ליבידו של אישה צעירה ונכה

רונה סופר, 38, הפכה נכה בנעוריה בעקבות תאונת דרכים. "אף אחד לא אמר לי שמבחינה מינית אני ככל האדם, שיש לי תשוקות ורצונות וחלומות וצרכים. לא רק כאלה של ריפוי בעיסוק"

בגיל 15, ואני ג'ינג'ית עצבנית על סיפו של גיל התבגרות סוער, עברתי תאונת דרכים קשה. נפגעתי בעמוד השדרה ובמיתרי הקול. למעשה אני מדברת בלחישה. זה נשמע כאילו הלך לי הקול ותכף יחזור. אנשים חושבים שרק עכשיו נפצעתי ועוד מעט אחלים. אבל לא. בבת אחת הפכתי מוגבלת. פתאום התייחסו אליי אחרת, זה היה מאוד קשה לגוף אבל בעיקר לנפש. לאורך כל גיל ההתבגרות הייתי מאושפזת בבית החולים. עברתי שיקום ארוך ובמובנים מסוימים תמיד אהיה בשיקום. תמיד אצטרך ללכת לבריכה ולעשות תרגילים ולשמור על החיים של הגוף שלי.

 

בגלל תהליך השיקום לא למדתי בתיכון. עשיתי בגרות מלאה אבל העיסוק בממד השכלי חסָר לי, וכשיצאתי מבית החולים למדתי תיאטרון באוניברסיטה, ואז קולנוע בסם שפיגל. כילדה רציתי להיות שחקנית אבל כשהבנתי שזה לא יקרה, חשבתי שלפחות אלמד מה שאני אוהבת, אעשה אמנות. את סרט הגמר שלי בלימודי הקולנוע ("לאב דווקא") עשיתי על עצמי, על הליבידו של אישה צעירה ונכה. הפציעה שלי היא רב־תחומית ולאורך כל שנות השיקום שלי העיסוק בגוף היה מרכזי. חשבתי על הגוף בכל צעד ושעל. קיבלתי טיפול נהדר, אבל אף אחד לא התייחס לגוף המיני שלי. ההתייחסות הייתה לתהליך הריפוי, אבל אף אחד לא אמר לי שמבחינה מינית אני ככל האדם, שיש לי תשוקות ורצונות וחלומות וצרכים. לא רק כאלה של ריפוי בעיסוק.

 

כשהתחלתי לעבוד על סרט הגמר, גיליתי שיש רופא שמתעסק בשיקום מיני של נכים (פרופ' רפי חרותי). הייתי המומה מהגילוי הזה. מבחינתי נכות הייתה משהו שצריך להסתיר, להתבייש בו. משהו זקן ומסכן. ופתאום מישהו נתן לגיטימציה לעובדה שלנכים יש צד מיני, זה היה מהפכני בשבילי. חשבתי: "פעם היה לי גוף 'נורמלי', שבבת אחת הפך 'לא נורמלי' ומיניות היא משהו שאיאלץ לוותר עליו, שאצטרך להניח מחוץ לתחום הלגיטימי שלי חיי". הייתה סתירה בין הגוף המתפתח, החזה שצומח, לבין הצלקות שמעטרות את גופי. לא הצלחתי ליישב את הסתירה הזאת. היצירה של הסרט נתנה לי לגיטימציה להתעסק בחומרים שאולי לא הייתי מעזה לעסוק בהם רק מול עצמי. הרי אני לא יכולה לצאת ממחשבות על הגוף. אני כלואה בתוך גוף שאני צריכה לשרת והנה אני מגלה שגם הוא יכול לשרת אותי, שאני יכולה ליהנות ממנו. התחלתי לקיים יחסי מין בגיל 22. זאת הייתה חוויה מקסימה. כל הזמן פחדתי מאיך זה יקרה ומתי, וברגע שזה קרה זה היה כל כך טבעי ונעים ונורמלי, שמישהו נוגע בגוף שלי. סוף סוף יכולתי להרגיש את הנורמליוּת של הגוף, למרות האחרוּת שלו.

 

אחרי התאונה חשבתי כמה עצוב שלא אוכל לעשות סקס, כי אני לא צועקת. חשבתי שככה עושים סקס, כי זה הייצוג שראיתי בסרטים. נשים שצועקות. אחר כך עשיתי תואר שני בקולנוע כי יש בי תשוקה לדעת. אני חושבת שדווקא החיפוש אחר ידע ובעקבותיו גם נסיעות לחו"ל כדי לראות עולם, פתחו אופציות חדשות גם לגוף. היום אני מסתובבת עם הסרט שעשיתי ומרצה בפני סטודנטים ועובדים סוציאליים ורופאים וחשוב לי לומר להם שצריכה להיות לגיטימציה למיניות אחרת. שמיניות יכולה להיות מושלמת גם בגוף לא מושלם. המיניות שלי יכולה להיות עם נשים או עם גברים. הגוף שלי שלא מחויב לשום מגדר. פעם חשבתי שיש רק דרך אחת: גבר, שלושה ילדים וכלב. ופתאום אני לא כבולה לחיים האלה והכל בסדר. פעם הלחיץ אותי שאני אחרת. היום המחשבה שאני אחרת משחררת אותי. זה לא פשוט, אבל זה משחרר.

 

בהתחלה הייתי מפוחדת לגמור. לקח לי זמן להרשות לעצמי לשחרר את הגוף. שמרתי עליו מאוד. היום אני נהנית מחופש עם הגוף ומצחיק להגיד את זה כי יש כל כך הרבה איסורים שהגוף מטיל עליי ודווקא מתוכם אני יכולה להרגיש חופש. אני שמחה ומתענגת מכל מפגש מיני משמח. מבחינתי אין אופציה אחרת. יותר מזה, הידיעה שהגוף שלי יכול לענג מישהו אחר הייתה עבורי גילוי פנטסטי. אני לא רוצה לצמצם את המיניות שלי לחדר המיטות. היא הולכת איתי. אני לא יכולה להסתיר את הגופניות שלי. היא גלויה לעין כל. והגופניות שלי זו אני. יש אנשים שהשבריריות למראית עין שלי מרתיעה אותם. אם הם לא מספיק חשובים לי, לא אטרח להעמיד אותם על טעותם. ברור שיש דברים שאני לא יכולה לעשות מבחינה מינית, אבל הם שוליים ביחס לחופש שאני מרגישה. כלומר, החופש המיני שלי לא תלוי בתנוחה כזאת או אחרת, אלא בהלך רוח, תפיסה עצמית והשראה פנימית.

 

 

***

 

 

בכל שבוע אכתוב כאן קול של אישה אחרת. סיפור קצר שיבטא מגוון רחב ככל האפשר של נשים. אתן מוזמנות לכתוב לי ואכתוב אתכן.

 

erot.woman@gmail.com

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "ליבידו של אישה צעירה ונכה"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים