{ }
שלישי 19 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 ימים • 02.01.2018
    הפרק האחרון
    בשבועות האחרונים, שבהם הסופרת רונית מטלון נאבקה על חייה, ליווה אותה בן זוגה לשעבר, פרופ' אריאל הירשפלד. בראיון גלוי לב אחרי פטירתה, הוא מספר על היחסים עם מי שהייתה אחת הקולות החשובים של דורה, אשת תרבות לוחמנית, שלמרות כאב הקיפוח העדתי שבער בה, הייתה גם עדינה ומלאת אהבה. "כשצחקה", הוא אומר, "ראיתי ילדה נטולת גיל". שיחת פרידה
    שרי מקובר-בליקוב

    אורך כל חייה סירבה רונית מטלון ז"ל לייצג באופן רשמי את הספרות המזרחית החדשה. המחאה העדתית שעליה כתבה ולמענה נאבקה הייתה בעיניה מורכבת בהרבה. זה לא חיסן אותה מ"שוביניזם אשכנזי", כהגדרת בן זוגה לשעבר פרופ' אריאל הירשפלד. רגע כזה התרחש בקונצרט של שוברט על מרפסת האבן בבניין ימק"א בירושלים. השניים נדברו להיפגש בקוקטייל המקדים. היא הגיעה בזמן. הוא איחר. "רונית ישבה שם לבד פרק זמן ממושך", נזכר הירשפלד היום. "וכשבאתי ראיתי אותה נפחדת כמו חיה מבוהלת. שאלתי מה קרה, והיא ענתה במשהו שבין אימה לבוז: 'כולם כאן אשכנזים'. ואני ראיתי על מה היא מדברת, מה היא ראתה שם, את הזחיחות, ההתנשאות, תחושת האריסטוקרטיה הריקה".

     

    אבל גם אתה, האשכנזי, היית שם.

    "לא הייתי צריך להגיד לה, 'גם אני אשכנזי', כי זה לא היה פרסונלי. היה שם משהו רחב יותר, מעמדי, מיותר ומכוער שיכולתי לראות דרך עיניה בעצמי. אבל היא ראתה את זה חזק, והייתה כל כך פגיעה. זה פעל עליה כמו רעל. אחר כך פגשנו כמה אנשים שהם לא כאלה וגם המוזיקה של שוברט עשתה את שלה, כי היא אהבה את שוברט כמו שאהבה את שירי ארץ ישראל ואריק איינשטיין".

     

    קראו עוד:

    הדברים שנשאה דורית מטלון בטקס קבלת דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית

    בעלת הארמון | יוני ליבנה

    החברה הגאונה | אריק גלסנר

     

    ועדיין היא בחרה בך לבן זוגה, למרות שאתה מייצג לכאורה את האליטה האשכנזית הירושלמית שממנה כל כך נפגעה.

    "רונית הייתה מספיק חכמה כדי להבין שלראות בי נציג של אשכנזיות זה כמעט כמו דיבור גזעני על שחורים ולבנים. היא לא הייתה כל כך שחורה ואני לא כל כך לבן. היא הכירה אותי לעומק וידעה היטב שמוצאי הוא מסובך ונושא איתו סוגים של סבל ותסבוכות שלא נופלות מאלה של המזרחים. היא מצאה נקודות הזדהות בגורלות של המשפחות שלי ושלה, הרבה יותר מאשר נקודות הבדל. לא היה לה צורך להמעיט בערכו של משהו רק בגלל שהוא לא מתאים לקול אחר. היא בכלל לא ציפתה שאמעיט באהבתי לדברים המערביים. מצד שני, היא ידעה היטב שיש לי גישה חזקה לאמנות מזרחית וגם בקיאות רבה במוזיקה מזרחית".

     

    בשם הבקיאות הזו השיג לה הירשפלד סרטון ובו המוזיקאי המצרי עבד אל־והאב (שהלחין את "אינתה עומרי" הקלאסי של אום כולתום) מנגן סרנדה של שוברט בעיבוד מזרחי. "ורונית כל כך שמחה על הדבר הזה", הוא נזכר בכאב. "הקול שלה לא הכיל שלילה תרבותית של אף אחד. היא לא פסלה את האשכנזיות כמוצא אלא את ההתנשאות האשכנזית המקובצת, ההתנהגות של גזע אדונים, את המקום שבו פעלה חונטה אשכנזית, את המאפיה התרבותית השלטונית. את זה היא שנאה ובצדק גמור. עד היום אני לא יודע אם שנאתי את זה פחות או יותר ממנה".

