ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 03.01.2018
    משתחרר מהצל
    היה שלום, ראפר ציוני קשוח. להתראות לכם, שרשראות ותליוני ענק. ברוך הבא, השופט המאמי מאקס פקטור שילדים מתחננים שיעשה איתם סלפי. קובי שמעוני, סאבלימינל בשבילכם, דילג בקלילות ללב הפריים טיים
    יואב בירנברג | צילום: טל שחר

    לא הייתה ברירה. נאלצנו לשנות את מקום הפגישה שלנו. כבר חצי שעה קודם בית הקפה היה מפוצץ בבני נוער שרצו רק דבר אחד: סלפי עם סאבלימינל. כמה מטרים משם, במעבה בית הקפה הסמוך, חשבנו שניצלנו, אבל לא לאורך זמן. המעריצים הגיעו גם לשם. "האמת שאני מאוד נהנה מהתגובות", אומר סאבלימינל אחרי הסלפי המי־יודע־כמה. "כל החיים אנשים שפגשו אותי ברחוב תמיד הצדיעו לי ואמרו 'אני גאה במסרים שלך, גאה בדרך שלך'. בתקופה האחרונה, גם מאז שאני ב'אקס פקטור', אנשים יותר מחבקים ומנשקים אותי ואומרים 'כפרה עליך, אתה מותק, אתה כזה נשמה טובה. חולים עליך'". 

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הסינגל החדש של סאבלימינל: "תן למוזיקה לדבר"

     

    כן, המהפך הושלם. הראפר הציוני שפרץ במהלך האינתיפאדה השנייה עם שרשרת גדולה של מגן־דוד ושורות כמו "מתי נפסיק לחיות על הקאנט? המדינה מתנדנדת כמו סיגריה בפה של ערפאת" — הפך לכוכב ריאליטי, איש משפחה שמקדיש שירים לאשתו, סוג של מאמי לאומי עם מסרים של פיס אנד לאב. גם הצל שליווה אותו נעלם. לא מתקשר ולא שולח ווטסאפים. אבל עבור סאבלימינל המהפך דווקא נראה מאוד טבעי. וכן, הוא מכיר את אלה שטוענים שמדובר בזיוף ובהתמסחרות. ולא, אין לו שום כוונה להתנצל. בכל מקרה, עם ההצלחה אי אפשר להתווכח. מספיק ללכת עם סאבלימינל — תעשיית סלפי של איש אחד — חמש דקות ברחוב כדי להבין את זה. אמיתי או לא, אין ספק שעבור הקריירה שלו אקס פקטור זה הימור מנצח.

     

    בלי סטריאוטיפים 

    בגיל 38, סאבלימינל, קובי שמעוני בשבילכם, הוא כבר חלק בלתי נפרד מתעשיית הרייטינג. לאקס פקטור הוא הגיע אחרי הרבה התלבטויות וחיזורים מאגף תוכניות הריאליטי. באופן מפתיע, למרות חוסר הניסיון על המסך הוא נראה כאילו תמיד היה שם על כס השופט. דעתן, אבל רחוק מהתדמית הקשוחה שטיפח כל השנים. אחד שמבין היטב את כללי המשחק והסתגל אליהם במהירות. סחבק. "מובן שהיו לי ספקות, אבל בכללית מאוד רציתי ללכת לאקס פקטור.

     

    "יש כל כך הרבה חבר'ה שהמוזיקה שאני אוהב היא המפלט שלהם והדלת להגיע למקום יותר טוב. כשסגרו עם אנשים להגיע לאודישנים לאקס פקטור עוד לא היה פרסום גדול על זה שאני בתוכנית. זה רק משהו שנלחש מפה לאוזן, וכבר נהייתה מסה של ראפרים בתוכנית. זה מאוד משמח אותי. הגיעו דמויות שאתה לא רגיל לראות על המסך. אנשים שלא למדו בבית הספר למוזיקה. חבר'ה שמביאים לטלוויזיה אחלה סיפור, אחלה צבע חדש".

     

    אתה רואה את עצמך ממשיך בתוכנית?

     

    "כן, אני מאוד נהנה, ומקווה להמשיך להשתתף בעונות הבאות".

