בתפקיד הנרצחת: הרוצח
עשרה אסירים במדים כתומים יושבים במעגל בבית התקווה בכלא חרמון, ומדברים בקולן של הנשים שבהן פגעו | פעם הראשונה איפשר שירות בתי הסוהר לכלי תקשורת להצטרף לקבוצת האמפתיה, הקבוצה הטיפולית הקשה והטעונה ביותר מאחורי הסורגים | משך חודשים ליווינו את הגברים שביצעו עבירות אלימות קשות כשהם לומדים לראות את עצמם דרך עיניה של זוגתם המתה או הפצועה, במטרה למנוע את הקורבן הבא | "אני נוכחת במחשבותיך, בועטת בשקט הנפשי שלך", אומר אחד מהם בשם אשתו שרצח. "קוראים לזה ייסורי מצפון. זה מחיר הדם שלי ששפכת"
"אפרים, אולי תחשוב שזו לא הפתעה שאני מדברת אליך מהשמיים, אלא קללה מהשמיים. אני נוכחת במחשבותיך, בועטת בכל רגע בשקט הנפשי שלך. קוראים לזה ייסורי מצפון. זה מחיר הדם שלי ששפכת. מי שצופה בקלטת החתונה שלנו, קל לו לחשוב שאני אישה בת מזל. שהחיים שלי הולכים להיות מאושרים. מי היה מאמין שתקרע לי את הלב במכת סכין חד. בושה וחרפה תרחף מעל ראשך כעננה שחורה כל עוד לא תעשה איתי צדק ותודה בפה מלא, שלא הייתה ולא תהיה מעולם סיבה או הצדקה לקחת לי את החיים".
עשרה אסירים במדים כתומים יושבים במעגל במרכז התקווה בכלא חרמון. אפרים (כל שמות הנשים והגברים בכתבה בדויים), שהורשע בהריגה ונידון לשבע שנות מאסר, אוחז בידיים רועדות נייר לבן מקומט. הכתב צפוף וחזק. הקול שלו שבור. בלילות האחרונים בקושי הצליח לישון בתאו. הוא ישב וכתב לעצמו מכתב. מכתב משירן, האישה שלו שאותה רצח בדקירות סכין במיטתה. חבריו לקבוצת האמפתיה, גברים שנשפטו לשנים ארוכות על עבירות אלימות קשות נגד בנות זוגם, מאזינים לו בזעזוע.
רס"מ רינת ימין, מנחת הקבוצה, מעודדת אותו במבטה להמשיך. "אחרי החתונה הפכת מאפרים הנחמד לאפרים בעל הפנים החתומות. השקט שלך היה כל כך מפחיד. ימים ארוכים לא היית מחליף איתי מילה", הוא מקריא. "לילות ארוכים שהיינו שנינו לבד בבית גדול וקר. עדיין חתן וכלה טריים ושקט של בית קברות שרר בינינו. כבר אז הרחתי את המוות הקרב.
"עם חלוף הימים התחלתי לדאוג. התנהגת כמו רובוט קר מזג, באובססיביות בוטה. נכנסתי לפאניקה מאי־הוודאות הנוראית מול המחר. לא ידעתי למי לפנות. שקעתי בפחד, עד שפילחת את ליבי.
"למה אפרים? למה התעללת בי נפשית לפני שסילקת אותי מהעולם הזה? במקום להתגרש פשוט ולשחרר אותי חזרה למשפחתי? האם חשבת לרגע שאתה רוצח יחד איתי נפשות שמעולם לא עשו לך דבר? הפצע העמוק בליבי הפסיק לדמם, אבל ההורים שלי, האחים שלי כולם שקועים באבל מייגע. רק אלוהים יודע את גודל ההרס שגרמת לרוחו של כל אחד מהם".
אפרים עוצר לרגע את שטף הקריאה כדי לקחת נשימה עמוקה. רני, אסיר מבוגר שיושב מולו, נע בחוסר נוחות בכיסאו. יוסי שיושב לידו מושך באפו ובעיניו דמעות.
"שלא תעז לבקש ממני סליחה", אפרים ממשיך להקריא. "כאן בגן עדן עולמי טהור כעת. אין בו מקום לסליחות ומחילות כי אין בו רוע ולא רשע. אני רוצה שתמשיך להתענות בייסורי המצפון שלך עד שתלמד לכפר על מעשיך האיומים. אני מאמינה בצער שלך ובחרטה שלך ומאמינה שתפיק תועלת בטיפול שאתה מקבל בבית התקווה. אני מקווה שאהיה הקורבן האחרון שלך".
צמרמורת ודמעות בעיניים
זו פעם ראשונה ששירות בתי הסוהר מאפשר לעיתונאית להצטרף לקבוצה ייחודית כזאת. בקרב האסירים נחשבת קבוצת האמפתיה לקשה והטעונה ביותר. כאן בפעם הראשונה בחייהם הם נדרשים להרגיש מה עבר על זוגתם לאורך שנות ההתעללות הקשה, האלימות הפיזית, הנפשית, הכלכלית או המינית. לראות את עצמם במראה הכואבת ביותר שיכולה להיות: דרך עיניה של זוגתם הפצועה או המתה. במשך מספר חודשים ליווינו את הטיפול בהם בכלא – הזדמנות נדירה להיחשף לרגעים הכי מייסרים של הפוגעים, במקום בו המנחה לא מוותרת להם לרגע, כשהמטרה הסופית היא למנוע את הקורבן הבא.
אחרי שאפרים מסיים להקריא את מכתבה של שירן, דממה משתררת בחדר. הוא מקפל את המכתב בזהירות ומניח אותו במעטפה. הנשימה שלו כבדה, הידיים רועדות וטבעת הנישואים עדיין על אצבעו, למרות שחלפו יותר מעשר שנים מאז רצח את אשתו. הוא מנקה את המשקפיים בחולצתו ומרים את עיניו אל המנחה. רינת מודה לו ומבקשת מהאסירים סביבו לשתף אותו בתחושות שעלו בהם כשהקריא את המכתב.
"הרגשתי את הכאב של שירן", אומר רני, "הרגשתי את הכעס שלה על שלא הספיקה לחיות את החיים, להביא ילדים ולחוות אהבה. הייתה לי צמרמורת ואפילו דמעות בעיניים. הרגשתי את הקורבן, וגם כמה אתה מצטער. נכנסת לעיניים שלה ואתה מרגיש בדיוק מה שהיא מרגישה", הוא אומר ואפרים מסובב את הטבעת על אצבעו.
"אני מדמיין את עצמי במקום שלך", מודה יוסי, שנידון לעשר שנות מאסר על חבלה גופנית חמורה. "הייתי כל כך קרוב. בין חיים למוות הפרידו אצלי עשר שניות. ידעתי שאני רוצה לפגוע באשתי. ידעתי שאני רוצה לנקום בה. לא חשבתי להרוג אותה אבל רציתי לפגוע בה מאוד קשה. כבר הוצאתי את הסכין מהמגירה והכנתי את הגרזן. זה נס שהיא נשארה בחיים. אין לי מושג איך היא הצליחה לקום אחרי מה שהיא עברה, אבל אם היא לא הייתה מזעיקה את השכנים הייתי היום במקום שלך".
"זאת בדיוק הנקודה", מדגישה רינת. "שכל אחד מכם יכול היה להיות במקום של אפרים".
"גם אני הרגתי את אשתי", אומר מיכה. "לא פיזית. הרגתי אותה נפשית. היא קיבלה חבלות קשות ממני. חוותה התעללות פיזית קשה, וגם התעללות מילולית. אני מאוד מזדהה עם המכתב שכתבת".
