שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בן בראדלי בדסק החדשות של ה"וושינגטון פוסט". "המזל הגדול שלי הוא שפרשת ממש לפני שנבחרתי לנשיא", אמר לו ביל קלינטון
    המוסף לשבת • 04.01.2018
    בן דמותו
    כעורך המיתולוגי של ה"וושינגטון פוסט" פירסם בן בראדלי שניים מהסקופים הגדולים ביותר בהיסטוריה: פרשת ווטרגייט ומסמכי הפנטגון (אבל גם המציא את ז'אנר מדורי הלייף–סטייל) | כדמות קולנועית הוא הביא את האוסקר לשחקן שגילם אותו ב"כל אנשי הנשיא" | עכשיו, שלוש שנים אחרי מותו, נכנס גם טום הנקס לנעליו בסרט "העיתון" | סיפורו של הבוס שהיה אומר לכתבים שלו: "בכל יום שעובר בלי סיפור גדול, אתם מבצעים פשעים נגד העיתונות החופשית"
    ציפי שמילוביץ, ניו-יורק

    בשנים האחרונות לחייו סבל בן בראדלי מדמנציה. זו הייתה דעיכה אכזרית במיוחד עבור אדם שהמוח לקח אותו לפסגת העולם, שנשים רצו להיות איתו, שגברים רצו להיות כמוהו, ושנשיא ארצות־הברית הופל על ידו. יום אחד ב־2013 צילצל הטלפון ואשתו השלישית, סאלי, ענתה. על הקו היה דובר הבית הלבן שבישר כי הנשיא אובמה החליט להעניק את "מדליית החופש" - העיטור האזרחי הגבוה ביותר באמריקה - לעורך האגדי של ה"וושינגטון פוסט". בחודשים הבאים התעורר בראדלי בן ה־93 באופן קבוע בשלוש לפנות בוקר והחל להתלבש. בכל פעם סאלי שאלה מה הוא עושה, ובכל פעם הסביר לה שהוא מתכונן לנסוע לטקס בבית הלבן.

     

    ביום הטקס ביקשה סאלי מביל קלינטון, אחד הזוכים האחרים במדליה, שיעזור לבראדלי לגשת לנקודה שבה הוא צריך לעמוד. בדרך חזרה למושב, עטור במדליה הנכספת, שבה אל בראדלי הצלילות לכמה שניות והוא שאל את הנשיא ה־42: "האם אי פעם עליתי לך על העצבים?" "לא", ענה קלינטון, "המזל הגדול שלי הוא שפרשת ממש לפני שאני הגעתי". ביום ראשון הקרוב יישב השחקן טום הנקס ליד שולחן עמוס אלכוהול בבוורלי הילס, ויהיה מועמד בפעם התשיעית לפרס "גלובוס הזהב". הקריירה של הנקס היא גרסת המציאות של פורסט גאמפ – האיש שנמצא בכל תיעוד מצולם של רגע קריטי בהיסטוריה של אמריקה – אבל אפילו עבורו גילום דמותו של בראדלי בסרטו החדש של סטיבן ספילברג, "העיתון", הוא אירוע משמעותי.

     

    הנקס הכיר את בראדלי אישית, פגש אותו כמה פעמים במסיבות קוקטייל אקסקלוסיביות שבהן מתמנגלים פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי הוליווד, וראה עשרות שעות של קטעי ארכיון. הוא היה בחירה טבעית לתפקיד – גם כי הוא בחירה טבעית לכל דבר שעושה סטיבן ספילברג, וגם כי הנקס תלמיד כל כך חרוץ של ההיסטוריה האמריקאית, שהוא יידע בדיוק מה צריך לעשות כדי להפוך לבראדלי של פעם עם קריצה לאמריקה של היום.

     

    גם ספילברג וגם הנקס קרובים מאוד לצמרת הפוליטית הליברלית בארצות־הברית. עבור שניהם הוצאת הסרט ברגע הפוליטי הנוכחי זה יותר ממרדף אחרי עוד פרס אוסקר. השמות שלהם, יחד עם הצלע השלישית במשולש הזהב של הוליווד – מריל סטריפ – מעניקים ל"העיתון" באז יוצא דופן, והתוצאה היא שיר הלל לעיתונות אמריקאית שנמצאת היום תחת מתקפה מתמדת בדרכים דומות מאוד לימים שעליהם מספר הסרט.