     

    החיבור של סאבלימינל עם השופטים מפתיע. על פניו היה נראה כאילו מדובר בחבר שהגיע מכוכב קצת אחר, אבל אחרי חצי עונה הוא נראה חלק בלתי נפרד מהחבורה שרצה ביחד כבר שנים. "את עברי לא הכרתי קודם אישית והוא היה חידה בשבילי", מודה סאבלימינל. "היום החיבור שלנו מקסים. שנינו מפיקים מוזיקליים, והתפלאתי שהוא נורא מתעניין בדברים שאני עושה. היה לו איזשהו סטריאוטיפ לגביי כמו שהיה לי לגביו. גם כבנאדם הוא נחמד ואינטליגנט. טאלנט. את שירי ומשה הכרתי קודם וגם עשינו דברים יחד. משה אפילו הופיע בחתונה שלי ואני בשלו. שירי השתתפה בתוכנית בהיריון, עד רגע לפני שהיא ילדה. מגיע לה צל"ש. אני לא הייתי שורד אפילו חודש אחד בהיריון".

     

    עם הצוות של אקס פקטור | צילום: אייל נבו
    עם הצוות של אקס פקטור | צילום: אייל נבו

     

    אתה רואה את התוכנית של המתחרים, "הכוכב הבא"?

     

    "לא, רק את שלנו, וגם את זה אני מקליט ורואה מאוחר בלילה, כשאני חוזר מהופעות. יש משהו בפורמט של אקס פקטור שאני אוהב במיוחד. בניגוד לכל מיני פורמטים אחרים, שמחפשים רק קול או לשלוח זמר לתחרות מסוימת, אנחנו מחפשים זמר שיש לו את כל החבילה: נראות, ביטחון עצמי, רעב להופיע ועמידה על הבמה. מבין כל התוכניות - זו התוכנית שלזוכים שלה יש את הפוטנציאל הכי גדול להשתלב בתעשייה. קח לדוגמה מישהי כמו עדן בן־זקן. יש לה קריירה נפלאה היום, והיא נולדה כולה לפני כמה שנים בתוכנית".

     

    אי אפשר בלי השאלה הזו: מה סאבלימינל של תחילת הדרך היה חושב על המהפך שעבר סאבלימינל של היום.

     

    "הוא היה מרוצה, אין לי ספק".

     

    באמת?!

     

    "בהחלט. כל המסר שלי מלכתחילה היה לחבר, לגשר בין אנשים, כמו שהייתי בחיים. אבל אז שמו תמונה שלי עם החבר'ה מאחורה, והכותרת הייתה 'המחתרת היהודית'. לא פלא שפחדו. איפה זה ואיפה אני? כל מי שהכיר אותי מעבר לסטריאוטיפ שרץ לו בראש ראה שיש פה בנאדם, אינטליגנט. היום הפחד נמוג ואנשים למדו להכיר אותי ואת המוזיקה שלי".

     

    למה זה קורה לך דווקא עכשיו?

     

    "פריצת הדרך שלי לתודעה הישראלית הייתה משהו גרנדיוזי, מפתיע. עבור חלק מהאנשים אפילו מפחיד. זאת הייתה מוזיקה שלא שמעו עד אז, נראינו כמו ערימה של ג'בארים, עם מגיני־דוד גדולים. עד אז מגן־דוד אצל כולם היה קטן ומתחת לחולצה, שלא יחשבו שאתה ערס. כשבאנו, כולם נבהלו והסתכלו עלינו בעין עקומה — וואלה, זה ערימה של ערסים, שוורצע חייעס.

     

    "ואני מותק. לא רולה. אני רואה את עצמי כחייל בצבא האור. כתבו עליי כל מיני דברים פסיכים, מנותקים מהמציאות, הזויים. בשיר 'חי מיום ליום' יש את המשפט 'המדינה מתנדנדת כמו סיגריה בפה של ערפאת' — וזה זיעזע את המערכת. היום, כשאתה שומע את זה, זה אפילו מתוקי. עדין. מטאפורה מעודנת. אבל שיניתי איזה סטטוס־קוו שהיה במוזיקה הישראלית".

     

    איזה סטטוס־קוו?

     

    "באותה תקופה הסטריאוטיפ של האמן הישראלי היה מישהו מוזנח שמנגן על גיטרה ובוכה כמה רע לו בחיים. אנחנו נראינו מאוד שונים. יש הרבה אנשים שראו אותנו וראו את האור, ויש הרבה אנשים שראו אותנו ופחדו. אני חושב שהרבה יותר אנשים הסתכלו עליי וראו את האור, את הקול שהם רצו להשמיע, לא את החושך".

