ביום שני השבוע שלח ראש הממשלה נתניהו מסר לבני העם האיראני. "כשהמשטר סוף־סוף ייפול", אמר, "ויום אחד זה יקרה, האיראנים והישראלים יחזרו להיות חברים טובים". מבחינתו של מזיאר בהארי, גולה איראני עם סיפור חיים בלתי ייאמן, זה צעד בכיוון הנכון, אבל הוא לא מספיק.
"תמסרי ממני לראש הממשלה שלכם שאני ממליץ לו להמשיך לדבר אל בני העם האיראני, לשלוח לנו מסרים חיובים", הוא אומר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "חשוב לעשות הבחנה בין השלטון לבין העם באיראן, לחפש את המכנה המשותף ולעודד את האזרחים שיוצאים עכשיו לרחובות. הוא לא שורף אותם. גם ככה מאשימים את המפגינים שהם משת"פים של ישראל וסוכני מוסד".
הוא ממליץ לנתניהו לא להסתפק בנאום פה, נאום שם. "נתניהו, באמצעות האנשים שלו, יכול לפנות לאזרחי איראן מעל לראשיהם של האייתוללות ומנגנוני הביטחון. חצי מהעם האיראני, כ־40 מיליון צעירים, משתמשים ברשתות החברתיות. השלטון ניסה לחסום את הטוויטר והטלגרם, והצעירים מצאו מיד שרתים חלופיים. אני מציע לנתניהו להתחיל להעביר אליהם מסרים בערוצים האלה, בתנאי שישדרו רוח חיובית ולא הודעות מתלהמות".
הנערה שהפכה לסמל: בלי רעלה, מול האייתוללה
בהארי אינו חי באשליות. הוא מעריך שהמחאה הנוכחית, כמו "המהפכה הירוקה" ב־2009, תדוכא ביד קשה על ידי השלטונות. "אני מציע לכולנו – לאיראנים שרוצים שהמשטר יתחלף, לנתניהו שרואה בעיקר את 'האיום האיראני', לנשיא טראמפ שנדלק על ההפגנות באיראן ומצייץ הבעות תמיכה, לסעודיה, האויבת המוצהרת – לשים בצד את התקוות והחלומות. לא נראה לי שזה הולך לקרות בקרוב. אנחנו עומדים מול שלטון ברוטלי שלא יבחל באמצעים ויפגין תחכום בדיכוי המחאה נגדו. כנראה שגם הפעם זה לא ייגמר בהפיכה".
אבל את הניצוץ, הוא משוכנע, גם משמרות המהפכה ובריוני הבסיג' לא יצליחו לכבות. "אני מאמין שגם אם ידכאו את המחאה הזאת, המחאה תחזור. השלטון לא ישנה את התנהלותו הבריונית, וההמונים לא יוותרו, כי אין להם מה להפסיד. המפגינים צמאים למילים חמות, לא חשוב מאיפה יגיעו. כך שגם אם ההפגנות ידוכאו, כמו שאני מעריך, התמיכה בהם היא השקעה לטווח הרחוק".
כדי שזה יקרה, הוא אומר, נתניהו צריך לשנות את טון הדיבור בנושא האיראני. "כבר עשר שנים שאנחנו שומעים אותו מדבר על סכנת הגרעין האיראני, עושה באו"ם הצגה למצלמות עם ציור של פצצה, מאשים את האייתוללות ומאיים בתקיפה. יש לו מומחים לנושא הגרעין, והמוסד עומד לשירותו בכל הנוגע לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית, אבל חסרה בישראל הבנה עמוקה של החברה האזרחית באיראן. באחד מביקוריי בישראל לקחו אותי ל'יועץ לענייני איראן' במשרד החוץ. לא התרשמתי ממנו".
אבל אתה יכול להבין את הטון התקיף של נתניהו כלפי איראן.