עבדאללה, שנידון לארבע שנים, יושב ליד מיכה. כשמגיע תורו לדבר הוא מרים את עיניו אל יוסי: "אמרת שהיו אצלך עשר שניות בין חיים למוות. אני הייתי במרחק של שנייה. אחרי ששפכתי דלק על אשתי כבר הדלקתי את המצית ורציתי לשרוף אותה. קרה לי נס", הוא אומר, משתתק ומשפיל את מבטו. הנס שעליו מדבר עבדאללה היה אדם זר שעבר במקום והספיק לחטוף את המצית מידיו ברגע האחרון.
"איך אתה, אפרים?" שואלת רינת. "לא טוב", הוא משיב. "המכתב הביא אותי למקום שכל כך ניסיתי לברוח ממנו. כשביקשת ממני לכתוב נכנסתי לחרדה. אני עדיין תחת השוק של אותן תמונות קשות. אני חווה את זה בסיוטים. אני מפחד מהעתיד. אני יודע שזה ילווה אותי כל החיים".
רינת מהנהנת. "אחרי שהקראת את המכתב האווירה הייתה כבדה. אני חושבת שזה חיבר את כל החברים למקום שהם יכלו להיות בו. שמעתי המון כאב של שירן, על הפחד שלה ממך, על הפספוס של הזוגיות, על החלומות שלה שנגדעו", היא אומרת ומודה לו על האומץ שהפגין.
אני בורח ממה שעשיתי
חודשיים קודם לכן נפתחה בכלא חרמון קבוצת האמפתיה, שאותה מנחה רס"מ רינת ימין זו הפעם השלישית. 40 האסירים השוהים ב"בית התקווה", המחלקה הייעודית לגברים אלימים כלפי בנות זוגם, מחויבים להשתתף בקבוצה כחלק מהתהליך הטיפולי. "המטרה של הקבוצה היא לחבר את האסיר לקורבן שלו דרך העיניים שלה", מסבירה ימין. "זאת הקבוצה היחידה שבה אנחנו לא מתמקדים בקורבנוּת שלו, שתמיד עולה בסיפור החיים או במניעים לעבירה. בקבוצה הזאת אנחנו מתמקדים בקורבן, מה קרה לאישה שלהם, מתוך נקודת המבט שלה, מתוך התייחסות לרגשות שלה".
כבר קרוב ל־12 שנים שהיא עובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר. היא עבדה בכלא צלמון, שאטה, גלבוע ובשנים האחרונות היא בחרמון. בבית התקווה היא עובדת שנתיים. למרות השם האופטימי, האסירים במחלקה מרצים עונשי מאסר של בין שנה למאסר עולם על עבירות קשות: ארבעה מהם על רצח בנות זוג, אחד על הריגה, והיתר על עבירות אלימות חמורות, בהן פגיעה פיזית, נפשית או מינית בבנות זוגם ואף בילדיהם. "אדם שמבצע מעשה אלים הוא לא אמפתי. הוא לא יכול לראות את האחר", אומרת ימין. "בקבוצה הזאת, הגברים נדרשים לראות אותה בפני עצמה, את הרגשות שלה, את הכאב. המפגש הזה עם הקורבן קשה להם".
הטיפול הראשון בקבוצה היה טעון. הגברים נכנסו לחדר והתיישבו במעגל. רינת הנחתה אותם להציג את עצמם בשם הקורבן ולספר על חייה. "אני אלינור, בת 45, אקדמאית", פותח האסיר הראשון. "כמה שנים היית עם דודו?" שואלת רינת. "היינו יחד 19 שנים", הוא עונה. "ואיך נפגעת ממנו?" מקשה עליו רינת והוא משיב: "הוא פגע בי בכל סוגי האלימות האפשריים. הוא קשר אותי, חתך אותי, זרק עליי חפצים כבדים. נפגעתי קשות בנפש. אני לא יודעת איך שרדתי את זה. הצלחתי להתגרש ולהתחתן מחדש. דודו בכלא. יש לנו שלושה ילדים משותפים".
