"אני אגיע לכל הדיונים, שהוא יידע שאני רודפת אחריו"

שנה חלפה מאז אותה שבת מחרידה שבה קפאו חייה של רווית כרסנטי. מאז אותה שיחת טלפון איומה שבה בישר לה איתן, בעלה לשעבר, בזעקות שבר: "הוא גמר אותם". המראה המזוויע של נכדה האהוב, יוסף, בן שנה ועשרה חודשים בלבד, שרוע דקור על הספה, מתבוסס בדם, לא עוזב אותה לרגע. עם התמונה המחרידה הזאת היא הולכת לישון כל לילה. כשהיא פוקחת את עיניה בבוקר, לרגע היא חושבת שכל זה היה רק סיוט, עד שהיא מגיעה למטבח ורואה את נרות הזיכרון. היום, שנה אחרי, ייפתח בבית המשפט המחוזי בנצרת שלב ההוכחות במשפטו של נדב סלע, שמואשם ברצח אשתו, שני ילדיו הקטנים ובן השכנים, ובניסיון רצח של ילד נוסף.

השבת עוד מעט נכנסת במושבה מגדל. גשם זלעפות יורד בחוץ. בדיוק כמו לפני שנה. אז עמדה רווית ובישלה את ארוחת השבת. "ביום שישי של הרצח הייתי בחופש. הכנתי להם כל מה שהם אהבו. מרק קובה, פשטידה מרוקאית שמאז אני לא מסוגלת להכין. אפיתי לדור חלות לבית ועשיתי לה הפרשת חלה, היא הייתה כל כך מרוצה מזה. כל מה שהם אהבו הם קיבלו. בגלל זה היה לי מוזר שהוא לא אכל באותו הערב", משחזרת רווית, שלא אומרת אף לא פעם אחת את שמו של נדב. "דור הייתה אמורה לישון פה. פתאום פסק לרגע הגשם ודור אמרה, 'אני הולכת הביתה, שיוסף ובנימין יישנו במיטות שלהם'. אמרתי לה, 'נו, תישארי, למה את הולכת? תראי איזה גשם. איזה קור'. אבל דור התעקשה. היא ארזה את הילדים בעגלת התאומים שלהם. אמרתי לה שוב, 'דור, תישארי', והיא אמרה לי, 'לא. אני הולכת'", מספרת רווית והדמעות לא מפסיקות לזלוג.

"יוסף ישב פה, בקצה הספה", היא אומרת ומצביעה על הספה שעליה היא יושבת. "העגלה הייתה ממש צמודה אליי. יוסף התרומם לנשק אותי. זאת הייתה הנשיקה האחרונה. היה לנו שישי מיוחד, הוא גרם לנו לצחוק המון. אני לא יודעת איך להסביר לאנשים מה זה האושר הזה ומה קורה כשאין אותו".

"אני רוצה שיזכרו אותם כמו שהם היו". דור כרסנטי ז"ל ובניה, יוסף ובנימין ז"ל | צילום: אפי שריר

"כל דיון מפרק אותי"

כתב האישום המצונזר מתאר את מסע הרצח הזוועתי שבו מואשם סלע. גם הפרטים המרוככים שהותרו לפרסום מעוררי פלצות; זה החל באחת בצהריים ב־28 בינואר. דור עמדה במטבח והכינה את ארוחת הצהריים. סלע, נטען בכתב האישום, נטל סכיני שף והחל לדקור אותה בכל חלקי גופה. "דור התחננה בפני הנאשם כי יחדל ממעשיו ואף ניסתה להתגונן מפניו, אך הנאשם המשיך". באותו זמן היו בבית המשפחה ילדי השכנים, נחמן עתיה ז"ל ואחיו נתן, ששיחקו בסלון. כשהבחינו במתרחש ניסו השניים להימלט דרך החלון אך סלע ראה אותם, ניגש לנתן ודקר גם אותו למרות תחנוניו וניסיון ההתנגדות. בשלב מסוים העמיד נתן פני מת, וסלע עזב אותו. הוא פנה לאחיו נחמן, דקר אותו למוות והשליך את גופתו במורד המדרגות המובילות למרתף הבית.

