חתול תעלול

בשנת 2000 למדתי וחייתי בלוס־אנג'לס. בדירה מעליי גר השכן אלפרד, שהיה חובב חיות מסוג מאוד מסוים: הוא החזיק בבית שני אקווריומים ענקיים, בתוך אחד מהם נחש ענקי ובשני איגואנה ענקית אף היא. מעליהם היה תלוי כלוב ובתוכו תוכי מדבר, גדול ומפואר אף הוא, עם נוצות צבעוניות מרהיבות ופה מלוכלך במיוחד. התוכי ידע לזהות נשים, וברגע שמישהי הייתה נכנסת לדירה היה פוצח ברצף משפטים שבימינו אנו היו מובילים לקמפיין בינלאומי נגדו בפייסבוק ואף להדחתו המיידית של התוכי מחברת ההפקה המצליחה שהקים. אלפרד אהב את השלישייה הזו שלו אהבת נפש. מה שאלפרד לא אהב זה חיות חמודות.

יום אחד הוא דפק אצלי בדלת ועל פניו הבעה של גועל על סף הקאה. הוא הושיט אליי את היד שלו ואמר: "קחי. את זה. ממני". בידו החזיק כדור קטנטן של פרווה עם זוג עיניים כחולות ענקיות – גור חתולים, אולי בן שבועיים. לקחתי אותו מיד והזמנתי את אלפרד פנימה להתאושש.

מתברר שאלפרד יצא במשך איזה חודשיים עם היפית קליפורנית חמודה, שטיפחה תחביב של איסוף חיות נטושות מהרחוב. יום קודם היא הגיעה אליו עם הגור הזה, הפקידה אותו אצלו והודיעה לאלפרד שהיא נוסעת להודו לחודש – או אולי לחצי שנה. נראה. בשיברון ליבו שקל אלפרד ברצינות לספק לנחש שלו ארוחה מפנקת במיוחד, אבל זה נורא מלכלך את האקווריום, הוא הסביר, ויש לו תוכניות הערב, אין זמן לנקות.

וכך נכנס לחיי החתול בלו, שקיבל את שמו מההיפית הקליפורנית, על שם עיניו הכחולות. חתול מתוק וחכם, שאוהב כדרכם של חתולים בעיקר לאכול, לישון ולהתפנק. כשמלטפים אותו הוא מלטף בחזרה. ליתר דיוק אם מפסיקים לרגע ללטף אותו, הוא מושיט כף ומלטף, ונעים לחשוב שהוא מחזיר פינוק תחת פינוק, אבל אני חושדת שזו יותר תזכורת: "הפסקת ללטף? אולי שכחת איך עושים את זה. בואי, אני אזכיר לך".

***

כשסיימתי את הלימודים בלוס־אנג'לס חזרתי ארצה, ובלו עשה עלייה והתאקלם יפה. לאורך השנים פיתח חיבה לטיולים והיה יוצא לסיבובים בשכונה, לפעמים במשך שעות, חוזר הביתה ומגרד את הדלת עד שמישהו היה פותח לו. אבל לפני כשנה עברתי דירה – לא התרחקתי הרבה, אבל לא הייתי בטוחה במידת ההיכרות של החתול עם סביבתו החדשה, ובהתחשב בעובדה שהוא כבר היה בן 18(!), גם לא הייתי בטוחה אם ניתן לסמוך על חוש ההתמצאות שלו באותה מידה כמו כשהיה חתול צעיר ופוחז. ליתר ביטחון העברתי אותו למצב ביות, ואמרתי לילדים שמדי פעם יורידו אותו לחצר ולגינה לסיבוב תחת השגחה, ובהמשך נחליט אם לאפשר לו לשוב ולהסתובב כאוות נפשו.

ניכר היה שהחופש חסר לו. לא פעם ראיתי אותו יושב במרפסת וצופה אל העולם בחוץ, והיה נדמה לי שיש שם ערגה חתולית לא מבוטלת.

ואז, במוצ"ש, התארגנתי לצאת להפגנה ברוטשילד והשארתי את הדלת פתוחה, אולי לשתי דקות. חזרתי מאוחר, עייפה, ורק בבוקר הבחנתי בכך שלא טיפס עליי חתול במהלך הלילה, אירוע חריג לכל הדעות. חיפשתי אותו ברחבי הבית, כולל כל מקומות המחבוא האהובים עליו, ונאלצתי להגיע למסקנה שבלו נעלם. ירדתי למטה מצוידת בפחית אוכל לחתולים ומזלג (עקרונית, צליל ההקשה של המזלג בפחית גורם לחתול להתייצב בתוך שלוש שניות) והסתובבתי כהפגנה של אישה אחת, מקישה במזלג בעוז, רק שבמקום "הון! שלטון! עולם תחתון!" קראתי בכל שמות החיבה שלו, היות שמטרת ההפגנה הספציפית הזו לא הייתה לגרום למישהו ללכת, אלא לשדל מישהו לחזור. לא עזר.