רינת מודה לדודו – ששפוט לשמונה שנים על חטיפה, מאסר שווא וחבלה גופנית חמורה – ומבקשת מהאסיר שלידו שיציג את עצמו בשם הקורבן שלו. בתום הסבב היא שואלת את האסירים איך הרגישו להציג את עצמם כך, ובזה אחר זה הם מעידים כמה זה היה להם קשה.
"אז מה זאת קבוצת אמפתיה?" שואלת אותם רינת. "הקבוצה מיועדת להבין את חומרת המעשים שלי", אומר יוסי. "להכיר את הכאב של הקורבן עצמו, בשביל ללמוד מזה לעתיד. כדי לא לחזור למקום הזה שהוא חשוך ומפחיד. להרגיש את החרטה מהעומק".
איגור, שהורשע בתקיפה ואיומים ונידון לשנה וחודש, נראה כעוס וחסר שקט. כשרינת מגיעה אליו הוא רוטן: "בניגוד ליושבים כאן אני חושב שלא צריך להזכיר לנו כל הזמן את הדברים הרעים שעשינו. לחשוב על העבר הרע זה מכניס אותנו לדיכאון. צריך לשנות כיוון, ללמד אותנו איך להתמודד בחיים הלאה, קדימה.
"אני אישית כל הזמן מנסה לחשוב איך לצאת מזה, איך לפתור את הבעיות שלי, איך לחזור לבית נורמלי כמו שהיה לי עד האירוע. אני משתחרר עוד כמה חודשים ורוצה לדעת איך אני חוזר להיות בקשר עם הילדים שלי".
"זאת קבוצת אמפתיה", משיבה רינת. "אני מבינה את מה שאתה אומר, לחשוב על מה שאתה עשית זה קשה מאוד, אבל לקורבנות שלכם אין את הפריווילגיה הזאת לשכוח את מה שעשיתם להן. בקבוצה הזאת אנחנו לא מתמקדים בכם, אנחנו מתמקדים בקורבן, ולאו דווקא במה שהכי טוב לכם".
איגור עדיין לא מתרצה. "במקרה שלי שנינו קורבנות". עכשיו רינת קוטעת אותו בתקיפות. "כאן אנחנו לא מדברים עליך כקורבן, אנחנו מדברים עליך כמקרבן. לדבר על עצמך כקורבן יש לך אפשרות בשאר הקבוצות, לא פה. מאוד קל ללכת למקום של 'מה עשו לנו וכמה קשה היה לנו'. זאת לא הקבוצה".
אפרים מאזין לדיאלוג בין רינת לאיגור וכשמגיע תורו הוא משתף. "אני תמיד בורח ממה שעשיתי. לפעמים בלילות יש לי פלאשבקים בראש, אני רואה את הדם, את האמבולנס, את הפנים שלה באותו רגע, ואני נותן לעצמי מכות כדי לשכוח, כדי לברוח מזה. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי".
נקודת האל חזור
"במפגש הראשון תמיד קשה להם להיכנס לזה", אומרת רינת. "זאת אולי הפעם הראשונה בחיים שלהם שהם רואים את עצמם דרך עיניים של מישהו אחר, זה שיקוף מאוד קשה. כשמדובר ברצח זה הכי קשה. זאת נקודת האל חזור. אין להם אפשרות לבקש סליחה מהקורבן ואין אפשרות שמישהו יסלח להם. אבל זה משהו שהם צריכים להתמודד איתו, ובעיניי זאת הדרך היחידה למנוע קורבנות נוספים".
את מאמינה שזה מצליח?
"אם לא הייתי מאמינה לא הייתי יכולה להיות פה 12 שנים. רוב האסירים שמקבלים טיפול לא חוזרים, אבל קרה יותר מפעם אחת שאסיר שטיפלתי בו חזר למאסר. יש מקרים שלא מצליחים. היה לנו מקרה של מישהו שסיים טיפול במחלקה וחזר למאסר אחרי שפגע שוב באותה אישה. זה כל פעם מאכזב מחדש, אבל עם השנים את מבינה שהם עושים את ההחלטות שלהם בעצמם.