     

    ג'ייסון רוברדס בתפקיד בראדלי בסרט "כל אנשי הנשיא", 1976
    ג'ייסון רוברדס בתפקיד בראדלי בסרט "כל אנשי הנשיא", 1976

     

     

    המעורבות הפוליטית הזו גם עזרה לכוכבים לקבל גישה למקורבים לדמויות האמיתיות שכבר אינן בחיים, ולקבל מחמאות מקיר לקיר על הביצוע. "סבא שלי היה מת על הסרט", כתבה נכדתו של בראדלי ב"הוליווד ריפורטר", "יש רגעים שבהם הנקס מגלם את סבא בדרך שונה ממה שהכרתי, ויש רגעים שבהם הוא זהה באופן מדהים. כשראיתי את הסרט, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מה סבא היה אומר אם היה יודע שעושים סרט על מה שקרה לו לפני עשרות שנים עם השמות הכי גדולים בהוליווד. אני חושבת שהוא היה אומר: 'אלוהים, איזה כיף'".

     

    הפעם הקודמת שבה מישהו גילם את בראדלי בסרט חשוב – ג’ייסון רוברדס ב"כל אנשי הנשיא" – הוא זכה על כך באוסקר. זה היה ב־1976. למעלה מ־40 שנה אחרי, המיתוס של בן בראדלי חזק מתמיד.

     

     

    "אנשים בוושינגטון משקרים כל הזמן, התפקיד היחיד שלי הוא לתפוס אותם".

     

    הנקס בתפקיד בראדלי בסרט "העיתון", 2018
    הנקס בתפקיד בראדלי בסרט "העיתון", 2018

     

     

    הסיפור של בן בראדלי מתחיל בבוסטון ב־1921, שם נולד למשפחה מהמעמד הבינוני־גבוה. בגיל 14 חלה בפוליו, ולמרות שלא היה יכול להזיז את רגליו, לא היה לו ספק שיחלים. והוא אכן החלים. ב־1942 סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. בבוקר קיבל את הדיפלומה, בצהריים נשא את ג'ין סולטונסטל ("הנערה הראשונה שאיתה שכבתי"), ובארבע אחרי הצהריים התגייס ויצא להילחם בנאצים.

     

    כשחזר מהמלחמה לא מצא עבודה. את זמנו העביר בצפייה חוזרת בסרט "כתב זר" של היצ'קוק, על עיתונאי אמריקאי צעיר בלונדון של ערב מלחמת העולם השנייה. מבחינתו זה היה הסרט הרומנטי ביותר בעולם. ב־1948 לקח את כל הכסף שהיה לו וקנה כרטיס רכבת לוושינגטון, שם הצליח לחצוב את דרכו לתפקיד כתב בית משפט לעבירות קטנות של ה"וושינגטון פוסט". הוא השתכר 80 דולר בשבוע, עבד כמו חמור, השם שלו הופיע בעיתון ארבע פעמים ביום, אבל מהר מאוד נמאס לו מהג’וב הקטן הזה. מסביב קרו דברים גדולים, החלה המלחמה הקרה, תנועות חברתיות נולדו, והוא עדיין סיקר מעצרי זונות.

     

    ואז קרה לו נס. הכתב של "ניוזוויק" בפריז סיים את הקדנציה, ובראדלי החליף אותו. הוא גילה את העולם, ועל הדרך גם גילה שנשים אירופאיות מתוחכמות נופלות לרגליו. הוא בגד באשתו בכל סמטה וכשפגש את טוני פינצ'וט, אשת חברה מניו־יורק, השאיר סופית מאחור את השמרנות הבוסטונית וגם את נישואיו הראשונים.

     

    עכשיו גם החל בראדלי ליצור קשרים פוליטיים רציניים, ולא היה רציני יותר מהקשר שלו עם ג'ון קנדי. הם הפכו חברים עוד לפני שקנדי היה לנשיא, הלכו למסיבות, הפליגו באוקיינוס, הטרידו נשים יחד. אף עיתונאי מעולם לא היה קרוב לנשיא כמו בראדלי לקנדי. שנים אחר כך הבין שחצה את הגבול, אבל הרבה קודם הביאה לו החברות הזו את הסיפור הגדול הראשון שלו.