     

    סגרה את הדלת

     

    ממש כמו גיבורת ספרה האחרון, "והכלה סגרה את הדלת", הלכה רונית מטלון לעולמה בשבוע שעבר, מוקדם מדי, כשהיא רק בת 58, ובהפתעה גמורה. במותה, כמו בחייה, הותירה קול רענן וכריזמטי, צלול ולא מתחנף. היא כתבה על נשים, אבל סירבה להפוך לקול הנשי המובהק בשדה הספרות. הניפה את דגל המחאה החברתית והפוליטית, אבל לא כלאה בתוכו את עושר כתיבתה. היא הייתה התגלמות הפוליטיקלי־לא־קורקט ונחשבה, בצדק, לאחת הסופרות הפמיניסטיות המזרחיות החשובות. יצירותיה תורגמו לשפות רבות והשיגו הכרה עולמית. ספרה "זה עם הפנים אלינו" נבחר על ידי המוסף הספרותי של ה"ניו־יורק טיימס" לאחד הספרים הטובים של שנת 1998, ורומן הנעורים "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" עובד לסרט. ערב מותה זכתה בפרס ברנר היוקרתי, שבתה טליה קיבלה בשמה.

     

     

    מטלון הייתה גרושה פעמיים ואם לשניים כשפגשה את הירשפלד לראשונה. הוא היה אלמן ואב לשלושה בנים, פרופסור בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית וראש המכון לספרויות ולימד גם במכון מנדל למנהיגות חינוכית. בעוד שמטלון עבדה וחייתה בתל־אביב, הירשפלד התגורר בירושלים, בבית ארמני יפהפה במושבה הגרמנית. "אני אוהב את האוויר של ירושלים ואת הנופים שלה", הוא מעיד. "רק בירושלים, במקום עשבים שוטים יוצאות רקפות מתוך אבני המדרכות. איך בכלל אפשר לגור במקום אחר?"

     

    לפני שהכיר את מטלון היה נשוי פעמיים לעיתונאית נרי לבנה ולאחר גירושיו התחתן עם הסופרת בתיה גור ז"ל. ב־2005 נפטרה גור מסרטן הריאות, ושנה לאחר מכן הכיר את מטלון. בתוך זמן קצר הפכו לידידים קרובים. "הדיבור על הספרות ריתק את שנינו בצורה בלתי רגילה", הוא נזכר. "עם מי מלבדה יכולתי לדבר ברמה כזו על ספרות? כשבתיה הייתה בחיים יכולתי לדבר איתה, אבל אחרי מותה לא היה לי עם מי לדבר, וכשהתהווה השיח ביני לבין רונית, זה מילא אותי שמחה. היא הייתה כל כך חריפה וחכמה. היה תענוג בלתי רגיל לדבר איתה".

     

    הקשר ביניהם ידע עליות ומורדות. ב־2011 הפכו לבני זוג וניהלו מערכת יחסים שנמשכה שלוש שנים. לאחר מכן נפרדו לתקופה קצרה ובמהלכה לא שמרו על קשר. בשנה האחרונה חזרו זה לזה כידידים קרובים. כשמטלון אובחנה לפני כמה חודשים כחולה בסרטן ריאות קטלני, התהדקו היחסים. "הייתי בן הזוג האחרון שלה", אומר הירשפלד בצער, "והייתי לצידה עד יום מותה".

     

    היית בן זוג לשלוש נשים כותבות ודעתניות. נדמה שאתה נמשך לסוג כזה של נשים.

     

    הירשפלד. "לא שיערתי שזה יהיה כל כך מהר. נדהמתי שהיא נפטרה. יום קודם עוד אפילו התכתבתי איתה". מימין, רונית מטלון ז"ל
    הירשפלד. "לא שיערתי שזה יהיה כל כך מהר. נדהמתי שהיא נפטרה. יום קודם עוד אפילו התכתבתי איתה". מימין, רונית מטלון ז"ל

     

     

    "מה יותר מושך מחוכמה של אישה? במיוחד כשזה בא עם יופי. וחוכמה ספרותית במיוחד, כי זו חוכמה שאני לפחות מבין. בכלכלה, למשל, אני נבוך לגמרי. אבל שלא תחשבי, אף אחת מהן לא הייתה דעתנית יותר ממני".

     

    איבדת שתיים מהן לסרטן הריאות.

     

    "זה איום ונורא, זה דברים שאין להם שיעור. גם אם זה לא היה סרטן, זה היה נורא עצוב, ואי־אפשר להשוות בין סוגי העצב. כל עצב לעצמו, הם לא מקלים זה על זה ולא מכפילים זה את זה".

     

    בעבר אמרת על הספר "רישומים של התגלות", שכתבת מתוך אבל על מותה של גור ז"ל, שהוא "התפרצות של רגשות כלפיה, אבל גם כתיבה שנבעה מתוך אימה גדולה".

     

    "אין אימה גדולה יותר מהרגע שבו אדם עומד להרף עין מול הדבר הזה שמכונה מוות, מול הביטול, ההיעלמות הגמורה, הפתאומית והאדישה לאין קץ. זאת אימה וגם בדידות".

     

    ההתמודדות עם מחלתה של גור ז"ל השפיעה גם על ההתמודדות עם מחלתה של מטלון?

     

    "המוות של בתיה לא רלוונטי בחוויה שלי היום. זה היה אחרת. אי־אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר ולא אותו האדם. הדברים שחוויתי אז הפכו עם הזמן לחלק ממחזור הדם שלי. היום אני עומד במקום אחר, גם התבגרתי יותר וגם הפכתי פגיע באופן אחר".

     

    מיילים שהפכו לספר

     

    עוד בתחילת הקשר, בשלב שהירשפלד מכנה "ידידות עזה מאוד", נהגו השניים להתכתב באמצעות מיילים ששלחו אחד לשני מדי יום. למעשה, גם ספרה של מטלון "קול צעדינו" נוצר מתוך זיקה להתכתבות הזו. "הייתי אז כמו המלאך ב'ואם ישאל המלאך' של ביאליק", מספר הירשפלד. "שאלתי שאלות קטנות ברצינות גמורה. למשל, איזה טיפוס הייתה אמא שלך? והתשובה של רונית הייתה הפרק הראשון בספר. ואז שאלתי עוד שאלה קצרה, והתשובה לה הייתה הפרק השני. כך זה הלך וצמח. וכשקראתי את הספר במלואו, הייתי אפוף תדהמה מהיצירה הכל כך מורכבת. הייתה שם כתיבה נדירה בכל הקשר, ישראלי ועולמי".

     

    היא הקדישה לך את הספר הזה.

     

    "כן. אבל לא בגלל שהייתה לי בו שותפות, אלא מפני שהיה לי קשר לדיאלוג המקדים".

     

    אפשר שזה היה התמריץ לרומן המכתבים שלהם, "השפעה בלתי הוגנת", שבו הייתה להירשפלד שותפות מלאה. "בהתחלה דיברנו הרבה, התכתבנו בינינו וגם נפגשנו לא מעט לקפה", הוא משחזר. "אחרי תקופה ארוכה התחלנו פתאום לחשוב על רומן במכתבים. זה התחיל משיחה תמימה על הספר 'יחסים מסוכנים' ועל מה שאנשים עושים עם רומן מכתבים. ואז רונית העלתה את הרעיון לכתוב משהו דרך המייל, כי כתיבה כזו היא מדיום שיוצק עניין אחר מכתיבה ספרותית רגילה. כל אחד בחר לעצמו דמות דמיונית והחלטנו שנתחיל להתכתב בלי שנדע מה יהיה ההמשך. זה היה בפירוש סוג של משחק, שעשוע, תרגיל בספרות שאי־אפשר לדעת איך הוא יתפתח. לא העלינו בדעתנו שנוציא אותו לאור. כשמערכת היחסים בין שתי הדמויות הגיעה למבוי סתום, החלטנו שזה הסיום ונתנו לידידים לקרוא את התוצאה. הם חשבו שזה ראוי כיצירה ספרותית".

     

    הירשפלד ומטלון בבילוי משותף. "משהו בה נשאר ילדותי ביחס אל העולם ואל בני אדם"
    הירשפלד ומטלון בבילוי משותף. "משהו בה נשאר ילדותי ביחס אל העולם ואל בני אדם"

    ואיך היה לכתוב בשניים?