"הטיפול מאוד אינטנסיבי, 24 שעות ביממה. הם מקבלים המון, גם טיפולים פרטניים, וגם הרבה מאוד טיפול בקבוצות. הם עוברים הרבה תהליכים. אם הם משקרים לנו או עובדים עלינו – הם בעצם משקרים לעצמם. אני יכולה לתת לו כלים, אבל מה שהוא בוחר לעשות איתם? על זה אין לי שליטה".
זה לא בלתי נסבל לפעמים לשבת מולם כשאת יודעת מה הם עשו?
"כשאני מקבלת אסיר אני לא קוראת את כתב האישום שלו. הוא יושב מולי ואני שומעת ממנו את הדברים. רק לאחר מכן אני קוראת את כתב האישום כי אני אמורה להתעמת איתו ולא לאפשר לו לברוח. אני לא יכולה להגיד שאני לא מזדעזעת, אבל היום אני מצליחה להבין שמאחורי המעשים האיומים עומד אדם עם מצוקה מאוד קשה. אף אחד לא רוצה, אם הוא לא פסיכופת, לפגוע באנשים היקרים לו מכל. הם עושים את זה מתוך חוסר יכולת להתמודד. מתוך מה שהם חוו בילדות שלהם.
"מגיעים לקבוצות הרבה אסירים מתוך רצון לקבל פריווילגיות, שליש, אבל הם נשארים בשביל משהו אחר. פתאום הם מתחברים מחדש למשפחות שלהם, הם מבינים מה הם עשו וזה שווה הכל. יש אסירים שגם בתקופת המאסר נשארים בקשר עם הנשים ועם הילדים שלהם. הדרך היחידה לגרום להם להפסיק לפגוע היא הטיפול. צריך גם לזכור שכל אסיר בסופו של דבר משתחרר חזרה לחברה ולפעמים גם לאותה המשפחה בה פגע – לכן הטיפול כל כך קריטי".
כשהם יוצאים לחופשה, זה לא מפחיד אותך שהם חוזרים הביתה לנשים ולילדים שלהם?
"מעט מאוד אסירים ששפוטים על עבירות אלימות במשפחה יוצאים לחופשה. אנחנו לא לוקחים סיכונים. התהליך לאישור חופשה הוא ארוך וכרוך בהחלטה של ועדה מקצועית. אנחנו כל הזמן רואים את הקורבנות מול העיניים ולכן אנחנו מרגישים אחראיים מאוד".
בניגוד להרבה קבוצות בהן יש שני מנחים כאן את לבד. את מפחדת לפעמים?
"לא, זה לא מפחיד. הקבוצה הזאת מאתגרת אותי ותורמת לי כל כך הרבה. אני מרגישה סיפוק אדיר ממנה. יוצאים תכנים באמת כל כך עמוקים וכל כך רגשיים ואותנטיים. אלה מטופלים שאני מכירה ואני מרגישה ביטחון מאוד גדול שם. אדם שבא מבחוץ רואה אותם כאסירים אלימים ומפחידים, אני רואה אותם כאנשים שיושבים מולי ואני משוחחת איתם".
שלושה כיסאות לקורבן
קבוצת האמפתיה אורכת חצי שנה. "בשלוש הפגישות הראשונות הם מציגים את עצמם בשם הקורבן, עם קלפים טיפוליים, עם חיבור לרגשות של האישה, איך היא הרגישה בזמן ביצוע העבירה. בהמשך הם כותבים מכתבים. בחלק מהקבוצות האסיר כותב מכתב לקורבן, בקבוצה הנוכחית ביקשתי מהאסירים לכתוב לעצמם מכתב מהקורבן. בכל מפגש שני אסירים מקריאים את המכתב שכתבו ושומעים מהאחרים אילו רגשות עלו בהם.
