במשך שש שנים נלחמת הפעילה החברתית יעל שרר כדי לשנות את הטיפול שמעניקה מערכת הבריאות לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית כדי לשפר את הסיכוי שהתוקפים ייענשו, ובמקביל להקטין את הטראומה לקורבנות. עכשיו נראה שמאבקה הצליח.

כיום בחלק מבתי־החולים ישנם מרכזים לאבחון ולטיפול בנפגעי תקיפה מינית, המכונים "חדרים אקוטיים". מספרם הנוכחי לא גדול: הם נמצאים בבית־החולים לגליל מערבי בנהריה, בפוריה בטבריה, בבני ציון בחיפה, בהדסה עין כרם בירושלים, בוולפסון בחולון ובסורוקה בבאר־שבע. מרכז שפעל בבית־החולים לניאדו בנתניה נסגר לפני שנה בשל בעיה תקציבית.

במרכזים האלה נמצאים גינקולוגים, כירורגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ואחיות מוסמכות. כל אחד מאנשי הצוות במרכז צריך לעבור הכשרה מותאמת כדי לתת מענה לנפגעים. הנפגעת זכאית לקבל שם סיוע מעובדת סוציאלית, להיבדק על ידי אחות ולקבל טיפול מגינקולוג או גינקולוגית, כולל טיפול למניעת היריון.

במרכזים נמצא ציוד לטיפול ולאבחון — החל מרשמקול וזכוכית מגדלת ועד תרופות וערכות לבדיקות גינקולוגיות.

יעל שרר | צילום: לובה פיין

בחלק מהם ניתן לאסוף ראיות משפטיות באמצעות "ערכת אונס", אשר אמורה לשמש את הנפגעת בהגשת תלונה במשטרה ולחסוך ממנה להגיע לתחנת המשטרה. כל ערכה מכילה מבחנות לבדיקת זרע, רוק ושערות. אלא שכיום בבתי־החולים שומרים את הראיות רק עד שלושה חודשים מרגע הגעת הנפגעת. לאחר מכן, אם לא החל הליך פלילי, הן מושלכות לפח, והסיכוי להוכיח כי בוצע אונס פוחת באופן משמעותי.

הצעד הראשון שמתכנן משרד הבריאות הוא להאריך את פרק הזמן שבו יישמרו הראיות משלושה חודשים לשנה ואפילו יותר. בנוסף, במשרד מתכוונים להגדיל את תקצוב החדרים האקוטיים, לקבוע סטנדרטים אחידים להפעלתם ולבצע הכשרות נוספות לצוותים המטפלים — כולל בעניין השגת הראיות. בקרוב, כך נמסר, צפוי להתפרסם נוהל הקובע את אופן הטיפול במקרים שבהם עלה חשד לתקיפה מינית תוך שימוש בסם האונס או בחומרים פסיכו־אקטיביים אחרים.

במסגרת מאבקה פנתה שרר לנשיא ראובן ריבלין במכתב מפורט. בשבוע שעבר היא זכתה למענה ממשרד הבריאות וגילתה שבעקבות הפנייה שלה יחול שינוי יסודי בנהלים. "המענה שלהם ריגש אותי מאוד", היא אומרת, "המשמעות של השינוי בשטח תהיה אדירה. זר לא יבין זאת. ראשית, טוב שגם במשרד הבריאות הבינו שלנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית לוקח זמן רב יותר להתלונן, אם בכלל, והם מתכוונים לשנות את הנוהל. אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא הכשרת הצוותים. תיקצבו אותם מחדש וזה מדהים. הם לא הוכשרו משנת 2003, ובתחום הראיות הפורנזיות והדי־אן־אי זה פשוט נצח. זה כמו שנשתמש במחשב בן 15 שנים".

ג', שהגיעה ב־2013 ל"חדר האקוטי" בבית־חולים במרכז הארץ לאחר שנאנסה, מסכימה כי הכשרת הצוותים ויצירת סטנדרטים אחידים הן עניין קריטי. "במתכונת הנוכחית שבהם עובדים החדרים האלה אין שום סיבה שנפגעות תקיפה מינית יגיעו אליהם", היא מצהירה. "לי זה היה מאוד טראומטי. נתקלתי בצוות שלא מוכשר לעבוד עם נפגעי תקיפה מינית. נשלחתי למיון נשים מכיוון שלא רציתי רופא משפטי, כי לא הייתה בכוונתי להגיש תלונה. במיון הרופאה ששמעה את סיפורי התנהגה באדישות וביצעה בי בדיקה חודרנית בלי להסביר לי מה היא עושה ובמה זה כרוך. חוסר התחשבות במצב שהוא מאוד רגיש. בזמן ההמתנה במיון הגיעו שוטרים לדבר איתי על האירוע, שזה מקרה לא נעים כשלעצמו. כל מה שרציתי זה לברוח מבית־החולים".

מאבקה של שרר לא תם. כשהנפגעות מגיעות כיום לבתי־חולים שבהם אין מרכזי סיוע, ההנחיות הן להסיע אותן לבית־חולים שבו יש מרכז, אפילו באמבולנס במקרים קיצוניים. האם זה באמת קורה? לטענתה לא.

"נושא שאני מתכוונת להילחם עליו הוא זה שאין היום חדרים אקוטיים בכל בית־חולים", אומרת שרר. "נאנסת שמגיעה למקום שאין בו חדר כזה זכאית להסעה לבית־חולים אחר, אלא שבפועל לא מעבירים אותן. זה בעייתי במיוחד כשמדובר בנאנסות מאילת שצריכות להגיע בעצמן עד סורוקה בבאר־שבע".