     

    "זו הייתה חוויה לא רגילה בעיקר בגלל הכישרון שלה. בכל פעם שהיא החזירה לי מכתב, אני נשתלתי. זה היה כתוב ברמה כל כך גבוהה ותמיד מלא בהפתעות ובתפניות חדות ובעושר אסוציאטיבי. היא העבירה אותי שיעור בספרות, ומה שלמדתי ממנה שם, שפחה על הים לא ראתה. המחשבה שלי על כתיבת סיפור הייתה מאוד גולמית, המחשבה שלה הייתה וירטואוזית. דרכה יכולתי לראות איפה אני מגושם ומסורבל ואז לחשוב אחרת על כתיבה".

     

    הדמויות שיצרתם במכתבים מזכירות אתכם במציאות. היא סוערת, דרמטית ובלתי צפויה. אתה תכליתי יותר ומיושב. גם התאהבות הדמויות נראית כאלגוריה ליחסים ביניכם.

     

    "האיש שכתבתי בשמו לא דומה לי בכלום, אפילו לא באופי. הוא היה מומצא לגמרי. גם הטיפוס שרונית בנתה שם בכלל לא היה דומה לה. הקשר הזוגי שלנו צמח בלי קשר לחליפת המכתבים".

     

    חוש הומור ואירוניה

     

    עם או בלי קשר לספר, הרומן בין מטלון להירשפלד היה עמוק ועוצמתי. "זה היה קשר יפה מאוד ורציני מאוד", אומר הירשפלד. "וכך הוא נשאר עד יומה האחרון של רונית. היה בינינו אמון רב. יכולנו לסמוך אחד על השני. רונית הייתה בן אדם עדין ונדיב, אבל הייתה גם ילדותית מאוד. משהו בה נשאר ילדותי ביחס אל העולם ואל בני אדם. ראו את זה מיד כשהייתה מחייכת. וכשהייתה צוחקת, ראיתי ילדה צוחקת, נטולת גיל. והיא גם הייתה מאוד קשובה אליי ואמא נפלאה לילדיה וגם לילדיי, שמאוד אבלים על מותה. היו לה חוש הומור אמיתי וגם אירוניה חריפה. היא מאוד אהבה קוסמטיקה, ממש הפליגה בעניין הזה. כשנסענו בפעם הראשונה לראשון־לציון כדי להשתתף בהקמת מוסד “בית לעברית”, ראינו בכניסה אל העיר סניף ענקי של סופר־פארם ואז היא אמרה, נרגעתי, זו עיר טובה".

     

    היא הייתה תל־אביבית ואתה ירושלמי.

     

    "אני מכיר היטב את תל־אביב וגם אוהב בה חלקים מסוימים. המקום היחיד שלא יכולנו להיות בו יחד היה על חוף הים. רונית רבצה שעות בשמש, ממאי עד אוקטובר, ועשתה את זה כמו לטאה. הניחה לעצמה להיחרך בששון ושמחה ולא נשרפה כי היא הייתה שחומה. אבל אני הייתי צריך שלושה סוככים כדי לא להיחרך מיד. בכל השאר, הפער בין ירושלים לתל־אביב לא היה גדול. וגם רונית לא אהבה את כל התל־אביביות מאלף ועד תו. היא לא סבלה את הסנוביזם התל־אביבי וראתה בו סוג של התנשאות שקוממה אותה. אז היינו מבלים יחד בבתי קפה בירושלים, בסינמטק. וכשהגעתי לתל־אביב היינו יושבים שעות בשדרות ח"ן ומפטפטים, זה הדבר שהיא הכי אהבה לעשות".

     

    לא רק את חדוות הדיבור הם חלקו, אלא גם הבנה באוכל טוב. "שנינו אהבנו לבשל", הוא מחייך. "רונית העבירה לי את המתכונים של אמא שלה, ואני בישלתי פול ובמיה ואורז ולטענתה עשיתי אותם לא פחות טוב מהמקור".

     

    אין יותר מדי אגו בקשר שבו שני אנשים עוסקים בכתיבה?

     

    "לא הייתה בזה שום בעיה, כי רונית ידעה כמה אני מעריך אותה וגם היא מצידה העריכה אותי מאוד. היו מקומות שהיא ביקרה את מה שאני כותב והיו מקומות שאני ביקרתי אותה, אבל זה היה מתוך הערכה גמורה וכבוד גמור. וזה פותר הכל. תחרות יש במקום קטנוני, וברונית לא היה גרם של קטנוניות. ובכל זאת לא עבדנו אף פעם באותו מקום. היא כתבה בחדר שלה בתל־אביב ואני בחדרי בירושלים".

     

    איזו סופרת היא הייתה?