"בחלק האחרון, שהוא הכי קשה לאסירים, אנחנו מסדרים שלושה כיסאות. האסיר יושב בכיסא הראשון, נכנס לנעליה של האישה שבה פגע ומספר מי הייתה לפני שהכירה אותו. כשהוא עובר לכיסא השני הוא בזמן העבירה. הוא צריך לספר, 'עכשיו הוא דוקר אותי', ואני שואלת, 'מה את רואה? מה את מרגישה? מה את חושבת שעומד לקרות?' בכיסא השלישי האסיר מתאר מה עובר על הקורבן אחרי העבירה. איך היא מרגישה כלפי המקרבן. מה היא מאחלת לו. לפעמים הם אומרים, 'אני מאחלת לו שימות', 'שיירקב בגיהינום'".
בשלבים האחרונים של הקבוצה, מזמינה רינת את סמי – המרצה מאסר עולם על רצח – לשבת בכיסא הראשון. "בואי". סמי מתיישב בכיסא. "קוראים לי נאדיה". "בת כמה את? ספרי לנו על עצמך", מדובבת אותו רינת וסמי עונה, "אני בת 19, ממשפחה קטנה. יש לי אח שגדול ממני בשלוש שנים ואח שצעיר ממני בחמש שנים. אני מאוד אוהבת לרקוד, לקרוא ספרים, לצאת למסיבות. כמו ילדות בגילי. אחרי התיכון התקבלתי ללימודים גבוהים".
"יש לך חבר?"
"כן, אבל לא בן זוג".
"את עושה עוד משהו במהלך הלימודים?"
"אני מנקה בתים כדי להתפרנס".
"איך את מדמיינת חיי זוגיות? מה זה בשבילך?"
"אני מדמיינת חיים משותפים, ילדים. הייתי רוצה לעצמי זוגיות יותר טובה ממה שהייתה להורים שלי".
סמי, במכנסיים כתומים, כפכפים וחולצה לבנה, ממשיך לתאר את חיי ילדותה ונעוריה של נאדיה. כשהייתה בת 25 היא סיימה את לימודיה והחלה ללמד מחול. אז פגשה אותו. "מה את יכולה לספר עליו?" שואלת אותו רינת. "אדם נחמד, מנומס, מסודר. חכם. דייקן. הוא היה גלוי איתי מאוד. סיפר לי שהוא עובר פרידה מאוד קשה מבת זוגו".
"התאהבת בו?"
"כן. מאוד. כששברתי את הרגל במהלך ריקוד, הוא לקח אותי לבית החולים והחזיר אותי הביתה ולמחרת גם חזר עם זר מאוד גדול וטיפל בי. מאותו היום הפכנו לזוג. הוא עבר לגור אצלי, למרות שהייתה לו דירה משלו. הוא עבד, היה עצמאי, הרוויח יפה. הייתה בינינו הדדיות והרגשתי איתו נפלא. נולדו לנו שני ילדים".
"מתי זה השתנה?"
"כשהחברה של סמי פשטה את הרגל המצב בינינו הפך להיות מתוח. אחרי כמה שנים שהוא היה מובטל והמצב בבית החמיר, ביקשתי ממנו שיקום ויעזוב. אבל הוא לא עזב. הוא התחיל לחפש מקום, אפילו לקח אותי איתו להראות לי שאין דירות שמתאימות לו. זה תיסכל את שנינו".
אחד האסירים מבקש לשאול גם הוא את נאדיה שאלה. "כשהיה לו כסף הכל היה בסדר וכשהוא נהיה מובטל החלטת לוותר עליו?" "עם כל הכבוד", מתעצבנ/ת סמי/נאדיה, "אלה החיים שלי, וזאת הייתה ההחלטה שלי – שאני לא מוכנה שהוא ימשיך לחיות איתי באותו הבית".