     

    בראדלי (מימין) עם המו"לית קתרין גרהאם ובנה דונלד, 1991
    בראדלי (מימין) עם המו"לית קתרין גרהאם ובנה דונלד, 1991

     

     

    ב־1962, במהלך מסיבה, ניגש אליו הנשיא קנדי וסיפר לו כי פרנסיס גארי פאוארס, טייס אמריקאי שמטוסו הופל בידי הרוסים, הוחלף תמורת רודולף אבל, איש הקג"ב הבכיר ביותר שהיה בידי האמריקאים. קנדי שאל אם מאוחר מדי לשנות את השער של "ניוזוויק". אכן היה מאוחר מדי ל"ניוזוויק", אבל לא מאוחר מדי עבור ה"וושינגטון פוסט", שרכש שנה קודם לכן את המגזין הגדול, אבל נחשב אז לאח הקטן שלו מבחינת השפעה ויוקרה. הפעם האחרונה שבה ראה בראדלי את קנדי בחיים הייתה בסוף השבוע לפני ההתנקשות בנשיא. הוא ראה אותו עוד פעם אחת, כשנפרד מגופתו בבית החולים. ההתנקשות בקנדי הייתה הטרגדיה הגדולה בחייו של בראדלי, והיא שינתה אותו לגמרי. שנתיים לאחר מכן קיבל טלפון מקתרין גרהאם, אשתו של פיל גרהאם, המו”ל של "וושינגטון פוסט", שהתאבד והשאיר לה את העיתון. גרהאם שאלה אם הוא רוצה להיות העורך. בראדלי ענה שהוא יחתוך את האשך השמאלי שלו בשביל הג'וב.

     

    "וושינגטון פוסט" היה אז עיתון מקומי מהליגה השנייה. בראדלי שכר מיד 50 עורכים ועיתונאים חדשים, והבהיר להם כי מעכשיו אף אחד בוושינגטון לא חסין ולא מוגן. הוא המציא את ז'אנר מוספי הסטייל, שחיברו אופנה, תרבות וחברה, אבל עם דגש כמעט בלעדי על וושינגטון, ואנשים בעיר פחדו יותר להופיע במדור הסטייל מאשר להופיע בעמוד הראשון. לפחות בהתחלה.

     

     

    "ניקסון לא יכול להגיד לך מה מותר ומה אסור לקרוא"

     

    טום הנקס ומריל סטריפ בתפקיד בראדלי וגרהאם בסרט "העיתון"
    טום הנקס ומריל סטריפ בתפקיד בראדלי וגרהאם בסרט "העיתון"

     

     

    באביב 1971 הגיעו לאוזניו של בראדלי שמועות לפיהן ה"ניו יורק טיימס" עובד על סקופ גדול. ה"פוסט" כבר לא היה עיתון קטן, אבל גם עוד לא היה ה"ניו יורק טיימס", ובראדלי רצה מאוד שיהיה. הוא לא הצליח לגלות מה הסיפור וזה שיגע אותו. בבוקר 13 ביוני קנה את העותק הראשון של ה"טיימס" שהגיע לדוכן שליד המערכת, וראה שישה עמודי מסמכים שחשפו כי ממשלת ארה”ב משקרת לאמריקאים לפחות שלושה עשורים לגבי מה שהיא עושה בווייטנאם.

     

    דניאל אלסברג, תחקירן של הפנטגון, גילה שראשי הצבא הסיקו כבר בתחילת הדרך כי זו מלחמה שאי־אפשר לנצח, וארבעה נשיאים ברציפות – אייזנהאור, קנדי, ג’ונסון וניקסון – לא עצרו אותה כי לא רצו להיכנס להיסטוריה כמי שכביכול הפסידו. אלסברג הוציא עשרות ארגזי מסמכים והחל להעביר אותם לכתב של ה"ניו יורק טיימס". יום לאחר מכן השיג משרד המשפטים צו איסור פרסום על שאר המסמכים. אלסברג התקשר מיד לכתב ב"וושינגטון פוסט" והעביר לו את יתר הארגזים. בראדלי חשש מהדלפות, אז הוא הפך את הסלון הביתי שלו לדסק חדשות, והביא לשם מספר מצומצם של כתבים שעברו על הניירות. מי שבאו בלי הזמנה היו היועצים המשפטיים של העיתון, שהיו בהיסטריה מוחלטת מהכוונה לפרסם בניגוד לצו בית משפט.

     

    ההחלטה הסופית נפלה על כתפיה של גרהאם, שהחליטה ללכת עם אותה אינטואיציה שגרמה לה מראש למנות את בראדלי לעורך. ה"פוסט" עבר על צו איסור הפרסום, וההימור אכן הצליח. אף אחד לא הלך לכלא, ובית המשפט העליון אישר את פרסום יתר המסמכים. "בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארה”ב, הממשלה הגבילה עיתון מלפרסם סיפור. הדמוקרטיה קיבלה פנס בעין", כתב בראדלי באוטוביוגרפיה שלו. "אם היינו מוותרים, זה היה ממצב את ‘וושינגטון פוסט’ לנצח ככלי שרת בידי כל ממשל".