     

    "הייתה לה עברית ספרותית מזוקקת, עכשווית, שמכילה גם את השפות וגם את ההגות, המיוחדות לעדה שהיא מטפלת בה, זו שהתפתחה ממנדליי דרך עגנון ויזהר ועמליה כרמון ועמוס עוז וא.ב. יהושע ויהושע קנז. רונית קיבלה אותה ושלטה בה בצורה יוצאת מן הכלל. אפילו הנאומים שלה וההרצאות היו חתומים בעברית היפה הזאת. הסיפורים שלה נבעו כמעט תמיד מתוך חוויות וזיכרונות. ובהתבוננות לא הייתה אירוניה, רק הרבה מאוד יחס ואפילו חמלה".

     

    וכאדם?

     

    "היא הייתה רגישה וחכמה. הייתה בה איזו פיקחות רחובית כמו הסוחרים בשוק, אי־אפשר היה להפתיע אותה במזימות או בקנוניות. היא הבינה יפה את המסווים של בני אדם וכמה חזקים המאבק לתועלת האישית והחומרנות. היא ראתה הכל, גם כשהמסווה היה לכאורה תרבותי".

     

    אמרו עליה שלפעמים הייתה קשה עם עצמה ועם אחרים.

     

    "אני חושב שהשאיפה שלה לדיוק הצטיירה לכמה אנשים כאילו היא אדם קשה. רונית שנאה דיבור בינוני מהמותן שזורק כל מיני סטיגמות ודברים פלקטיים ושרוצה להכיל את עצמו בתוך מימרות סלנגיות. דברים כאלה היו גורמים לה להתקפד. אבל בחיים עצמם היא לא הייתה אדם קשה. היו בה פגיעות ורגישות. כאדם חברתי היא התקוממה נגד ההתנשאות האשכנזית ואי־הצדק התרבותי כלפי עדות המזרח בשני הדורות הראשונים שלאחר קום המדינה, וגם כיום בקיבוצים ובאקדמיה. היא הייתה ספוגת כעס שלא נפתר וגם הייתה בטוחה שיש מקום לענישה בתחום הזה".

     

    באקדמיה יש היום קיפוח מזרחי?

     

    "בוודאי, גם בגלל תהליך הירושה שמשמר התנשאות כזאת. ולא רק שם. לכמה אנשים משפיעים העניין המזרחי מהותי באג'נדה שלהם? שלא לדבר על מפלגת השלטון, שמקדמת בעלי הון ותועלות ומרכזי כוח שלא משנים את המצב הקשה של השכבות הנחשלות המזרחיות. רונית הייתה מאוד בעד הצמיחה של המאבק המזרחי העכשווי, אבל הייתה לה ביקורת על האסטרטגיה שלו. היא טענה שיש מזרחים שמסגלים לעצמם סטיגמות אשכנזיות על אודות מזרחים והופכים אותן לאמיתות שוביניסטיות שמכילות התנשאות ובוז לאחרים".

     

    כמו למשל?

     

    "למשל כשהייתה קריאה של סופר מזרחי בשיריו לשרוף את כתבי נתן זך. לשרוף כתבים בכלל, ובמיוחד של אדם כמו זך, שהיה הבסיס לפתיחות ולדיבור הסובלני של הספרות העברית כולה? רונית התקוממה נגד זה מעמקי נשמתה".

     

    ומירי רגב?

     

    "זה היה בעיניה ביטוי טהור של כוחנות תרבותית. נכון שבקול המזרחי העכשווי יש איזו תחושה של שחרור אחרי שנים של קיפוח וגם ביטוי לכאב, אבל רונית לא חשבה שההתנהגות של מירי רגב היא פעולה נכונה למאבק הזה, משום שהעלאת דבר על חשבון דבר אחר זו טעות".

     

    מנוחה ונחלה בחיפה

     

    ב־2014 נפרדו השניים, והצעד הזה גרר ריחוק מסוים. "באותה תקופה כמעט לא דיברנו", מודה הירשפלד. אבל בשנה האחרונה חלה התקרבות מחודשת שהגיעה לשיאה דווקא בזמן המחלה. מטלון כבר השתקעה בחיפה, רכשה דירה ברחוב רחל המשוררת, קיבלה תואר פרופסור וכיהנה כראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בנוסף היא נחשבה לפעילת שמאל רדיקלית ונטלה חלק במאבקי האגודה לזכויות האזרח. נדמה שהגיעה אל המנוחה והנחלה, עד שלפני חודשיים התגלה בגופה סרטן ריאות.