לאחר מכן, נטען, שיסף סלע את גרונו של בנו יוסף בן השנה ושמונה חודשים שהיה גם הוא בסלון, ומשם המשיך למיטתו של התינוק בנימין בן שמונת החודשים ורצח גם אותו. באישום מצוין כי לאחר מכן הבחין סלע בנתן עתיה שזז מעט, ולכן בעט בראשו, "כדי לוודא שהוא מת". לאחר מכן, נטען, "כשנחה דעתו של הנאשם כי הצליח להמית את כל הנוכחים בבית, ניגש לחדר השינה, החליף את בגדיו ונעליו ונמלט מהדלת האחורית של הבית". 

עם פתיחת שלב ההוכחות במשפט, רווית מתמלאת במתח. "זה מחזיר אותי לשם", היא אומרת. "לא שזה עזב אותנו לרגע, אבל זה מחזיר אותי לימים האיומים ההם, ונוסף לזה גם המתח של תוצאות המשפט".

את מתכוונת להגיע לדיונים?

"כן, אני אגיע לכל הדיונים, אבל יהיו דיונים שלא אכנס לאולם, למשל לעדות של חוקר הזירה אני לא מוכנה להיכנס וגם לא מוכנה שאף אחד מבני המשפחה שלי יהיה שם. יציגו שם את תמונות הזוועה של הבית. התמונה של יוסף שהספקתי לראות לא יוצאת לי מהמוח לשנייה, כמה שאני מנסה לדחוק אותה, ואני לא מוכנה שאף אחד מבני המשפחה ייחשף לתמונות האלה. אני רוצה שיזכרו אותם כמו שהם היו. אבל אגיע לכל הדיונים, שהוא יידע שאני שם, שאני רודפת אחריו. עד שהוא יקבל את העונש שמגיע לו".

יש עונש שיכול להיות מספיק?

"רק עונש מוות, אבל לצערי אין לנו עונש מוות במדינה. אני מאוד מצפה למשפט. אני רוצה שהוא ייגמר ואוכל להפסיק להתעסק בתהליך שכל כך מקשה עלינו. כל דיון מפרק אותך, גם אם את הולכת וגם אם לא. כשהייתי מגיעה לדיונים ורואה אותו, הייתי חוזרת הביתה אחרת, מפורקת ובוכה. קשה לראות אותו ולהבין מה הבן אדם הזה היה ומה הוא עשה לנו. זה לא ייתן לי נחמה, אבל אני רוצה לשמוע את המילה 'אשם' יוצאת מפיו של השופט. יש לי פחד אימים שהוא לא יסתיים איך שאני רוצה. אבל אני מאמינה שהשופטים חכמים — בגלל זה נתנו להם את כל הזמן שביקשו כדי לבדוק כל מה שהם רוצים".

עו"ד טלי איזנברג מייצגת מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים את רווית כרסנטי ומלווה אותה בתהליך המטלטל הזה. "המשפחה נאלצת להתמודד לא רק עם האובדן הנוראי והמראות הקשים", היא אומרת, "אלא גם עם ההליך המשפטי שמתנהל. אנחנו מצפים ממערכת המשפט, על כל חלקיה, להמשיך במאמץ להבטיח צדק מהיר וראוי למען המשפחה ולזכרם של המנוחים".

"הצרחות מהדהדות"

דור כרסנטי הייתה נשואה לנדב סלע כמעט ארבע שנים לפני האירוע המחריד. "דור הכירה אותו שמונה חודשים לפני שנישאו. היא הלכה בעקבותיו למדרשה בירושלים, הוא למד שם בישיבה", מספרת אמה. "לפני כן לא היה לה קשר לדת, היא הייתה במרחק אלף שנות אור מהחיים האלה. סיבוב של 180 מעלות".

איך הרגשת עם ההתקרבות שלה לדת?