     

    גם לדעות הפוליטיות הימניות של סאבלימינל היה חלק לא מבוטל במלכוד הזה. ועוד יותר מזה, לשיתוף הפעולה שלו עם הצל (יואב אליאסי), שבשנים האחרונות הפך לקולו המתלהם, לפעמים האלים, של הימין הקיצוני. סאבלימינל לא שש לחזור ולדבר על הצל. "אנחנו ממש לא בקשר", הוא אומר באי־נוחות. "זה נגמר לפני עשר שנים. הייתה תקופה שהיינו בקשר של 'שלום שלום', 'חג שמח', אבל עכשיו גם זה לא. אנחנו בכיוונים כל כך שונים ורחוקים. אין לנו מכנה משותף".

     

     

    היו ימים: סאבלימינל והצל | צילום: שמואל יערי
    היו ימים: סאבלימינל והצל | צילום: שמואל יערי

     

    בכל זאת, מה דעתך על מה שהצל אומר או כותב בדף הפייסבוק שלו?

     

    "אני לא רוצה להתייחס לשום דבר שהוא אומר. החברות בינינו כבר איננה. הוא היה ילד שגדלתי איתו, והמוזיקה הייתה הבסיס לחברות שלנו. מאז ששינינו כיוון, הלכנו והתרחקנו. אין לנו עכשיו בסיס חברי. זה לא צלח. אני לא מבין למה עשר שנים אחרי שאנחנו לא בקשר עדיין שואלים אותי על הצל. הגיע הזמן שיפסיקו".

     

    כל המשפחה שלי אריות

     

    סאבלימינל אמנם נולד בשיכון דן בצפון תל־אביב, אבל התחנה הראשונה של משפחתו בארץ הייתה במעברת סלמה ג' בקצה הדרומי של העיר. "אני הקטנצ'יק במשפחה", הוא צוחק. "קטנצ'יק ששוקל מאה ועשרה קילו. יש לי אח ואחות שגדולים ממני. כולנו אריות. אחותי היא בגודל שלי רק בלי זקן ועם שערות על הראש. אני הראשון מבין האחים שגדל בצפון תל־אביב. בשביל האחים שלי זה כאילו גדלתי בתוך ממלכת הקצפת והדובדבנים, אבל הבית זה אותו בית מסלמה ג', של אנשים פשוטים וטובים שעובדים קשה. אתה רוצה ספרים? סבבה. אתה רוצה רובוטריק? לך תשטוף מכוניות של האנשים העשירים ותקנה לך. אז שטפתי את כל המכוניות של כל האזור וקניתי את כל הסדרה. ככה פיתחתי לאט־לאט חוש עסקי. זה הוביל אותי למקום מאוד שונה מהאחים שלי. שניהם עם תארים, ואני כמו כבשה שחורה. המקום שלי להוכיח את עצמי לא היה בלימודים, אלא במוזיקה".

     

    בגיל 15 סאבלימינל כבר ניהל מועדון לילה. "הכניסה הייתה מותרת רק מעל גיל 18, ואני הייתי בן 15 שלא נתן לבני 18 להיכנס", הוא מחייך. "להורים שלי היה מאוד קשה עם זה. בגילאים האלה הם לא ידעו על הרבה מהדברים שעשיתי. הסתרתי מהם, למזלם. אם אימא שלי הייתה יודעת, היא הייתה מתה. לא צריך להרחיק ולחשוב שבלילות במועדונים אתה פוגש את הסחורה הפחות טובה של האנושות. אבל הייתה לי מלחמה כדי לקיים את עצמי כי רציתי להרוויח כסף ולהקליט מוזיקה בעזרתו".

     

    אשתו, אינס, חברת ילדות שלו, מכירה אותו עוד מהימים ההם של המועדונים. אבל עברו שנים עד שהחברות ביניהם הפכה לרומנטית. "אינס ואני החברים הכי טובים מגיל 16", הוא מספר. "הייתי קורא לה 'אחי', באדיז, והיא הייתה קוראת לאימא שלי 'אימא'. גם כשהיו לי חברות ולה בני זוג תמיד כולם ידעו שיש את אינס והיא אחי. הכי אחי. היה שלב מסוים שהייתי בלי בת זוג והייתי בסיבוב הופעות בארצות־הברית למשך חודש. כל לילה מצאתי את עצמי חושב עליה, רוצה לספר לה כל מה שקורה איתי. הבנתי שהיא הבנאדם שאני רוצה לחלוק איתו את הכל, את חיי לנצח".