     

    האירוע הדרמטי הזה התחיל את תור הזהב של העיתונות האמריקאית. עיתונים שינו את הצורה שבה הם מסקרים אנשים בעמדות כוח, אבל חלקים גדולים בציבור הגיבו כצפוי בזעם. בראדלי אהב לענות למכתבי קוראים, ולאחד מהם, שדרש לפטר אותו כי הוא "אנטי־אמריקאי", ענה באלגנטיות: "Go Fuck Yourself".

     

     

    “שום דבר הוא אף פעם לא אוף דה רקורד”

     

    רוב עורכי העיתונים בעולם לא יכולים אפילו לחלום על מקרה כמו "מסמכי הפנטגון", ועבור כולם זה היה מספיק כדי להפוך את הקריירה למפוארת. לא בראדלי. הוא ישב שנה על קוצים, מעשן סיגריה בסיגריה, מקלל בלי הפסקה. לכתבים שלו אמר שבכל יום שעובר בלי סיפור גדול הם מבצעים פשעים נגד העיתונות החופשית. החבר'ה באמת ניסו, אבל מה כבר יכול להיות ברמה של מסמכי הפנטגון?

     

    הו.

     

    ב־17 ביוני 1972 חדרו חמישה אנשים בחליפות עסקים למשרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון. הבית הלבן הגיב בתוך דקות: "זה שוד מדרגה שלישית שאין לו שום קשר אלינו". בבוקר שלח בראדלי את הכתב הצעיר והבלונדיני, בוב וודוורד, לסקר את דיון הארכת המעצר של הפורצים. זה חזר ואמר כי אחד מהם הוא איש CIA. "בתוך 48 שעות מצאנו כי מה שהבית הלבן כינה ‘שוד מדרגה שלישית’, היה כנראה חלק ממבצע שנועד להבטיח לניקסון קדנציה שנייה", כתב בראדלי.

     

    אבל אז הכל נעצר. בניגוד ל"מסמכי הפנטגון", כאן לא הייתה שום זריקת אדרנלין, לא שעון מתקתק ולא קליימקס גדול. בראדלי מינה את וודוורד ואת קרל ברנסטין לעבוד על הסיפור, והם המשיכו לפרסם ידיעות קטנות בשולי החקירה שלא עשו שום רעש. הפעם גם לא היה אף כלי תקשורת אחר איתם, זה היה לגמרי ה"פוסט" נגד ריצ’רד ניקסון. גרהאם הייתה נכנסת למשרד של בראדלי כל יום ושואלת: "אם זה כזה סיפור טוב, למה אף אחד אחר לא מסקר אותו?" גם הציבור איבד סבלנות, ובאחד הפרקים של הסדרה המיתולוגית "הכל נשאר במשפחה" שאג ארצ'י בנקר על חתנו הליברל: "אני לא רוצה לשמוע יותר על ווטרגייט!"

     

    ניקסון זכה בקלות בקדנציה שנייה, והדבר הראשון שעשה היה להכריז מלחמה על "וושינגטון פוסט". למזכיר העיתונות שלו, רון זיגלר, הוא אמר: "אף כתב מה’פוסט’ לא ייכנס לבית הלבן. אם אראה מישהו, אפטר אותך". בהקלטה אחרת של שיחה בין ניקסון להנרי קיסינג’ר, שהיה אז מזכיר המדינה, נשמע קיסינג'ר אומר: "הבן בראדלי הזה הוא ציניקן אכזרי", וניקסון עונה: "הוא חולה נפש, בן זונה נבזי". זיגלר מצידו, יצא בכל יום לתדרוך לעיתונות, ובשפת ימינו קרא ל"וושינגטון פוסט" פייק ניוז.

     

    אבל בראדלי התעקש והתעקש, וודוורד וברנסטין מצאו את הגרון העמוק, הוקמה ועדת חקירה, והתברר כי ניקסון הקליט את כל השיחות שניהל בחדר הסגלגל, וזה גם מה שהפיל אותו. "כל מה שהנשיא אמר היה שקר", כתב בראדלי, "ידעתי שסיפור ווטרגייט לא ייגמר בתיקו. או שניקסון ילך או שאנחנו ניהרס".