כשהילדים חזרו מבצפר סיפרתי שבלו יצא לטיול. יצאנו לסבב חיפושים נוסף, ואף הכנו ותלינו שלטים. אבל לא מצאנו. בסתר ליבי לא הייתי בטוחה בכלל שיחזור. שמעתי על חתולים מבוגרים שמרגישים שהגיע זמנם לעבור לעולם שכולו מיאו, וכמנהגם של בעלי בריתם עטויי הפרווה האסקימואים, מוצאים להם קרחון או לחלופין שיח בוגנוויליה, ונפרדים מן העולם הרחק מהבית, אולי כדי לחסוך לאוהביהם את צער הפרידה.

אבל את כל זה לא אמרתי לילדים. דיברתי על טיול חתולי מלא הרפתקאות, ביקורים אצל חברים, ואולי יש גם איזו חתולה חמודה שהוא מתגעגע אליה נורא. חזרנו הביתה וכל דבר בבית הזכיר להם אותו, בנוכחות הזו, המחניקה, שיש להיעדר.

***

למחרת התקשר הבן שלי מבית ספר בעשר וחצי בבוקר, בוכה. הוא לא יכול ללמוד, הוא לא מרוכז, הוא רוצה הביתה ולהמשיך לחפש. "הוא כמו אח שלי!" הוא אמר, והלב שלי התכווץ. שלחתי ווטסאפ בקבוצה של החבר'ה והודעתי על הקמת משלחת חיפוש שתצא אחרי הצהריים. להחזיר את החתול אולי לא נצליח, אבל לתת לילד את התחושה שנעשו כל המאמצים – אולי את זה כן.

אחרי הצהריים התייצבו שניים מהאבות ואיתם ילדי כל החברים. אחד האבות הושיב את כולם ואמר להם: "קודם כל אנחנו צריכים לחשוב – היו לבלו אויבים? הוא היה חייב למישהו כסף?" ובפעם הראשונה זה יומיים ראיתי את הילד שלי צוחק. "כן", הוא השיב, "הוא היה חזק בפוקר עם יעקב הג'ינג'י, צריך לבדוק את הכיוון הזה".

הפעם ההפגנה הייתה רבת משתתפים. חילקתי פחיות ומזלגות, השכונה חולקה לטריטוריות ומסע החיפוש יצא לדרך. אני נשארתי בבית כדי להכין ארוחת ערב למשלחת שתחזור ודאי רעבה, וחשבתי איך נתמודד עם עוד יום ועוד יום, מה יהיה הרגע להתחיל לדבר בו על אובדן, וכמה קשה זה סוף שאין לו סוף, פרידה ללא פרידה.

ואז, בעודי חותכת סלט, האינטרקום צילצל והשכנה המקסימה שגרה דירה מעליי אמרה לי שהרגע הגיעה עם הבן הקטן שלה הביתה ונדמה לה שהם רואים את בלו בין השיחים. דהרתי למטה, מכינה את עצמי לאפשרות הסבירה בהחלט שזה חתול שחור אחר, אבל אז ראיתי בין הענפים שתי עיניים ירוקות גדולות (כשהיה בן כמה חודשים, הכחול של עיניו התגלה כבייבי־בלו בר חלוף. הן הוריקו לגוון אזמרגד משגע והוא נותר חתול שחור עם שם כחול). נזכרתי איך הוא היה מתחבא כשהיה גור מתחת לשידה ורק בעזרת הברק של עיניו היה אפשר למצוא אותו. התקרבתי אליו לאט עד מרחק נגיעה ואז משכתי אותו אליי, רועד ורטוב, ובתוך כמה שניות הוא התחיל לגרגר ולחשתי לתוך הפרווה, "תודה, חתול. ברוך השב".

זימנתי את משלחות החיפוש הביתה והילדים ערכו לכבודו מסיבה ספונטנית עם ריקודים, ליטופים ובמבה שאפילו הרשיתי לתת לו לטעום ממנה, לצהלת הטף, וחשבתי כמה טוב זה סוף טוב, אבל בעיקר כמה אהבה הייתה סביבנו, כמה נכונות לעזור לנו לשאת סוף לא טוב. וליבי גירגר מרוב הודיה.