיא משיקה קמפיין בחירות: "עכשיו, כשהסרט גמור, אני מתפנה לשאול את השאלה של מה אני רוצה לעשות קדימה. אין לי תשובה עדיין, אבל ברור לי שאחרי היעדרות ממושכת, המקום של להשפיע על החברה הישראלית חשוב לי, ואני מנסה להבין באיזה כלי, מה הם הערכים, איך אני מזקקת את הדברים האלה. המטרה היא לא המשחק עצמו. למשחק הפוליטי יש חוקים משלו. אבל לשחק את המשחק זה לא ערך. מה זה אומר לשחק את המשחק? זה חיים של אנשים. אין פה משחק לשחק. יש פה חברה ויש כל מיני דברים שצריכים לקרות בתוך החברה הזאת. ברור לי שיש לי רצון להשפיע על החברה הזו, אבל אני צריכה את הזמן ואת הדרך שלי להבין. כל אחד והדרך שלו בעולם. אני אדם שלומד ומתפתח תוך כדי תנועה".

     

    הרבה אנשים התאכזבו שלא המשכת לפוליטיקה.

     

    "יש הרבה אנשים שמאוד מעריכים את זה שלא הלכתי לפוליטיקה", היא מחייכת. "אני מרגישה שאני בסיומה של תקופה ממושכת של לימוד והתבוננות. רק עכשיו אני מתחילה להבין מה אני רוצה לעשות. אין לי סנטימנטים לכנסת. אני לא יודעת אם זה בקלפים שלי".

     

    באופן שכנראה לא אמור להפתיע אף אחד, היא לא בקשר יומיומי עם שמולי ושפיר, ומבקשת לא להגיב ישירות לעשייתם הפוליטית. כמו להקת רוק שפעלה לזמן קצר והתפרקה, ליף לא מבינה מדוע היא נדרשת שוב ושוב להתעסק במה שלא נוגע יותר לחייה. "עברו שש שנים וחצי", היא מדליקה עוד סיגריה. "לכל אחד יש את הזכות לעשות את הדרך שלו".

     

    את לא בקשר איתם בכלל?

     

    "בפעם האחרונה ששוחחתי איתם זה היה כשהזמנתי אותם להקרנה של הסרט. את שמולי ראיתי בהקרנה הראשונה של הסרט בפסטיבל דוקאביב".

     

    מה הוא חשב?

     

    "אני לא יודעת".

     

    הוא לא אמר לך?

     

    "עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה יותר".

     

    את סתיו הזמנת לפרמיירה הקרובה?

     

    "כן. הזמנתי אותה".

     

    אחרי מחאת האוהלים, מספרת ליף, גם פעולה פשוטה כמו הליכה בשדרות רוטשילד הייתה חוויה מסובכת. "אני שונאת לעבור ברוטשילד", היא אומרת בסרט ומונה את הדברים שנאלצה לשמוע – בין אם במפורש ובין אם בגלגול עיניים: "טעית. נכשלת. השמנת. זה קורה פעם בדור. את חייבת להמשיך. יש לך אחריות. מה את עושה עכשיו?"

     

    "אני לא רוצה לאכזב", היא אומרת, "אבל נגמר לי הכוח. אני רק בן אדם. אני צריכה שנייה כדי להבין מי אני בלי זה".

     

    הליכה ברוטשילד כיום היא הליכה בין זיכרונות לא פשוטים?

     

    "לא צריך להסתכל על זה רק בתור משהו רע. היו שם גם המון קסם ויופי, אבל כן, היה משהו בשדרה שהיה קשה לעבור בה".

     

    קחי אותי איתך לסיור דמיוני בשדרה.

     

    "בהתחלה כמות התגובות הייתה מאוד גדולה. גם אם לא ניגשים, רק מסתכלים, יש בזה משהו פולשני. הרבה תגובות ש'צריך להמשיך'. הרבה מאוד אמוציות. היו שצעקו עליי, מבחינתם אני סדין אדום. בגללך. באשמתך. יצאת פראיירית. יצאת מפגרת. אם היה מישהו אחר במקומך, הוא היה עושה את זה יותר טוב. הרבה דיברו אליי כשגרירה של תקווה גדולה. לקח לי המון זמן להבין שזה לא אישי. ברגע שהפכתי להיות פחות רגשית, הייתי באמת פנויה להקשיב".

     

    מה דעתך על קמפיין MeToo#?

     

    "כשהקמפיין התחיל לתפוס תאוצה, שאלתי את עצמי, האם אני רוצה לשתף בחוויה שלי? האם זה לחץ חברתי שמופעל ברשת? האם זה שאני לא כותבת על זה אומר שאני לא מאמינה בזה? זה הכניס אותי לאיזה לופ עם עצמי, כמה פעילה אני צריכה להיות בתוך זה. בסוף כתבתי סטטוס שקשור להשלכות, על ההתמודדות עם ה'אחרי'. אני חושבת שהשיח של #MeToo עדיין מתעסק יותר מדי בנו, בנשים. זה צריך להיות: 'גם אני תקפתי', 'גם אני הטרדתי'. בשביל שהחברה תבריא, צריך להבין את ההיקף: של השחיתות, של ניצול מיני, של הטרדות מיניות, של עיגול פינות, של שימוש לרעה בכוח. ההיקף מטורף. עם זה, מרוב מידע יש שחיקה, את כבר נאטמת, כי את לא יודעת מה לעשות. זה חלק ממשבר האמון עם המערכת".

