"אווניו" הוא אולם חתונות נוצץ באיירפורט סיטי, מובלעת מסחרית ממזרח לנתב"ג. איירפורט סיטי הוא התשובה המעודכנת לשאלה מה הכי ישראלי: מיזם שנבנה על קרקע חקלאית על ידי טייקון מקושר פוליטית, על חשבון עתידה של לוד הענייה. השמות באנגלית, העמודים יווניים, כאילו יווניים, הכיפה מזכירה בית כנסת, האווניו לא אווניו והסיטי לא סיטי. ביום ראשון בערב הייתה חתונה באולם הראשי באווניו. באולם הצדדי התכנס מרכז הליכוד.
היומרה הייתה חגיגית. "ערב היסטורי", אמר מעל הבמה יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. היסטורי, משום שהערב, לא אתמול, לא מחר, לא מחרתיים, רק הערב, מחליטה מפלגת השלטון בישראל לספח את השטחים. 50 שנות כיבוש תמו. ישראל מתייצבת מול העולם בגבולותיה החדשים. "הם כותבים על סיגרים", נאמר בהזמנה, "אנחנו כותבים היסטוריה".
לא בדיוק. מרכז הליכוד לא החליט לספח את השטחים, אלא רק לספח מיעוט קטן מבין אלה שמתגוררים שם. וההחלטה איננה החלטה: היא הצהרה בלתי מחייבת. חבר המרכז בנימין נתניהו בחר לא להיות שם. ייתכן שהעדיף, כמו כמה שמאלנים, לבלות את ערב השנה החדשה על סיגרים במקום על היסטוריה, וייתכן שרצה לשמר את בלוף התמיכה בפתרון שתי המדינות. מנהיגים זרים מרבים לשאול אותו על כך בביקוריו התדירים בחו"ל. השאלה לפרוטוקול; גם התשובה לפרוטוקול. זה לא אני, הוא אומר להם: אני בבר־אילן. עובדה: לא הייתי שם, בכינוס המרכז באיירפורט סיטי.
הרעש באולם כבד. מיעוט יושב ומקשיב לנאומים. הרוב מצטופף בכניסה, שותה, אוכל, מחליף צ'פחות, עושה עסקים. הנושא המוביל הוא מלחמת הירושה. מי יחליף את נתניהו, אם וכאשר.
האם יהיה זה ישראל כץ? אנשים עשו כל מיני דברים קיצוניים כדי להיבחר לראש ממשלה, התחנפו, שיקרו, העלילו עלילות על המתחרים, אבל רק כץ השיל עשרות קילוגרמים ממשקלו. האמביציה תהרוג אותו. או גדעון סער, שכמו פרקליט ממולח אומר תמיד את הדברים שהחברים מצפים לשמוע, אבל מתקשה לשכנע שהוא מאמין בהם בעצמו; או גלעד ארדן, הנסיך צ'רלס, שמזדקן בהמתנה לכתר שלא מגיע; או יולי אדלשטיין, שעד השבועות האחרונים רץ לנשיאות אבל עכשיו רץ במקביל גם לנשיאות וגם לראשות הממשלה. המועמד לנשיאות אדלשטיין היה שומר על מכובדות. הבחירות לנשיאות חשאיות. אי־אפשר לסמוך על קולות חברי הקואליציה. צריך לטפח יחסים עם חברי כנסת מהשמאל, עם ערבים. אבל כדי להיבחר לראש ממשלה, צריך להיבחר קודם בליכוד, וכללי המשחק שם אחרים.
לאדלשטיין, אומרים במסדרון, יש פוטנציאל. הוא רוסי לשעבר, מתנחל לשעבר, חובש כיפה. שלושת המגזרים האלה רואים בו אחד משלהם. הוא יכול להביא כסף מהבית. חותנו, לאוניד נבזלין, הוא אוליגרך כבד. כץ וסער ישפכו זה את דמו של זה, ואדלשטיין ייקח את הקופה על תקן של פשרה זמנית, אפורה, בלתי מאיימת, כמו יצחק שמיר לאחר התפטרות בגין.