"מותר לנתניהו למתוח ביקורת על השלטון האיראני. הוא מנהיג מדינה שמותקפת כל הזמן בידי שלטון האייתוללות. הם לא מחמיצים הזדמנות לקרוא, 'מוות לישראל', לכנות אותה, 'השטן הקטן' ולשרוף את הדגל שלה. אבל אם מסתכלים לעתיד הרחוק, יש הרבה משותף בין העמים, ולישראל יש מה להציע לאיראנים. היה בינינו שיתוף פעולה מדהים עד למהפכת חומייני. צריך לבנות את העתיד, בהנחה שהמהפך יגיע. אלה שני עמים אינטליגנטיים, חמים, מוכשרים וחרוצים".
מי הגילוח של החוקר
בהארי, 56, יליד טהרן, במאי, מפיק סרטים ואיש תקשורת, הוא השלישי ממשפחתו הקטנה שנזרק לכלא האיראני ועבר חקירות משפילות ועינויים ברוטליים. אביו המנוח נכלא עוד בעידן שלטון השאה מוחמד רזא פהלווי, לפני מהפכת חומייני, בגלל חברותו במפלגת "טודה" הקומוניסטית. "כשהשתחרר, אחרי עינויים אכזריים, הוא היה כבוי, מושפל, חצי בן אדם, עד למותו", מספר בהארי.
ב־1983 התדפקו סוכני המוחבראת האיראני פעם נוספת על בית משפחת בהארי. הפעם הם לקחו את מריים, אחותו, שתמכה אמנם בפומבי במשטר האייתוללות, אבל סומנה כ"מסוכנת". מריים, נשואה ואם לתינוק, נידונה לשש שנות מאסר בכלא אווין הידוע לשמצה. "היא עברה שם את כל מה שאסירות פוליטיות עוברות בכלא אווין", מספר בהארי בלי לפרט את שיטות ההתעללות המצמררות.
הוא עצמו נעצר לפני שמונה שנים בטהרן, כשנשלח מטעם השבועון האמריקאי "ניוזוויק" לדווח על סבב הבחירות לנשיאות ונקלע להפגנות שפרצו בעקבות זיוף התוצאות לטובת אחמדינג'ד. השלטון האשים את בהארי שהוא "סוכן מוסד" ו"מדווח לסי־איי־איי" ואיים עליו בהוצאה להורג.
118 יום ישב בהארי בכלא אווין, אולץ להצטלם ל"נאום הודאה באשמה" שנכתב עבורו, ושוחרר רק בעקבות לחץ בינלאומי שהובילו ארגוני זכויות האדם. מיד אחרי שחרורו הועלה על מטוס וגורש מארצו.
"הבטחתי לעצמי שלא אשבר בחקירות האלימות", הוא מספר. "באגף הבידוד בכלא אווין לא היה לי שמץ של מושג איזה מסע מתנהל למען שחרורי. הייתי בטוח ששכחו ממני".
החוקר שלו, שמי הגילוח שלו הדיפו ניחוח ורדים, הפך לגיבור ספרו האוטוביוגרפי של בהארי "ואז הם באו לעצור גם אותי". רב־המכר, שתורגם לעשר שפות (עברית היא לא אחת מהן), עורר את סקרנותו של מגיש הטלוויזיה האמריקאי ג'ון סטיוארט. לפני כשלוש שנים, אחרי שאירח את בהארי בתוכניתו, החליט סטיוארט לצאת לחופשה ארוכה מה"טודיי שואו" לטובת הפקת הסרט "מי ורדים", שמתבסס על סיפורו האישי של בהארי.
מאז השתחרר מהכלא האיראני, ב־2010, עוסק מזיאר בהארי בהפקת סרטי תעודה (בהם סרט עם עדויות של פליטים סורים, שהפיק בשיתוף עם מוזיאון השואה בוושינגטון), מנהל מאבק לטובת בני העדה הבהאית המדוכאת באיראן, מנהל את עמותת "עיתונות זה לא פשע" וחושב על סרט הקולנוע הבא. אבל גולת הכותרת של עיסוקיו הוא IranWire, אתר החדשות שהוא עורכו הראשי, ומביא עכשיו דיווחים שוטפים ומאמרי פרשנות על המחאה ששוטפת את איראן.
איך אתם מקבלים את המידע?