     

    מקום לאהבה

     

    היא, אם תהיתם, גם פנויה לאהבה. "כן, יש לי יותר מקום עכשיו, אני יותר יציבה", היא מחייכת במבוכה ואז מעידה על עצמה שהיא "רומנטיקנית חסרת תקנה".

     

    מתחילים איתך?

     

    "אולי".

     

    את לא יודעת?

     

    "לא יודעת. הייתי כל כך שקועה בעבודה על הסרט, שלא היה לי מקום לזה".

     

    איפה מחפשים אהבה בימינו?

     

    "סומכים על הטבע. אני חושבת שזה קורה כשזה צריך לקרות. אני מאוד סקרנית. אבל אני לא בלחץ".

     

    מה הסיכוי, מאחת עד תזמין לי חשבון, שדייט איתך לא מתפתח בתוך שלוש דקות לדיון יצרי על המחאה?

     

    "כן", היא נאנחת. "יש לי סיפורים משעשעים על זה. היו לי כל מיני סיטואציות שזה התחיל כדרינק או כדייט והפך מהר מאוד לשיחה על המחאה החברתית. השותף שלי לחיים יהיה צריך להיות אדם שיוכל לראות אותי. לא חיבור עם דמות, אלא חיבור עם בן אדם".

     

    ובכל זאת, קשה להתעלם מזה שליף היא בן אדם עם מאה אלף תוצאות בגוגל. כשגיגלה את השם שלה, במסגרת התחקיר לסרט, הופתעה מהממצאים. "שמאלנית, עוכרת ישראל. דפני ליף מעצר. ויש גם דפני ליף בהיריון", היא צוחקת. "אני פשוט שמנמונת. תניחו לי. אחרי המחאה אנשים אמרו לי: את הרבה יותר יפה במציאות, ואת גם ממש שונה מאיך שהציגו אותך בתקשורת. פתאום הם רואים בן אדם נחמד, הרבה פחות לוחמני, שלא רק צורח לתוך המיקרופון".

     

    היית עושה את זה שוב?

     

    "כן".

     

    לא חשבת אפילו שנייה לפני.

     

    "יש לי את כל הרצון שבעולם למצוא את הדרך שלי להשפיע על מה שקורה".

     

    את זוכרת את עצמך מלפני המחאה?

     

    "אני זוכרת את הלילה לפני, שנייה לפני שהכל התחיל. ממש צעקתי על עצמי: 'מה את עושה?! תחזרי בך. השתגעת! מה אם תהיי שם לבד?' אז אמרתי: או־קיי, אם זה יקרה, אני אצטרך לקחת תיק ולברוח מפה. כי פאדיחה. אבל דווקא ברגע הזה היה איזה שבריר של חירות".

     

    חירות?!

     

    "אנחנו חיים בחברה של הצלחה וכל הזמן דופקים חשבון, אז היה משהו בלהגיד: אני יוצאת מהמטריקס. האוהל הראשון לא היה רק פעולה של זעקה. זאת הייתה פעולה של לחוות חופש. למרות המחיר בהובלת מחאה, והבדידות שכרוכה בזה, אני מרגישה שהרווחתי את החיים שלי בענק. אני חיה היום חיים הרבה יותר מחוברים לעצמי, לערכים שלי. גם החיבור שלי למקום שבו אני חיה התהדק והשתרש". •

     

    תיקון עולם | למה יעל אבקסיס אמרה לדפני כן

    "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" יוקרן החל מהשבוע הבא בסינמטקים ברחבי הארץ, אבל הדרך שלו לשם לוותה בקשיים רבים. כמעט כל הגופים והערוצים המשדרים, שאליהם פנתה ליף בבקשת מימון והפקה, ענו בשלילה. השינוי התרחש אחרי שיעל אבקסיס (יחד עם חבקת ההפקות המשותפת לה ולהלל רוזמן) נכנסה לתמונה. על אף שלא הייתה חלק אקטיבי מהמחאה, אבקסיס מודה שהחיבור לליף היה מיידי.

    אבקסיס | צילום: רפי דלויה
    אבקסיס | צילום: רפי דלויה
     

    "השותף שלי, הלל, התרגש עד דמעות כשפגש את דפני", היא מספרת. "הוא סיפר איך היא החזירה לו את האמון בחברה. הוא, אשתו והילדים היו עולים על רכבת מנהריה לשדרות רוטשילד כדי למחות איתה. היה לנו ברור שזה פרויקט שחשוב שייצא לפועל. היו סירובים כי לכולם היו רעיונות איך ולמה ומי יהיו בפרויקט, אבל לי היה חשוב לתת לדפני את החופש היצירתי והביטחון לעשות את הסרט שלה, בלי הסחות דעת והתערבויות. דפני היא אישה יוצאת דופן עם כוחות וכישרונות אנושיים עצומים שדולקים ובוערים בה 24/7. היא מניעה עולמות, מחברת. מתקנת. פעילה אותנטית. היא בתחילת דרכה. זכינו כולנו".

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 02.01.18 , 23:11