שמיר היה בן 68 כשהחליף את בגין. זה גיל טוב למינוי זמני: הוא מאפשר למתחרים להשלות את עצמם שהקרב לא הוכרע. אדלשטיין בן 59, צעיר בשלוש שנים מישראל כץ. סיכוייו היו גדולים יותר אילו היה זקן בעשר שנים.
יש משהו תלוש ברחש־בחש בליכוד סביב ירושת נתניהו. נתניהו לא הולך עדיין לשום מקום. הוא לא בובולינה הגוססת מ"זורבה היווני", ששכנותיה התקוטטו על רכושה בעודה מפרפרת במיטתה. עם זאת, הרחש־בחש מלמד אותנו משהו. כל הפוליטיקאים פועלים כרגע תחת ההנחה שהשינוי בפתח; כל אחד מחפש הישג, ניצחון, גם ניצחון דמה, משהו שיוכל לרכז סביבו קמפיין. הכל חייב להיות מיידי – חתן יילקח מחופתו; אלמן ייקרא מהלווייתו.
לפעמים מרוץ אחד להישג מתנגש במרוץ שני, כמו המרוץ לסגירת המרכולים של דרעי והמרוץ לעונש מוות של ליברמן; לפעמים הם ממשיכים זה את זה, כמו במרוץ שליחים. זאב אלקין מוסר לאיילת שקד שמוסרת לנפתלי בנט שמוסר ליריב לוין שמוסר לדוד אמסלם שמוסר לאריה דרעי שמוסר ליעקב ליצמן. תפקידו של ראש ממשלה במצב כזה הוא להרגיע את המהומה ולהכפיף את כל הקמפיינים למדיניות אחת קוהרנטית, לסדר יום. בינתיים זה לא קורה. קורה ההפך: נתניהו, שרואה שכולם רצים, רץ אחריהם. זאת ריצת אמוק.
שאלתי השבוע את השר אלקין איך הוא מסביר את המגמה הזאת. "פשוט מאוד", אמר. "יש ממשלה ימנית שפועלת למען מה שציבור הבוחרים שלה רצה. בעיניי היא לא מספיק ימנית".
למה, שאלתי.
"בגלל שכחלון מונע שינויים במערכת המשפט", אמר.
זאת דרך אחת לתאר את מה שקורה כאן בשבועות האחרונים.
רק מינוסים
המאבק על עונש המוות הוא דוגמה טובה לענייננו. החוק הקיים מאפשר לדון מחבלים רוצחים למוות ולהוציא אותם להורג. למה לא עשו זאת עד היום? כי מקבלי ההחלטות, מהימין והשמאל והמרכז, ראשי ממשלה, שרי ביטחון, בכירי צה"ל ושב"כ, לא היו מטומטמים. הם ידעו שביישום החוק הזה יש רק מינוסים ואין פלוס אחד. לא מדובר בפציפיסטים. בפקודתם הוציאה ישראל להורג מאות מחבלים פלסטינים בסיכולים ממוקדים ולא ממוקדים. היא הביאה למותם של אלפי פלסטינים במלחמות ובין המלחמות, בעזה, בלבנון, בגדה ובירדן. עונש מוות הוא סיפור אחר לגמרי.
יובל שטייניץ נחשב לחייל נאמן בצבא נתניהו. בשבוע שעבר נודע לו שהצעת החוק של ליברמן בעניין עונש המוות עברה לכנסת במסלול מהיר, בלי שהתקיים דיון בקבינט ובממשלה. הוא כתב מכתב לנתניהו שבו דרש דיון בקבינט. כשנתניהו לא הגיב, העלה את הנושא בממשלה, מחוץ לסדר היום. שרים, גם שרי ימין מובהקים, שיבחו אותו על דבריו בשיחות אישיות. אף אחד מהם לא העז לפצות פה בממשלה. אשר לליברמן, הוא דחה את הדרישה על הסף. "זאת התחייבות שקיבלתי בהסכמים הקואליציוניים", אמר.