סמי ממשיך לתאר איך האווירה בבית הלכה והפכה קשה. "המשכנו לקיים יחסים, התנהלנו כזוג אבל היה מתח נוראי. נתתי לו אולטימטום של שלושה חודשים לצאת מהבית".
"הוא רצח אותי"
"תעברי לכיסא השני", מנחה רינת את סמי. סמי מתרומם בכובד ומתיישב בכיסא האמצעי. "בואי תספרי לנו על יום האירוע", מבקשת רינת. "בערב האירוע החלטתי ללכת לישון בחדר אחר. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא ישנו ביחד. הוא היה מאוד נסער ולא הבין מה קורה. אמרתי לו שאני מציעה שיכין לנו קפה ונדבר. חזרתי על זה שביקשתי שייצא מהבית, אמרתי לו שאני מעוניינת להכיר עוד גברים. סמי הסתכל עליי מזועזע. שאל: 'את מצפה ממני, בעלך, לחיות עם העובדה שאני נמצא פה בזמן שאת מביאה לכאן גברים זרים לחדר שלך?' אמרתי לו 'כן' והעזתי אפילו להגיד שזאת לא הפעם הראשונה. סמי הרים את הקול והתחיל לצעוק, 'בגדת בי?' פתאום הוא נראה שונה. מבוהל. רועד. פגוע. מזועזע. הקול שלו עלה".
"פחדת מהתגובה שלו?"
"בשלב הזה לא ממש. לא חשבתי שזה יכול להגיע למשהו אלים. הוא לא הרים עליי יד מעולם. כשהוויכוח עבר לצעקות גם אני צעקתי. ביקשתי ממנו שוב שייצא מהבית. אז קלטתי לשנייה שהוא קופא. ראיתי שהוא עומד מנותק. לא היה ברור לי מה קורה איתו. חשתי פתאום פחד מאוד גדול. נהיה שקט. זה הפחיד אותי יותר מהכל. שמתי לב שהוא מרים את היד".
"מה הרגשת באותו הרגע?" שואלת רינת, "רצון לברוח. היה בי פחד מאוד חזק. רציתי רק לא להיות לידו. רצתי לכיוון דלת היציאה, סמי היה מאחוריי ועשה תנועה מהירה עם היד. לא קלטתי מה קורה. אני זוכרת מכה חזקה מאחורי הראש, מעבר לזה אין לי שום זיכרון ושום תחושה".
"מה עוד הוא עשה?"
"אני לא הייתי שם".
"אין תשובה כזאת", רינת מסרבת לוותר לסמי. "קיבלתי מכה חזקה בראש, נפלתי על הרצפה. ראיתי שהוא מתכופף להרים אותי. הוא גרר אותי לחדר השני, השכיב אותי על המיטה. לקח חוט וניסה לחנוק אותי אבל כבר לא הייתי שם. אני כבר לא קיימת. אני שומעת את הדלת נטרקת. שכבתי שם כמה שעות. הבן שלנו ניסה להיכנס וצילצל בדלת. בערב סמי נכנס הביתה עם המשטרה".
"איך הוא נראה בשלב הזה?"
"מוזר. התחושה הייתה כאילו לא ברור לו מה קורה. זה אחד הדברים שהכי הפליאו אותי".
"כעסת עליו?"
"מאוד. הוא רצח אותי. היה שם הרבה צער על הכל. צער עליי. צער על הילדים שיגדלו בלי אמא. צער על כל מה שיכולתי להספיק לעשות בחיי וכבר לא אעשה”.
"רצית שיישב בכלא?"
"כן. הוא היה צריך להיענש. זה מה שמגיע לו".
"הוא הגיע להלוויה?"
"איפשרו לו להגיע שלושה שבועות אחרי, לקבר. הוא ישב שעתיים. ביקש סליחה. אמר שהוא מאוד כועס על עצמו, אבל אין שום דרך להחזיר אותי. הוא שאל אותי למה בגדתי בו. למה הפלתי עליו את הכל בבום באותו היום. אמר שהוא לא שלט בעצמו".