     

    ואיך זה יצא לפועל?

     

    "כשחזרתי לארץ וניסיתי להתחיל איתה באופן רומנטי היא נבהלה ונלחצה וברחה לסיני עם חברה לשבועיים, כנאמר בשיר 'חלום של כל גבר': 'שנים אנחנו מכירים ושמרנו דיסטנס/ ידידים הכי טובים עשינו מישמש/ אי אפשר לחסום את האמת... כולי ברעד איך לעשות ת'צעד, איך לא לשרוף את הגשר בדרכנו ליעד'".

     

    מסיני אינס חזרה עם מחברת. "היא עשתה לי סיכול ממוקד. במחברת היה כתוב בעמוד הראשון למה כן להיות איתי, ובשאר העמודים למה לא. למה כן? כי אני אוהבת אותך, אתה בנשמה שלי, אתה אח שלי. למה לא? כי אנחנו יכולים להרוס את החברות שלנו. ההתחלה הייתה קצת הזויה. אני זוכר שאמרתי לה, אם נשרוד ביחד חודש זה יהיה יחד כל החיים. ברור לה שהיא האחת בשבילי וברור לי שאני האחד בשבילה".

     

    בקיצור, האושר בהתגלמותו.

     

    "בהחלט. היא אוקראינית במקור, ואני יודע להגיד הרבה מילים ברוסית, בעיקר את כל הסוגים של המאכלים. כשהתחלנו לצאת, חשבתי שאין הבדל בין מטבח אוקראיני לרוסי, אבל מתברר שיש הבדל גדול. האוקראינים, אחי, זה כמו גרוזינים. קציצות, מאודים, כופתאות. חריף. מלא חריף. אני קורא לזה אשמדאי. כשהיא פתחה את הצנצנת של החריף, החלונות בבית נפלו. לקחתי בנדיבות ביס והתחלתי לרקוד הורה. אשמדאי זה תמצית הרוע של החיים".

     

    תנו לסאבלימינל לדבר על שני הילדים שלו — אור בן השש ויונתן בן הארבע — והוא לא יסיים לעולם. "כשאור נולד, השנייה הזאת שבה הוא פקח את העיניים היא הרגע הכי חשוב בכל החיים שלי. אמרתי לעצמי, למרות שברור שתינוקות עדיין לא רואים — אלוהים, הוא כאילו פתח את העיניים והסתכל עליי. והשנייה הזאת התפרסה לאלף שניות של אור. חשבתי למה ביזבזתי כל כך הרבה זמן עד שהוא נולד. הבנתי שאני רוצה להיות אבא טוב לפני הכל, ורק אחר כך להיות מוזיקאי".

     

    ואיזה מין אבא אתה?

     

    "אבא מאוד טוב. מעבר לזה, אני אבא שטותניק שעושה איתם כיף. אני ממש כמו ילד שלישי בבית. מסכנה אשתי".

     

    אני לא מתחבא

     

    השיר החדש שלו, "תן למוזיקה לדבר", שיוצא היום, הוא הכי סאבלימינל מודל 2018. אפשר למצוא בו מסרים של פיוס, איחוד וקבלת השונה והאחר. "עוד יהיה שוויון, עוד יהיה צדק, עוד יהיה פה טוב, בלי קשר לרקע או צבע", הוא שר בקליפ היפהפה (בלי ציניות) שצולם בקייפטאון, דרום־אפריקה. "אם במילואים, או בתוך ישיבות, פה כולם אחים, אפילו שחלק דיוות".

     

    "אחד הלוקיישנים שבהם צילמנו את הקליפ היה בקאיליצ'ה שבקייפטאון", מספר סאבלימינל. "מקום מאוד קשה. עוני ברמות שאתה לא מתאר. אם רואים עכבר מת בחול, אוכלים אותו כמה ביחד. זה חתיכת גיהינום. אחד המקומות המסוכנים מכולם. הגענו לשם עם אבטחה, והמאבטחים פחדו להיות שם. פחונים חלודים עד האופק. ומצד שני, כשאתה מוציא רמקול ושם מוזיקה נהיה להם אור בעיניים. זה גרם לי להודות על כל מה שיש לנו כאן ולא להתלונן. הדברים שעושים לי רע כאן, במקרה הכי גרוע, זה היום הכי ורוד שלהם שם".