"בהתחלה לא קיבלתי את זה טוב, אבל אמרתי בליבי שהיא תברח מזה מהר. היא הייתה רגילה לחיים אחרים. היא הייתה נערה שיוצאת לבלות, פוגשת חברים, הולכת למסיבות, ופתאום היא נכנסה לדת, לחיים סגורים. היא פשוט נשאבה, אבל נשאבה בדרך הכי יפה שיכולה להיות: היא לא הייתה פנאטית, היא פשוט אהבה את הדת אהבה טהורה. היא הייתה צמאה ולמדה דברים שהרבה דתיים לא יודעים. זה התאים לה ואני קיבלתי את זה, אמרתי שבחיים לא אוותר על הבת שלי בגלל הדת. התאמתי את עצמי אליהם. דאגתי לכשרות שהם ביקשו. לא הדלקתי טלוויזיה כשהם היו פה. הכל הם קיבלו אצלי, כדי שהוא לא יגיד לה, 'אני לא בא לאמא שלך בגלל...'"

איזה רושם הוא עשה עלייך?

"של ילד טוב, נעים הליכות, רגוע, שלו. לא היו נורות אזהרה. אם הייתה נדלקת חצי נורה הייתי עוצרת את הכל. רק ביום שישי האחרון הוא לא היה הבן אדם שהכרנו. הוא לא אכל כלום, ישב בצד, לא דיבר איתנו. ניסיתי לגשש אצל דור, לשאול מה קרה לו. היא הסתכלה עליו, שאלה אותו, 'קרה משהו?' הוא אמר לה 'לא'. חשבתי שאולי יש לו שערה באוכל. לקחתי את הצלחת שלו ובדקתי אותה. היא שאלה אותי מה אני עושה, המצאתי לה סיפור כדי שהיא לא תרגיש שאני בודקת. אמרתי לעצמי שאחכה למוצ"ש לשאול אותה מה עובר עליו, אבל המוצ"ש הזה לא הגיע. בשבת בשתיים וארבעים איתן התקשר אליי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בשבת בצהריים, והצרחות שהוא צרח בטלפון, בחיים שלי לא שמעתי אותו ככה. הצרחות שלו מהדהדות באוזניים שלי כל יום, כל שעה".

מה איתן אמר לך?

"הוא צרח: 'הוא גמר אותם'".

הבנת למה הוא מתכוון?

"חשבתי שהוא הרביץ לה. מה זאת אומרת 'גמר אותה'? מי יכול לגמור את דור? היא הייתה יותר גבוהה ויותר חזקה ממנו".

האם המודאגת דהרה במהירות 120 קמ"ש לכיוון הבית. "כשהתקרבתי רצתי לדלת לראות מה קרה בבית. איתן אמר לי, 'הדלת נעולה'. ראיתי שהחלון פתוח ורצתי אליו. איתן לא הספיק להגיד לי, 'אל תלכי לשם', ואז ראיתי את יוסף, שוכב על הספה, כל כך קרוב אליי שיכולתי להושיט את הידיים ולהרים אותו. רציתי לבדוק אם יש עוד דופק. ראיתי את הדם בכל הבית. רציתי להיכנס פנימה לחפש את דור ובנימין, אבל איתן, שראה את כל הזוועה, משך אותי משם. היינו שם שנינו ובתוך שנייה הגיעו מד"א והמשטרה וכל העולם. הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי על הרצפה ואת ההרגשה שמאותה שנייה החיים פשוט נגמרו. אני זוכרת את השוטר שנכנס לבית קופץ מהחלון מההלם. הוא יצא החוצה, תפס את הראש, ואני מאותה שנייה רק בוכה וצורחת, בוכה וצורחת. התקשרתי לאחותי. כשאמרתי לה, 'הוא רצח לי אותם', גם היא התחילה לצרוח. היא טסה למגדל. בשבעה היה קפוא כמו שאף פעם לא היה קפוא במגדל. אמרתי לאנשים, 'מה אתם רוצים, קפא לאלוהים הלב'".