     

    ב־8 באוגוסט 1974, שנתיים אחרי הפריצה לבניין ווטרגייט, הודיע ניקסון על התפטרותו. הוגשו יותר מ־40 כתבי אישום נגד עובדי הממשל, שמונה מהם הלכו לכלא. השערורייה הפוליטית הגדולה בהיסטוריה של אמריקה, והכל בזכות התעקשות של עורך עיתון אחד. כשניקסון נשא את נאום ההתפטרות, בראדלי הסתובב בחדר החדשות ואמר לאנשים: "אל תשמחו לאיד. זה רגע גדול לעיתונות, אבל רגע נורא לאמריקה". שנתיים אחרי ההתפטרות של ניקסון, כבר היה סרט. "כל אנשי הנשיא", אחד הסרטים הטובים בהיסטוריה, הפך את בראדלי לעיתונאי הסלבריטאי הראשון והוא אהב כל רגע. זאת למרות שלפחות בהתחלה הוא לא אהב את כל המצלמות שהסתובבו לו במערכת, והוא בוודאי לא אהב שג'ייסון רוברדס הלך אחריו לכל מקום. הוא קיבל אפשרות להיות מעורב ושנא כל סטייה של התסריט מתיאור מדויק של מה שקרה.

     

    הנקס, מעריץ גדול של רוברדס, נפגש איתו בעבר, וידע כי הביצוע האייקוני של רוברדס יטיל עליו צל. "אז החלטתי להתעלם מזה", אמר הנקס, "לג’ייסון היה את הביטחון של בן, לי אין, והייתי צריך למצוא דרך להיכנס לחדר ולהשתלט עליו כפי שבן היה עושה ואני לא מסוגל בחיים האמיתיים".

     

    "כל אנשי הנשיא" היה הצלחה כל כך גדולה, שאנשים החלו להתבלבל בין בראדלי לרוברדס. "אתה פוגש מישהו בפעם הראשונה", סיפר פעם בראדלי, "ותמיד מגיע הרגע שבו הוא אומר לך: 'אתה בכלל לא נראה כמו ג’ייסון רוברדס'".

     

    בין אלפי מכתבי המעריצים שקיבל הייתה גם אישה אנונימית שהקסימה אותו. תחקיר מהיר גילה שמדובר בסאלי קווין, הכוכבת החדשה של מדור האופנה בעיתון שלו. הוא היה בן 52, היא בת 32, והיא הפכה לאשתו השלישית.

     

    הסיפור הגדול האחרון בקריירה של בראדלי היה גם זה שהכתים אותה. בראדלי היה להוט להכניס גיוון גזעי לחדר החדשות ולדפי העיתון. הוא קיבל לעבודה את ג’אנט קוק, עיתונאית שחורה צעירה, שיום אחד הגיעה עם סיפור קורע לב על ג'ימי, ילד שחור בן שמונה, שנולד מכור להרואין. "עולמו של ג'ימי" היה סיפור כל כך טוב, שהוא העניק לקוק את פרס פוליצר בגיל 26. רק שביום שבו הוכרז על זכייתה, התברר כי הדבר היחיד שהיה נכון בכתבה הוא שם הכותבת. את כל היתר היא המציאה.

     

    המבוכה הייתה בלתי נסבלת. השמחה לאיד אף היא. עבור בראדלי זו הייתה סטירה מצלצלת על לחי יהירה. כמה ימים לאחר מכן פירסם ה"פוסט" 18 אלף מילה שגוללו את כל הטעויות שעשה העיתון שהצליח להפיל את נשיא ארה”ב, לפני שנפל בסיפור מומצא על ילד בן שמונה. ההחלטה הזו הצילה את המוניטין של העיתון, אבל בראדלי הבין שהגיע הזמן לחשוב על העברת המפתחות. ב־1991 הגיעו מאות עובדי ה"וושינגטון פוסט" לדסק החדשות להיפרד מבן בראדלי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו ראה אותו מזיל דמעות.

     

     

    "ידעתי למצוא סיפור טוב. עשיתי מהעיתונות רומנטיקה"

     

    ב־21 באוקטובר 2014, שנה אחרי שקיבל את "מדליית החופש", הלך בראדלי לעולמו. בהלוויה נכחו סגן הנשיא דאז, ג’ו ביידן, שרים, חברי בית המשפט העליון, ובעיקר עיתונאים שיודעים כי הם עומדים על הכתפיים של בן בראדלי. והיה שם גם בנו הבכור, בן בראדלי ג'וניור, שגדל להיות עיתונאי מצוין בפני עצמו וחלק מחטיבת "ספוטלייט" של ה"בוסטון גלוב", שהסיפור שלה זכה באוסקר לפני שנתיים. סטיבן ספילברג, חצי במאי קולנוע חצי היסטוריון של אמריקה, שבדרך כלל עובד שנים על סרט, עשה את "העיתון" בתשעה חודשים. "אלה לא זמנים רגילים", אמר, "זה סיפור שצריך להראות היום, לא מחר ולא בעוד שנה. אין מישהו שאני מתגעגע אליו בתקופה הזו יותר מאשר בן בראדלי".

     

     


    פרסום ראשון: 04.01.18 , 18:54