     

    הכי סאבלימינל המפויס?

     

    "נשארתי מה שהייתי. גם בשיר עם המשפט 'המדינה מתנדנדת כמו סיגריה בפה של ערפאת' אני אומר: 'כולנו אנשים, כולנו אשמים שהמצב על הפנים'. לא באתי להאשים מישהו. היום גם להיות ציוני בארץ זה לא משהו קשה כמו פעם. ללכת עם מגן־דוד לא ישר עושה אותך ערס. איפשהו הלך־הרוח הכללי יותר קרוב אליי. אני לא רואה את מה שאני עושה כמחאה. כשפרצתי, זה היה מאוד מחאתי והדלתות ממש נסגרו לי בפנים, באופן הכי בוטה, בלי לשמוע מה יש לי להגיד. אמרו ציוני כאילו אמרו נאצי. נו, באמת.

     

    "אני גאה במי שאני. אני לא מרגיש שאני צריך להתנצל עכשיו או להתחבא בגלל שאני ציוני ובגלל הדעות הפוליטיות שלי. החבר הכי טוב שלי בחיים הוא ההפך הגמור שלי כמעט בהכל. בטח במה שקשור לפוליטיקה. אנחנו הרבה פעמים מתווכחים, אבל זה מה שנהדר במדינה שלנו. אני לא חושב שימנים הם רעים או ששמאלנים הם רעים. כולם רוצים שיהיה פה טוב. כל אחד מתוך זווית הראייה שלו. מה שרע הוא שהם מתחילים להיות אחד נגד השני וזורעים קיטוב".

     

    היפ־הופ פרסי

     

    סאבלימינל, אחד האבות המייסדים של הראפ בישראל, מביט סביב על סצנת הראפ הפורחת — ומפרגן. סאב הצעיר אולי היה נכנס לקרבות מילוליים עם אמנים כמו טונה ונצ'י נצ', אבל סאבלימינל של היום מלא מחמאות. "אני חושב שיש עכשיו דור מדהים, ולא רק סטטיק ובן אל, שהם בהחלט טובים. זה מוכיח שהמשימה שהייתה לי בעולם להצליח עם המוזיקה הזאת, שהייתה החבר הכי טוב שלי גם ברגעים פחות טובים, עבדה. כיף לי שבתוך הז'אנר שנלחמתי עליו יש מגוון כזה רחב של אמנים שנשמעים אחרת".

     

    סטטיק ובן אל משלבים במוזיקה שלהם, כמוך, אלמנטים מזרחיים.

     

    "אלה צלילים שגדלתי איתם בבית והם תמיד היו בתוכי, ומצאתי את הדרך לשלב אותם בתוך ההיפ־הופ שלי. כשהתחלתי להתבגר ולהתפתח ביצירה שלי רציתי להביא את השורשים שלי, את מה שההורים שלי כל כך אוהבים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מגיע לעולמות של המוזיקה המזרחית, הפרסית.

     

    "בתחילת הדרך הרגשתי כמו נושא הדגל של המוזיקה המזרחית, ואני מרגיש שבהחלט יש לי תרומה לתהליך שקרה עם המוזיקה הזאת. המהפכה של המוזיקה המזרחית בישראל, ששטפה אותנו בטירוף, היא לגיטימית כי שנים היא הייתה המוזיקה הכי פופולרית בבתים ולא קיבלה את הבמה הראויה לה בתקשורת, ברדיו ובטלוויזיה. אותם אמנים שעשו את זה לא קיבלו את הנחת, הכבוד. עכשיו הצדק נעשה".

     

    אז המהפכה שמירי רגב מנסה לחולל מוצדקת.

     

    "אני חושב שלמוזיקה המזרחית יש המון קהל ושורש עמוק במדינה הזאת ובתרבות. באופן שווה וראוי כולם צריכים לקבל את המקום שלהם במוסדות התרבות ובתקשורת. מאוד נכון לשקף את האמת, את ההיסטוריה, את המוזיקה, את הערכים, את התרבות של כולם. בהרבה מאוד דברים אני מצדיע למירי רגב ובהרבה דברים פחות מסכים איתה". •

     

     

    התמונה הראשית צולמה ב showroom של אריק בן שמחון

    סטיילינג: ליטל קובי

    איפור: מנחם חלובה

     


    פרסום ראשון: 03.01.18 , 20:39