"בשנתיים האחרונות, עוד לפני שידענו שצפוי גל הפגנות, דאגנו להכשיר קבוצה גדולה של צעירים באיראן לשמש ככתבי שטח. העברנו להם קורס מזורז בצורה מקוונת, שלחנו אותם לכתוב ידיעות, הגבנו, הערנו, ביקשנו מהם לשפר ולתקן, ועכשיו יש לנו כאלף כתבים שפרוסים במוקדי המחאה ומעבירים לנו ידיעות, תמונות, וסרטונים".
הם לא פוחדים?
"אני זוכר את הסבב הקודם של ההפגנות בטהרן, ב־2009, כשדיווחתי בעצמי מהשטח. הלהט והקצב של האירועים משכיחים את הפחד. ביום מסוים לחש לי אחד מחבריי שעליתי על הכוונת של המנגנונים ומתנהל אחריי מעקב סמוי. לא פחדתי. הייתי בטוח שבגלל תעודת העיתונאי שקיבלתי מה'ניוזוויק' לא יעזו להתעסק איתי. טעיתי בגדול.
"האנשים שלנו מצאו דרכים מתוחכמות להעביר את החומרים ממוקדי ההפגנות. לא תמיד אנחנו נותנים להם קרדיט וחושפים את שמותיהם, וזה מקובל עליהם. בינתיים אף אחד מאנשי הצוות שלנו לא נעצר. אני מקווה שזה ימשיך בלי הפתעות רעות, כי המשטר בטהרן מתחיל להפגין סימני עצבנות".
לא מדגדג לך להיות עכשיו באיראן?
"אני רוצה ולא יכול. כששוחררתי מהכלא השאירו לי עונש מאסר על תנאי, כדי להבטיח שלא אחזור לשם יותר. וחוץ מזה אני רואה את הדיווחים של עמיתיי, שמפעילים עליהם צנזורה קשה באיראן. נדמה לי שבסיפור הזה אני נמצא בעמדה נוחה יותר לקבל את הדיווחים ולפרסם בלי חשבון".
נוהרים באוטובוסים
היום בצהריים תעמוד המחאה באיראן בפני המבחן הגדול ביותר שלה מאז פרצה לפני קצת יותר משבוע. זרועותיו הארוכות של השלטון – המשטרה, המיליציות של הבסיג', סוכני המודיעין הסמויים, היחידה לפיזור הפגנות ומעל לכל משמרות המהפכה, חוד החנית של השמירה על שרידות המשטר – הכינו הפגנת נגד: מיד אחרי תפילת הצהריים במסגדים יפרקו האוטובוסים אלפי מפגינים שגויסו בדיסקרטיות במהלך השבוע. הם יישלחו לצעוד בתהלוכות תמיכה בשלטון, לנופף בסמלי המהפכה האיסלאמית ולשאת בגאון את תמונותיו של המנהיג העליון חמינאי; בדיוק אותן התמונות שהמפגינים העזו, בפעם הראשונה בתולדות גלי המחאה באיראן, לקרוע לגזרים לעיני המצלמות כשהם צועקים "מוות לדיקטטור".
במחאה הזאת אין יותר מדי סודות. באיראן הגדולה, על 80 מיליון תושביה, המנגנונים מצליחים למפות את כיסי ההתנגדות לפי המפה שמתעדכנת בכל בוקר ונתלית בכיכרות המרכזיות, ובה מופיעים שמות הערים שבהן יתקיימו באותו יום תהלוכות ושעת ההתכנסות. "שני המחנות – המשטר והמפגינים נגדו – משחקים בקלפים פתוחים", אומר בהארי, שמלווה את האירועים ממקום שבתו בלונדון. וגם לקסיקון כבר נולד: מ"אינתיפאדת המחירים" עברו ל"מחאה", מ"מחאה" ל"מהפכה", וכעת מתפללים המפגינים ל"הפיכה", בעוד שהשלטון מדבר על "המזימה", מאשים "גורמים זרים" בגיוס ובמימון ההפגנות ומאיים להוציא להורג בתלייה את כל מי שימשיך להפגין ברחובות. "או שהמפגינים יתעקשו להמשיך, ויהמרו על חייהם ועל חירותם או שהשלטון, שאיבד את סבלנותו, ינקוט את שיטותיו הידועות וידכא את המחאה", אומר בהארי. הוא מדגיש שלא מדובר בניסיון הפיכה, "כי בניגוד להפיכת חומייני נגד השאה, ב־1979, ול'מהפכה הירוקה', ב־2009, הפעם אין מנהיג".