"פתאום אין לך כלום"

החלל שהותירו דור וילדיה הקטנטנים פוצע את רווית מכל פינה, למרות שהשתדלה לשנות את הבית ככל שיכלה. "בשבעה הרגשתי שאני לא שם. לפעמים הייתי אומרת לעצמי, 'לעזאזל, איך אני לא בוכה? עכשיו נרצחו לי הבת והנכדים'. מרגע שהשבעה נגמרה וכולם הלכו — לא הפסקתי לבכות. אחרי הרצח נולדה לי נכדה, אמרתי שאני לא מביאה אותה לבית כמו שהוא. החלפתי את הווילון, אבל כל הזמן אני נזכרת איך יוסף שיחק בו. החלפתי את הסלון, אבל בכל רגע אני זוכרת את פינת הצעצועים שלהם. כל דבר קטן, גם כזה שאמור להזכיר לך דברים טובים ונעימים, גורם לך לבכות. את רוצה לחבק ולנשק אבל אין לך אותם. הוא פשוט לקח לי הכל. כשיוסף נולד זו הייתה פסגת האושר, אז הבנתי מה זאת אהבה של סבא וסבתא. הייתי מטורפת עליו. נכון שתהל, הנכדה שלי, גורמת לי אושר, אבל היא לא במקום יוסף. פתאום אין לך כלום, אין לך צעצועים על הרצפה, אין לך בלגן, אין לך למי לבשל. דור הייתה הפרטנרית שלי לבישולים. היום אני לא אוהבת את המטבח".

איך היחסים שלך עם האמונה בשנה האחרונה?

"יש לי קונפליקט גדול עם אלוהים. כל הזמן צעקתי: 'איך אלוהים לקח צדיקה כזאת? לא יכול להיות'. אני בטוחה שעכשיו היא איתו, כי היא הייתה מושלמת. יש לי אמונה גדולה, אבל גם כעס גדול. לנבלה יש לי שנאה שאני לא יכולה לתאר. אין לי מילים שיכולות לתאר מה אני חושבת עליו. כל מילה נראית לי קטנה מדי, כאילו אני עושה לו הנחה. לפעמים אני מחפשת את המילה. מתועב? לא, זאת מילה קלה מדי. שטן? זה כלום לעומת מה שהוא עשה".

אפשר לתפוס בכלל שדבר כזה קרה?

"עד היום אני לא תופסת את הדבר הזה. כל לילה אני הולכת לישון עם התמונה של יוסף שרוע על הספה. כשאני קמה, אני אומרת, 'בוקר חדש, חיים', אבל אז אני הולכת לכיוון המטבח, רואה את נרות הנשמה וחוטפת את הבום. זה מחזיר אותי למציאות. וקשה להאמין שעברה שנה. מצד אחד החיים נעצרו, מצד שני הזמן ממשיך מהר".

דלת הכניסה עמוסה במגנטים עם תמונות קטנות של דור, יוסף ובנימין מאירועים משפחתיים. תמונה של תהל, הנכדה החדשה, מעטרת את הקיר. הבית שקט. ריח בישולים לשבת עולה מהבתים הסמוכים. בבית של רווית רק נרות הנשמה דולקים. "אני שונאת את יום שבת. איך שהייתי מדליקה נרות הם היו נכנסים. אם היה אפשר למחוק ולהחליף יום, הייתי בשמחה עושה את זה. זה כל כך חרות בנשמה שבשבת זה קרה. בשבילי שבת זה יום של אסון".

ואיך ממשיכים?

"אני בטוחה שיש אנשים שמסתכלים עליי ושואלים, 'איך היא חיה אחרי אסון כזה?' זה רק בזכות שני ודנית, הבנות שלי, ותהל הנכדה שלי. הן נותנות לי כוח. הן מרימות אותי למעלה. אחותי, האחיינית שלי, כל המשפחה — הם לא עוזבים אותי לרגע. זה המזל שלי, שיש לי כזאת משפחה".