לקלף את המסכות
"עכשיו תעברי לכיסא השלישי", מבקשת רינת וסמי מתיישב באפיסת כוחות בכיסא האחרון. עיניו שקועות בכפכפיו. האסירים שותקים, רק נשימותיהם מפרות את הדממה הכבדה. אחד מהם מושך באפו.
"הוא קיבל מאסר עולם?"
"כן. במונחים של צדק הוא לא יכול היה לקבל פחות מזה. אבל לאורך השנים אני מרגישה שנגרם לו עוול. זאת תקופה ארוכה. הוא עשה תהליכים ואני חושבת שהגיע הזמן שהוא ישתחרר הביתה. המצב שלי לא ישתנה. הילדים שלי כבר התחתנו. כבר יש לי נכדים שמעולם לא ראיתי. אבל אחרי כל כך הרבה שנים יש בי השלמה".
"את סולחת לו?"
"לא. הוא פגע בי. הוא הרג אותי. אין פה סליחה".
"את מרגישה שהשנים שישב מפצות אותך?"
"שום דבר לא יכול לפצות אותי או את הילדים שגדלו כל כך הרבה שנים בלי אמא. אין אפשרות לפצות אדם שרצחו אותו".
"מה את מאחלת לו?"
"שימצא שלווה ושקט".
רינת מודה לסמי והוא מבקש לצאת לרגע. העיניים שלו אדומות. כשהוא חוזר רינת מבקשת לעשות סבב ולאפשר לו לשמוע מכל אחד מהאסירים מה הרגיש כששמע את הסיפור. "הסיפור שלך מאוד קשה", אומר לו אחד האסירים, "למזלי האישה שלי עוד יכולה ללכת. אם חלילה הייתי במקום הזה ושומע את המילים הקשות האלה של הבגידה גם אני הייתי רוצח. אצלי אני יכול לבקש סליחה, הקורבן שלי חיה. אתה לא יכול. אני מאחל לך שבאמת תוכל לחיות בשלווה".
"ברור לי שהעבירה שלי חמורה והעונש מתאים", אומר סמי. "לעצמי אני לא סולח. עד יומי האחרון אני לא אסלח לעצמי".
"ראיתי שלא היה לך קל", אומרת לו רינת. "הכאב עליך ועליה התערבב ולא תמיד הצלחת להפריד. גם הרצון לשלווה הוא השאיפה שלך, שזה מה שנאדיה תרגיש ותרצה בשבילך. היא לא סולחת לך והילדים לא יסלחו לך לעולם, ובצדק. ואתה יודע את זה. אמרו כאן כמה אסירים שכל אחד יכול היה להיות במקומך. ואני מתקנת – לא כל אחד. רק גברים אלימים. כל אחד מכם היה יכול להיות במקום סמי, לא כל אחד בעולם. תזכירו את זה לעצמכם כל הזמן".
את מאוד קשוחה איתם ולא מוותרת להם כשהם מרחמים על עצמם.
"אני לא מאפשרת להם כי זה מכניס אותם למקום לא בריא. ברגע שהם חושבים, 'כל מה שקרה לי זה בגללה ולא בגללי', זה לא מקדם אותם. אני מביאה אותם להבנה שהם לא מרכז העולם. רוב האנשים האלימים סובלים מביטחון עצמי מאוד נמוך. ברגע שמתחילים לקלף את המסכות שלהם, רואים ילד מכווץ שלא יודע מה לעשות עם הכאב ועם עוצמות הרגש שלו וזקוק לעזרה והכוונה".
למה בכלל לטפל בהם? הם פגעו באישה שלהם, בילדים שלהם, הם רצחו, שיישבו בכלא וזהו.
"בסופו של דבר האסיר משתחרר מפה, והמחויבות שלנו היא שהוא ישתחרר אדם אחר ממה שהוא נכנס. הדרך היחידה למנוע קורבנות נוספים זה טיפול".