למה בעצם לא קם מנהיג למחאה?
"כי השלטון חיסל את החיים הפוליטיים בתוך איראן. אין מפלגות, אין דמויות בולטות. הכל מצונזר ונתון לציתות. מי שמנסה להרים ראש עף לבית סוהר או שמאלצים אותו לברוח מאיראן. זה שלטון שסגר הכל לאזרחיו האיראנים: את החירות, את הכסף, את חופש הביטוי. החיים מתנהלים באיום של אגרופי ברזל". לכך אפשר להוסיף את העובדה שמנהיגי סבב ההפגנות הקודם, ב־2009, ראש הממשלה לשעבר מיר חוסיין מוסאווי ויו"ר הפרלמנט המודח מהדי כרובי, תקועים במעצר בית כבר שבע שנים.
התוצאה של היעדר מנהיגות, אומר בהארי, היא שהמפגינים לא מציעים אלטרנטיבה. "הם אומרים מה הם לא רוצים, את מי הם שונאים, ולא מסבירים מה הם כן רוצים. אין מי שיכין עבורם תוכניות. אפילו כשהם צועקים 'מוות לדיקטטור', אין להם שם של מנהיג חלופי שהיו רוצים לראות כמנהיג הבא של איראן במקום חמינאי. גם הנשיא רוחאני חטף מהם, כי הוא זה שהבטיח להסיר את הסנקציות הכלכליות ולהביא חיים טובים יותר לאזרח הקטן. וכשאין מנהיג, ואין יד מכוונת, זאת לא רק מחאה נגד עליית המחירים והמצוקה הכלכלית. בכל מקום מפגינים נגד עניין אחר שמטריד את אזרחי איראן. הם מבטאים מחאה וכעס אמיתי נגד עליית המחירים, נגד האבטלה, נגד הייאוש, נגד המעצרים הפוליטיים. אבל מה הם מציעים? אף אחד לא קם ומודיעי לשלטון: הנה, זה וזה הפתרון, תעשו כך וכך, וכל עוד לא תעשו, אנחנו לא נעזוב את הרחובות".
זינוק במחירי הביצים
בישראל עוקבים אחרי המחאה ומנסים לשרטט פרופיל של המפגינים: לא פוליטיקאים, לא אנשי אקדמיה ומעט סטודנטים, אלא בעיקר פועלים, כאלה ששיחק מזלם והם מרוויחים משכורת קבועה, גם אם זעומה, ולצידם הצעירים שנולדו הרבה אחרי מהפכת חומייני ב־79 ולא מצליחים למצוא עבודה. אלה וגם אלה נאלצים להתמודד עם זינוק של 40 אחוז במחירי מוצרי המזון, עם המחסור המסתמן בתרופות, ולא ברור איך יעברו את החורף הקר בבתים הלא מוסקים.
המומחים עדיין לא הצליחו לפצח את שאלת העיתוי: למה פרצה המחאה דווקא עכשיו? גנדוללה אספנדירי (שם בדוי), פרופסור בפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת טהרן, שלח לי השבוע מסר באמצעות מתווך, שבו סימן את הגשת התקציב השנתי של ממשלת איראן בחודש שעבר כטריגר להפגנות, כמו גם את מגיפת שפעת העופות שהקפיצה את מחירי בשר העוף והביצים בעשרות אחוזים.
לדבריו, "כשנחשפו פרטי התקציב, שעומד על עשרות מיליארדי דולר, התברר לאזרחי איראן שחלק גדול ממנו הולך ל'סיוע חוץ'. כלומר: חיזוק ההשפעה בעיראק, שרידותו של בשאר אסד בסוריה, החימוש לחיזבאללה, הנשק לחות'ים בתימן והסיוע לחמאס בעזה, כל זה בא על חשבונו של האזרח הקטן באיראן. יש למעמד הנמוך באיראן על מה לכעוס, ובצדק".