עונש מוות היה קריאת הקרב של ישראל ביתנו בבחירות. בלי עונש מוות אין לליברמן הישג שיוכל להציג לבוחרים. הוא נותר עם פרשת פאינה, על גבול אחוז החסימה. בשבילו זה עניין של חיים ומוות.
שטייניץ הודיע לנתניהו שאם אין דיון, הוא לא מצביע. הנהגת עונש מוות תפגע רק בישראל, אמר. היא לא תרתיע מחבלים שהולכים אל מותם; היא תוביל לחטיפות מיקוח של חיילים ואזרחים; היא תפגע בישראל תדמיתית. במזרח התיכון, המדינה היחידה שלא נוהגת לדון אנשים למוות, היא ישראל; בכל אירופה, כולל רוסיה, המדינה היחידה שדנה למוות היא בלארוס. הוא הזכיר את טורקיה, שהנהיגה עונש מוות. עוד לפני שהוציאה להורג אדם אחד, ספגה ביקורת בינלאומית קשה.
נתניהו התחייב להודיע פומבית שהחוק חוזר לדיון בקבינט. שטייניץ התחייב להצביע בעד. ואז נשא נתניהו נאום במליאת הכנסת שלא היה מבייש את אחרון חסידי כהנא.
לערבים בלבד
חוק אלקין הוא דוגמה טובה נוספת. קבוצה של אנשי ימין בירושלים הוטרדה מהגידול במספר הפלסטינים שמתגוררים בשטחים שמעבר לחומת ההפרדה. מספרם נאמד ב־140 אלף, מחציתם תושבי ירושלים, מחציתם תושבי השטחים. המחצית האחת תתחתן עם המחצית האחרת, טענו. כבר היום יותר מ־40 אחוז מהתושבים בעיר ערבים. עוד מעט נאבד את הרוב היהודי בעיר.
הפתרון המתבקש היה לצמצם את השטח שסופח לירושלים בטעות ב־1967. פתרון כזה לא עלה על דעתם. מה שהציעו היה להקים לערבים רשויות מוניציפליות נפרדות, לערבים בלבד, שתושביהן לא ייהנו מהזכויות של תושבי ירושלים. אלקין אימץ וקידם. הקמפיין שלו התנגש בקמפיין אחר, של בנט, שדרש רוב מיוחס בכנסת לכל החלטה על שינוי במעמד העיר. בסוף הם הגיעו לפשרה שאיפשרה לכל אחד מהם לטעון להישג.
מה שצריך לעניין אותנו הוא המגמה הכללית. בממשלה הנוכחית מנסים לרבע את המעגל, למחוק את הבעיה הדמוגרפית בלי לוותר על אף שעל. לא שתי מדינות, גם לא מדינה אחת שבה כולם אזרחים. הערבים יחיו תחת ריבונות ישראל בלי זכויות. את הזכויות שלהם הם יצטרכו לחפש במקומות אחרים. הייתה מדינה אחת שניסתה מהלך כזה: דרום־אפריקה. קראו לו אפרטהייד. איך זה נגמר, כולנו יודעים.
גני אריק
בין כביש גהה לדרום תל־אביב, משני צידי נחל איילון, משתרע פארק שרון, המזבלה שהפכה לריאה הירוקה של מרכז הארץ. הקמת הפארק התחילה כיוזמה פרטית של קרן ברכה ומרטין וייל, מנהל מוזיאון ישראל לשעבר, שעמד בראשה. ראשי מועצות, יזמים, קבלנים, מאכערים, נוכלים, לטשו עין לעבר פיסת הנדל"ן הענקית הזאת. למרבה המזל, עמרי שרון שיכנע את אביו להפוך את השטח לפארק. שרון, האב והבן, הרוויחו ביושר את שם הפארק. מדובר ב־8,000 דונם, יותר מכפליים מהשטח של פארק הירקון שמוחזק בידי עיריית תל־אביב.
