גילי יאלו הגשים פעם את החלום, לשחק אותה גנגסטה, עם כל ההוז־אנד־דוז והסטייל, עד הסוף, בקומה העליונה של המועדון הפרטי. קראו לו 'הפלואו', ברחוב המסגר. הוא השקיע את מה שחסך עד אז, 60 אלף שקל, ונכנס עם שני חברי ילדות. "זה היה חור שמפחיד להתקרב אליו, לא היה אפילו חשמל, היינו שורפים עיתון ומתחילים לעבוד. כי כל כך רצינו את המקום", הוא מספר.
"בנינו את הכל בידיים. הבאתי את כל החבר'ה מהשכונה ברמלה לעזור, 12 איש, שמונה שעות כל לילה. המקום נעשה הצלחה גדולה. חמש שנים, כל וויקאנד קרוב לאלף איש, מקום קשוח מאוד, רוב של צעירים יוצאי אתיופיה, ולא הייתה אפילו דקירה אחת, שזה הישג גדול. אלה אנשים עם חיים לא קלים, שמחכים כל השבוע לוויקאנד. מגיע האלכוהול, הדם עולה, והתסכול על כל החיים יוצא. רק לא אצלי.
"עושים כסף ובונים עוד קומה. ונכנס עוד כסף, ועוד קומה. ושתבין, הוויז'ן היה אז להיות טופאק, ביגי. אז בנינו חדר VIP, עם תמונה של מנהטן, והכל פלזמות וכמובן ספות לבנות. חדר למסיבות פרטיות. בריכה. לשכשך במים עם כוסית קוניאק הנסי ולהשקיף מלמעלה. אתה חי את החלום שלך. השיא!
"ושם הכל ירד לי. הבנתי שזה בולשיט. עוד ערב אחד ועוד ערב, וזה גומר אותך. עם כל הכבוד לכסף – זה לא אני. ואלה חמש שנים שאתה רואה הכל, דברים נוראים, גם בין אתיופים, דחיפות, מכות, נשרוף עם בקבוק תבערה את המקום, שרפו למישהו את האוטו – ועברנו את כל זה. מאיימים עליך אם אתה לא מכניס מישהו – די, זה לא בשבילי. אני רוצה לעשות מוזיקה. זו הסבבה האמיתית בחיים, והאמת שלי".
כמה שנים אחר כך, הדרך החדשה שבחר מובילה אותו למקומות טובים. קודם כל אלבום הבכורה המקסים שלו, שנקרא בפשטות Gili Yalo. בין קטע אינסטרומנטלי אתיופי מכושף, לאפרוביט, לרגאיי, לקורטוב נענוע מזרח־תיכוני, מלא פאנק וגרוב ורגש. וביחד עם ההרכב שלו, יאלו כבר הופך לשם בחו"ל. האיש יודע לעמוד על במה. "אני משחק עם הקהל באנרגיה, כמו לזרוק כדור לילד, והוא זורק בחזרה", הוא מסביר. כבר במעגל הפסטיבלים העולמיים הצפוף, ואחרי החתמה בחברת 3 pom productions, בין שמות נחשבים כמו ג'ואנה ניוסום, סוזן סונדפור, קאמאסי וושינגטון וטינאריוון.
× × ×
והסיפור הזה מתחיל בגיל ארבע. במסע המפרך ארצה. גילי על הכתפיים של אבא, שר כל הדרך. רק לאחרונה חזר לראשונה לאתיופיה, לצלם קליפ. לשמחתו, הרגיש בבית מהרגע הראשון. "וגם אתה יכול להבין את זה. תדמיין מקום שכולם, אפילו המשטרה, אתיופים!" הוא צוחק בצברית.
הוא נולד לפני 37 שנה בשם טדסה יאלו, בכפר טדה, במחוז גונדר. ילד הסנדוויץ' בחמישה אחים לאבא מנגיסטו ואמא מלקמה. ואז הגיע מבצע משה. "סיפור משוגע לגמרי. אנשים מתו מסביב. אבל כשהייתי שואל את ההורים זה היה, 'כן, מתו אנשים. כן, גססת ממלריה. והרופא אמר שאתה כבר מת. ובסוף נהיית בסדר. אז בסדר, יאללה'", הוא משחזר.
