קולו של דור נדם
ישראל איבדה את אחד מגדולי סופריה: אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו בגיל 85 כשהוא משאיר אחריו אישה, שלושה ילדים, 45 ספרים — והמוני קוראים כואבים • כילד בתקופת השואה הוא שרד לבדו ביערות אוקראינה, ויצירתו ביטאה את הגעגועים והזיכרונות של דור שלם שנכחד באירופה • העורך הספרותי יגאל שוורץ נפרד: "אני לא מכיר עוד מישהו שהוציא מכל כך מעט כל כך הרבה"
"יש מראות שאדם לא ישכח בנקל. הייתי בן עשר והייתי ביער. הקיץ ביער מלא הפתעות. הנה עץ דובדבן ועל הארץ שיח תות שדה. כבר שבועיים שאין גשם. הנעליים והבגדים התייבשו, וריח נעים של עובש נודף מהם. נדמה היה לי שאם אמצא את השביל הנכון, הוא יוליך אותי ישר אל הוריי. המחשבה שהוריי מחכים לי שמרה עליי כל המלחמה... לפרקים היה תוקף אותי עצב על שאני אמות בלא לראות את הוריי בעולם הזה. את מותי תיארתי לעצמי באופנים רבים, פעם כדאייה גבוהה ופעם כרחיפה על פני התירס. ברור היה לי שאחר מותי לא אתעה, שוב לא יטעו אותי סימנים, יהיה רק שביל אחד והוא יוליך אותי ישר אליהם".
במילים המרגשות והעצובות האלו, מתוך ספרו "סיפור חיים", היטיב אהרן אפלפלד לתאר את מהות יצירתו הספרותית — הגעגועים והזיכרונות שנשא עימו כל חייו מהימים שהיה ילד בפרוץ מלחמת העולם השנייה.
קראו את הפרקים הראשונים מתוך ספריו
תימהון
אפלפלד, חתן פרס ישראל ואחד הסופרים החשובים והמוערכים בישראל ובעולם, הלך שלשום בלילה לעולמו בגיל 85 והשאיר אחריו אישה, שלושה ילדים ו־45 ספרים ובהם רומנים, סיפורים קצרים וספרי ילדים. הלווייתו תתקיים ביום ראשון ב־12:00 בהר המנוחות גבעת שאול בירושלים. "אבא היה כבר איש מבוגר ועם כל העניינים של גיל מבוגר, אבל אנחנו המומים וכואבים את לכתו", סיפר אתמול הבן יצחק אפלפלד. "אהבנו אותו אהבת נפש ואין עוד מה להוסיף. אהבת נפש. הוא היה עבורנו הדמות הכי חשובה בחיים".
אהרן אפלפלד נולד ב־1932 בצ'רנוביץ, רומניה, להוריו מיכאל ובוניה. כשהיה בן שבע הנאצים פלשו לאזור, אמו נרצחה ואילו הוא ואביו נשלחו לגטו צ'רנוביץ ולאחר מכן למסע רגלי למחנות העבודה בטרנסניסטריה. לימים תיאר אפלפלד איך אביו נשא אותו כל הדרך על כתפיו, ואיך בהמשך הופרד מאביו ונדד לבדו במשך שנתיים בין שדות ויערות עד שמצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית. "בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה", הוא כתב על תקופת ילדותו. "לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת".
ב־1946 הוא עלה לישראל במסגרת עליית הנוער, למד בבית־הספר החקלאי עין כרם, שירת בצה"ל ומאוחר יותר למד ספרות עברית ויידיש באוניברסיטה העברית. את אביו פגש אפלפלד בשנית רק ב־1957, לאחר שזה עלה ארצה. ספרו הראשון "עשן" יצא ב־1962, ומאז הוציא אפלפלד בעקביות ספר חדש בכל שנה־שנתיים. ספרו האחרון, "תימהון", יצא לאור לפני כשלושה חודשים.
"אני לא מכיר עוד מישהו שהוציא מכל כך מעט כל כך הרבה", אמר אתמול ל"ידיעות אחרונות" פרופ' יגאל שוורץ, מי שהיה במשך עשרות שנים העורך הספרותי של אפלפלד. "היצירה שלו הייתה זיכרונית או פסאודו־זיכרונית, והזיכרון שלו כמו שאתה יודע היה של ילד בן 8 ששוטט ביערות הרעים של אוקראינה ובשביל לשרוד הוא היה צריך לשכוח ובשביל לשרוד הוא היה צריך לזכור. אבל הזיכרון שלו היה כל כך עמום, והגדולה שלו הייתה בזה שהוא אימץ את זווית הראייה הזאת, כמו חיית יער תמימה שרואה דברים שהיא לא מבינה וזה נספג לה בגוף. אחד הביטויים של זה, כפי שמשתקף בספרו האחרון 'תימהון' או בספר 'קאטרינה', היה לכתוב דרך עיניים של איכרות גויות די פרימיטיביות. זו זווית שדי התאימה לו. התחושה שלהן הייתה פיזית. אפלפלד היה סופר פורה במיוחד בין היתר משום שהוא היה צריך את זה בתור מגן. וככל שהוא חפר יותר הוא מצא יותר".
הסופר חיים באר הוסיף: "אצל אפלפלד אנחנו רואים שאי־אפשר לכתוב על השואה. אפשר לכתוב מה היה לפני, איך נקשרו עננים בשמי טולדו ואיך אנשים לא הבחינו או הבחינו ולא ידעו איך להגיב. או על החיים של הפליט והמהגר. זאת הייתה החלטה אסתטית אנושית גדולה מאוד. הוא אמר 'אנשים, תשכחו מזה שאני אתן לכם את ק. צטניק'. זו לא ספרות. הספרות לא יודעת איך לגעת בזה. אפלפלד הצליח לסמן את הטריטוריה של הכתיבה כדי לא להגיע לקיטש או מוות. למוות יש מסמכים ועדויות ביד ושם. הספרות לא יכולה להיכנס לשם".
אפלפלד היה סופר עטור פרסים. מלבד פרס ישראל לספרות שקיבל ב־1983, הוא זכה בין השאר פעמיים בפרס אנה פרנק, בפרס ראש הממשלה, בפרס ביאליק ובפרס ברנר. בנוסף הוא זכה בפרסים בינלאומיים על ספריו שתורגמו ל־35 שפות. ב־2013 הוא היה מועמד לפרס מאן בוקר העולמי, ושלוש שנים לאחר מכן הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי.
לפנייה לכתב/ת 