פוטנציאל ענק. כישלון נורא. הממשלה הקימה חברה לניהול הפארק, שהסתבכה במינויים של עסקני ליכוד ובחשדות לפלילים. חקירות המשטרה עדיין נמשכות. המנכ"ל הקודם סולק; המנכ"לית הנוכחית מורחקת; הדירקטוריון מסוכסך; החברה משותקת. אלקין, שכשר להגנת הסביבה ממונה על החברה, ביקש להיפגש עם הדירקטוריון. פעמיים נקבעו פגישות ופעמיים בוטלו. אלקין לא יכול להדיח את חברי הדירקטוריון. אין לו סמכות. ב־31 בדצמבר בצהריים, ברגע האחרון, הציל את תקציב התחזוקה, אבל העבודות לניקוז נחל איילון, שהתכנון שלהן הושלם והתקציב הוקצה, לא מתבצעות.
בחוק ההסדרים החדש הכניס האוצר שני סעיפים שנוגעים לפארק שרון. הראשון מאפשר לשר הפנים לפתוח בתהליך שיספח את הפארק לרשות מקומית אחת. השני מאפשר להעביר את הבעלות על הפארק מהחברה הממשלתית. בשני הסעיפים הזוכה היא תל־אביב: האוצר מבקש לספח את שטח הפארק לתל־אביב ולהעביר את הניהול לאחת החברות העירוניות שלה.
לא כל כך פשוט. אגף התקציבים באוצר מניח שעיריית תל־אביב תממן את פיתוח הפארק ואחזקתו. תל־אביב עשירה. היא מיטיבה לנהל את גני יהושע. למה שלא תיקח על עצמה גם את גני אריאל. ראש עיריית תל־אביב, רון חולדאי, לא נלהב. בכל מה שקורה סביב הפארק, הוא מסרב להתערב כרגע. הוא יודע שכאשר יעלה שמה של תל־אביב, תפרוץ סערה: למה תל־אביב מקבלת, ולא רמת־גן או אזור או חולון. למה הממשלה מוותרת על הנכס. הארגונים הירוקים ימחו: הם זוכרים שחולדאי הציע לנגוס בשוליים של הפארק 500 עד 1,000 דונם לבנייה. הטענה שלו הייתה שהבנייה תממן את העבודות בפארק.
חולדאי הוא בעל בית אגרסיבי ודומיננטי. יש מי שמעריך את הסגנון שלו ויש מי שמתקומם נגדו, אבל איש לא מזלזל בשליטה שלו בהחלטות ובניהול העירוני. בעל בית הוא מה שחסר לפארק שרון. אבל חולדאי מתכוון להציב לממשלה תנאים. קודם כל, כסף: מימון הפארק יבוא מהממשלה, לא מהעירייה. זה לא מה שחושבים באגף התקציבים באוצר.
אלקין עדיין לא גיבש דעה. הוא עומד להיפגש עם ראש אגף התקציבים באוצר, שאול מרידור. "אילו החברה הייתה מתפקדת, הייתי מתנגד להעברת הפארק לתל־אביב", אמר לי. "מכיוון שהחברה במצב נורא, אני מוכן לשמוע".
מאיפה יבוא הכסף, שאלתי.
"אם חולדאי לא ישים כסף, זה לא יהיה", אמר אלקין.
האם אתה מסכים לבנייה בפארק, שאלתי.
"אני מתנגד", אמר.