     

    "יש שני סוגי סרטן ריאות", מאבחן הירשפלד, "אחד של מעשנים ואחד של לא מעשנים. לרונית, למרות שעישנה, היה סרטן ריאות לא של המעשנים. באתי אליה אז, והמשכנו את הדיאלוג בינינו כאילו לא קרה דבר. זה גם אחד הדברים המתסכלים, שלא הספקנו להמשיך אותו הרבה בגלל מותה".

     

    איך רונית התמודדה עם המחלה?

     

    "היה לה קשה, אבל היא לא איבדה לא את החוכמה ולא את השנינות והאירוניה והפיכחון שלה. היא מאוד נחלשה פיזית, אבל גם כשהיה לה קשה, היא הייתה לגמרי עצמה ועד יומה האחרון הייתה ככה".

     

    בזמן הקצר שחלף מאז אובחנה ועד שהלכה לעולמה, מטלון סבלה מאוד. "אבל גם כשסבלה, נטעו בה אמונה שיש טעם וסיכוי לטיפול שהיא קיבלה", מספר הירשפלד. "ולכן היא לא הייתה שרויה בחרדה, כי הייתה לה גם תקווה. היא האמינה שאולי תצא מזה. היא כינתה את הגרורות בשמות, ואת זו ששיתקה לה את היד כינתה בשם 'יגאל עמיר'".

     

    היו להם שיחות ארוכות בתקופת המחלה. "שיחות של טעם, שיחות של עומק, פירוט על חייה וחיינו ועל כל אתמולינו והמרכיבים שלהם והעולם שמסביב. וגם על ספרות ואמנות ופוליטיקה. זה היה מרומם אותה ואותי".

     

    בניגוד ליונה וולך, למשל, רונית לא החצינה את הסרטן.

     

    "נו ברור, רונית הייתה בן אדם עם סטייל. היא הייתה אלגנטית באמת, גם מבפנים".

     

    ההידרדרות במצבה של מטלון הייתה מהירה מאוד והיכתה את כולם בתדהמה. "שבוע וחצי לפני פטירתה היא עוד הייתה בסדר גמור", מספר הירשפלד. "הייתי אצלה בבית, ולמרות שהייתה חלשה יצאנו לטייל ברחוב. היא קיבלה טיפול ביולוגי שתלו בו תקוות רבות. אפילו לא הייתה מאושפזת". בחודש שעבר זכתה בפרס ברנר. בטקס שנערך ביום רביעי שעבר, בתה טליה הקריאה את מילותיה האחרונות של מטלון. "יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי הסגורה בחדרה, לא מגיעה לחתונה", כתבה מטלון. "אבל אני גם מקווה שקצת כמו במקרה של הנובלה עולה ההבנה שהיעדרות, לפעמים יש לה משקל לא פחות מאשר לנוכחות".

     

    "המשפטים האלה יפים וחכמים להפליא ויש בהם אמת שחורגת ממה שקשור אליי", דומע הירשפלד. "כי ברור שרונית כיוצרת תמשיך להתקיים כל עוד תהיה ספרות עברית, משום שהיא סופרת גדולה. אבל במישור האישי המשפטים האלה ממלאים אותי בצער נורא. כי אני יודע שגם בימים האחרונים רונית לא ידעה שהיא קרובה למות. אבל כשאני קורא אותם אני חושב שאולי היא חשה משהו קודר מאוד. אולי במקום מסוים היא כן ידעה".

     

    אתה ידעת?

     

    "אני מאוד דאגתי, אבל לא שיערתי שזה יהיה כל כך מהר. ובבוקר יום חמישי נדהמתי שהיא נפטרה. יום קודם עוד אפילו התכתבתי איתה. אי־אפשר היה לשער שזה היום האחרון לחייה ושבלילה תלך לעולמה. אני מלא צער. שברון לב. כי מעבר לכל הדברים, הייתה לנו ידידות אמיצה מאוד, וכמה כאלה יש לאדם בחייו?"

     

    קשה לך שלא הספקתם להיפרד?

     

    "לא הספקתי להיפרד, כי לא ידעתי שהיא נפרדת. אבל זה הדבר הפשוט. השערורייה הגדולה היא שרונית יצאה מהתמונה". •

     


    פרסום ראשון: 02.01.18 , 23:11