בשני אלבומי תמונות קטנים מתגלים חייהם הקצרים של יוסף ובנימין. יוסף משחק בטבע עם אפרוחים, בנימין מרים את הראש בפעם הראשונה. פניו מכוסות השוקולד של יוסף קורנות מאושר. בנימין נח בזרועותיה של דור כשהיא קוראת בספרי הקודש. כשרחלי, אחותה של רווית, שאלה את דור מה תרצה במתנה ליום ההולדת, דור ביקשה מצלמה. "איזה זיכרונות היא השאירה לנו שם", מתמוגגת לרגע רווית. "יש שם כל כך הרבה סרטונים ותמונות. היא השאירה לנו זיכרון ענקי שם, במצלמה. למרות שקשה לנו כי גם הנבלה שם, אבל אנחנו נמחק אותו".

את חולמת עליה?

"אני מתחננת אליה שהיא תבוא אליי בחלומות, אבל אני לא חולמת עליה. היא כנראה יודעת כמה קשה לי לישון ולכן רוצה להניח לי. היא הייתה כל כך צדיקה. אצל הדתיים, כל פעם שאת מקיימת מצווה — את קונה זכויות לעולם הבא. הייתי אומרת לה, 'בסדר, עד העולם הבא יש זמן. עכשיו אנחנו פה'. אחרי הרצח זה קיבל אצלי משמעות אחרת".

לקראת ה־16 בינואר, שבו יצוין יום השנה לרצח (לפי התאריך העברי), מעלים רווית ובני משפחתה לאוויר אתר הנצחה שבו מבקשת המשפחה להדליק נרות נשמה לזכר דור ובניה: "ביום הזה כולנו זוכרים ומדליקים נר נשמה לעילוי נשמתם הטהורה. ביום הזה כולנו אומרים: די לאלימות במשפחה".

"אני רוצה להעלות את המודעות לאלימות במשפחה", אומרת רווית. "שלא תהיה עוד אמא אחת שתסבול את מה שאני סובלת, את מה שאנחנו סובלים כמשפחה. אני זוכרת בהלוויה, לפני שגררו אותי משם, צעקתי לבנות שידברו. שלא ישמרו סודות. אני בטוחה שאם דור רק הייתה אומרת מילה לי או לאבא שלה, היא הייתה פה. אני בטוחה שהיה משהו קודם לרצח. אני מאמינה שהוא תיכנן כל פרט. הוא לא סתם קם בארוחת הצהריים ואמר, 'אני רוצח אותה כי היא באה לי לא טוב'. אני בטוחה שדור הסתירה ממני, מהמשפחה, מהחברות. לכולם היא הראתה שהכל מושלם".

מה חשבת על הניסיון שלו לטעון לאי־שפיות?

"זה הכל משחק. עליי הוא לא יעבוד, אני יודעת בדיוק מי הוא. אני לא קונה את המשחקים שלו ומאמינה שגם השופטים לא יקנו אותם".

אתם לא לבד

תכנית סנ"ה מעניקה ליווי טיפולי ומשפטי לנפגעי עבירות המתה

הסיוע המשפטי שמקבלת רווית כרסנטי ניתן כחלק מתכנית סנ"ה — סיוע לנפגעי המתה. זהו מערך של תמיכה טיפולית ומשפטית למשפחות נפגעי עבירות המתה (רצח והריגה). התוכנית, שמופעלת מאז שנת 2009 על ידי משרדי המשפטים והרווחה, החלה לפעול בעקבות שינוי האקלים הציבורי ביחס למקומו של נפגע העבירה בהליך הפלילי והרצון להתחשב יותר בצרכיו ובכבודו. בהתאם לתוכנית, הוקמו על ידי משרד הרווחה מרכזי סיוע למשפחות, שבהם מעניקים להן סל שירותים טיפוליים ותמיכתיים. לצד זה ניתן להן ייצוג משפטי באמצעות הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, אשר מלווה אותן בהליך הפלילי על כל היבטיו ומסייע בהגשת תביעות אזרחיות, במימוש זכויות מהמוסד לביטוח לאומי, בענייני ירושה וכו'.