אחד הרעיונות שעלו היה להעביר את הספארי – רק החיות הגדולות – מרמת־גן לפארק שרון. ברמת־גן יתפנו 1,000 דונם לבנייה. גשר ייבנה בין הפארק לגן החיות. בעיריית רמת־גן אהבו את הרעיון, אבל התושבים שנאו אותו. הם רוצים ספארי, לא מגדלי מגורים.
מכתב מעורכת דין
שלשום הגיע לידיי מכתב בחתימת עו"ד ורד לוי מקריית־ארבע. בדרך כלל אני לא משתף את הקוראים במכתבים מעורכי דין: לעורכי דין משיבים עורכי דין. אבל המכתב הזה היה יוצא דופן. המחשבה הראשונה שעלתה על דעתי הוא שמדובר במתחזה: היו דברים מעולם. אי לכך טילפנתי למספר הנייד שנרשם בראש הדף. המשיבה הרגיעה אותי שהמכתב אמיתי. היא ורד לוי, והיא מייצגת את אראל סגל, שדרן גלי צה"ל.
וזו לשון המכתב:
"בשם מרשי, מר אראל סגל, הריני לפנות אליך כדלקמן:
"1. ביום 29.12.17 פירסמת טור בו התייחסת בין היתר למרשי וכתבת כי:
'סגל הציע למנות את סגן הרמטכ"ל יאיר גולן לסגן הרמטכ"ל בוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית'.
"2. יובהר כי הדברים שכתבת הם בבחינת שקר וסילוף. כל שמרשי טען בזמנו נוכח דברי סגן הרמטכ"ל, שהצהיר כי הוא מזהה תהליכים מגרמניה בקרבנו, הוא כי:
'על פי דבריו, אני מבין שסגן הרמטכ"ל שלנו הוא סגן הרמטכ"ל של הוורמאכט'.
"מדובר בהכפשה חמורה", כותבת עו"ד לוי ומפרטת כמקובל את כל המרכיבים בחוק איסור לשון הרע וגם תובעת 100 אלף שקל פיצוי, שמרשה, מר סגל, מסכים לקבל מטעמי פשרה, מחוץ לבית המשפט, פלוס התנצלות ותיקון, כל זה בלי לפגוע בזכויות, וכו' וכו'.
קראתי שוב את שני הציטוטים, של סגל ושלי, ואמרתי, וואלה, יש צדק בדבריה. סגל לא הציע למנות את סגן הרמטכ"ל של צה"ל לסגן הרמטכ"ל בצבא הנאצי. הוא מינה אותו (או, כמו שמקובל לכתוב במכתבים כאלה – הוא מינה אותו!).
כן, זה מה שמבין השדרן הבכיר של התחנה הצבאית, וזה דבר החוכמה שהוא חוזר עליו במכתב, ועוד מבקש עבורו 100 אלף שקל: "סגן הרמטכ"ל שלנו הוא סגן הרמטכ"ל של הוורמאכט". ככה; מילה במילה.
שלא יהיה מקום לטעות: אני בעד חופש הביטוי. זכותו של כל אדם לומר את דעתו על משרתי ציבור באשר הם, כולל קצינים בצבא; זכותו אפילו לבלבל את צה"ל עם הצבא הנאצי. לרשות דיבורים מהסוג הזה, בסגנון הזה, עומדים עכשיו עשרות ערוצי שידור, ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט, בכל תדר, בכל ערוץ, אבל אין להם מקום בתחנת שידור שנושאת את שם צה"ל, שמתקיימת מתקציב הביטחון ושבנויה על חיילות וחיילים בשירות חובה.
הבעיה איננה סגל: הבעיה היא גלי צה"ל. את התחנה צריך לאזרח. תפקידו של צה"ל הוא להילחם, לא להתעסק בעיתונות. השידוך בין השניים הוא תקלה ששני הצדדים ניזוקים ממנה. זאת הייתה דעתי לפני שנים, כשהתחנה הייתה הבייבי של שכבה מסוימת בשמאל, וזאת דעתי היום, כשהתחנה מזמן לא בייבי.