עדות לכך אפשר היה לראות ביום הרביעי של המחאה, כשמפגינים ניסו להגיע אל בית מגוריו של השליט חמינאי, באחד מפרברי היוקרה של טהרן. הם נהדפו על ידי האבטחה הכבדה ואנשי הבסיג' שהושתלו בסמטאות מסביב, אבל הספיקו לצעוק "תעזבו את סוריה", "צאו מלבנון", "תניחו לתימן", ו"תתחילו לחשוב עלינו. אנחנו מוכנים לסכן את חיינו למען איראן, בשום פנים ואופן לא למען עזה".
כמו מרבית אנשי האקדמיה בטהרן, הפרופסור למדעי המדינה לא משתתף בהפגנות. העשירים והמשכילים יושבים בבית. הוא עוקב אחרי ההתפתחויות, ויש לו גם גילוי מטריד. "התברר לנו שלתקציב סיוע החוץ נוסף סעיף חדש: הקמת מפעלים חדשים לייצור רקטות לטווח קצר ובינוני בתימן, בלבנון ובעזה".
אתה בטוח שאיראן מתכוונת לממן הקמת מפעלי ייצור רקטות גם בעזה?
אספנדירי: "תבדקי אצל הגורמים הרלוונטיים בישראל. הם יודעים, שותקים, ומאחורי הקלעים משקיעים מאמץ לא קטן בסיכול העברת הכספים והציוד הצבאי".
הסי–איי–איי משגיח
שלא כמו הנשיא אובמה ב־2009, טראמפ התייצב מהרגע הראשון לצד המפגינים באיראן. בסדרה של ציוצים בטוויטר הוא הזהיר את השלטונות באיראן "אנחנו עוקבים אחריכם" ו"אנחנו רואים הכל", ודרש ממשמרות המהפכה לא לחסום את הרשתות החברתיות באיראן. הצלע השלישית של אויבי משטר חמינאי היא סעודיה, שאינה מנסה אפילו להסתיר את השמחה לאיד.
"בדרך כלל אני ממש לא אוהב את הציוצים של טראמפ", אומר בהארי. "אבל אני חייב להודות שבמקרה של איראן, הציוצים שלו נכונים ומדויקים. כשהוא כותב: 'אנחנו עוקבים אחריכם' הוא מעצבן את הממסד האיראני, ומזכיר להם שהביון האמריקאי יושב על איראן ועוקב אחריהם כל הזמן. הם הרי יודעים שמה שמעניין את הסי־איי־איי אלה מקבלי ההחלטות והמנגנונים, לא האזרח הקטן ברחוב".
למרות רשת כתביו הפרוסים בזירת העימותים באיראן, בהארי מתקשה לספק נתונים מספריים מדויקים על המתרחש ב־31 המחוזות שבהם מתקיימות ההפגנות. ההודעות הרשמיות מדברות, נכון לאתמול, על 20 מפגינים הרוגים. המפגינים מדווחים על 50. כ־1,000 נעצרו, מרביתם צעירים מתחת לגיל 25. חלקם נחטפו בידי סוכנים מוסווים של "משמרות המהפכה" שהסתננו להפגנות.
"פתחנו את השיחה בינינו כשאמרתי שלא מדובר במהפכה", מסכם בהארי. "לצערי, עליי להמשיך להיות זהיר ולא לפתח ציפיות. הרגע הגדול יגיע רק כאשר מנגנוני הביטחון, השוטרים או המיליציות, יצטרפו אל המפגינים. את משמרות המהפכה אני לא מביא בחשבון, כי הם הזרוע הביצועית של השלטון, הם חיים ברמה כלכלית גבוהה, נגועים חזק בשחיתות שעליה מתלוננים המפגינים, ולמעשה – יותר חזקים מהשליט. למשמרות המהפכה יש סיבות מצוינות למנוע הפיכה באיראן, וכל שיטות הדיכוי מקובלות עליהם. הם לא פוחדים אפילו מהציוצים של טראמפ".