"עד שלימים אני רואה סרט. ומתחיל לבכות. בלי הכרה. משפחות שלמות נמחקו שם, שמונה־תשעה ילדים, כולם, מרעב וממגפות. למזלנו הרב כולנו הגענו, תודה לאלוהים, ואני מאמין בו. חוץ מאחותי. היא הייתה חולה ואבא שלי קלט שהיא לא תשרוד, לא יכולנו לחזור אחורה, והוא פשוט שלח אותה בחזרה לאתיופיה. וזה הצליח. אחרי שבע שנים קיבלתי בחזרה את אחותי, בגיל 11.
"ואני לא קונה את הדיבור, 'הצילו אותנו'. עשרות שנים עברו עד שמישהו טרח להתייחס. ובסוף יש אנשים ששואלים את עצמם בקול, האם היה משתלם כל המסע הזה? אמא שלי תגיד, הכל היה כדאי. אבל אבא שלי? עבורו, באמת חבל שהגענו. עד היום, כבר יותר מ־20 שנה, הוא נוסע כל שנה לשם. פשוט להיות בבית.
"צריך להבין. 99 אחוז מבני הקהילה הגיעו מהכפר. חקלאים בג'ונגל. אנשי אדמה. אח שלי היה רועה צאן. שואבים מים מבאר. ויום אחד שמים אותך בקובייה מבטון, בית, זה מאוד נוח אבל מה לך ולזה? כל המסורת שלך שונה. מזג האוויר. התזונה. העולים מאתיופיה אפילו לא מכירים גלוטן, וחוטפים בזה אחר זה סוכרת. לך תסתגל בחברה חדשה לגמרי, לך תלמד מקצוע כלשהו, תשתלב במערכת שאתה בכלל לא מבין".
בגיל תשע המשפחה עברה מצפת לרמלה. שם הוא גדל. "ובוא נהיה כנים, מה יש לעשות ברמלה? יושבים בחוץ, צחוקים, סיגריה, קצת מוזיקה, יש את אלה ששותים, ויש את אלה שעושים סמים. רק אין מודעות לתרבות. אין חוגים. אין העשרה לילדים. ואין לך עזרה מההורים. ההורים שלך באו מכפר. הם יושבים בבית, מנותקים.
"אתה יודע מה זה להקריא בגיל שש מכתבים מחברת חשמל לאבא שלך? לקחת אותו בגיל שמונה לקופת חולים, כדי להסביר לרופא? זו נכות. אתה שבר כלי. שם באתיופיה הכוח שלך היה איך אתה מעבד את האדמה, כמה אתה עובד. ופה? הבן הקטן צריך לגדל את האבא, וקשה לו לקבל את זה. זה לא כמו לעלות מרוסיה. זה כמו לטוס בחללית לעתיד. וכל מה שידעת לא נכון. הוא בעצם לא קיים".
אבל לו, למזלו, היו המוזיקה וכישרון השירה. "אתה יודע למי הייתי דומה באותה תקופה? לסטיב ארקל מ'אריזה משפחתית'. חנון עם משקפיים ותספורת פלאטה, של שנות ה־90". בגיל תשע שר את 'חופים הם לפעמים', שיר שהוא מתגעגע אליו עד היום ומהמהם פתאום ברכות, "והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות". מיד לכד את האוזניים ולוהק כסולן למקהלת 'פרחי ירושלים'. "אולימפיה בפריז, אנריקו מסיאס. והלאה, שנים במקהלה בכל העולם, יצא לי להיות על במה עם עפרה חזה בלוס־אנג'לס. עד שהתחלף לי הקול. ומשם אני רק בירידה", הוא צוחק.
הוא למד בבית ספר דתי, עד היום זוכר פרקי אבות בעל פה, עד שנשלח לבית הספר בויאר בירושלים. היה מיוצאי אתיופיה הראשונים בבית הספר המעולה, ולדבריו היה לו קשה. הקים להקה סטייל באדי קאונט, אפילו ניסה לכתוב קצת היפ־הופ בעברית ומשם המשיך לדאנסהול, ול'סוואטו' – אולי המועדון הנפלא ביותר שהיה אי פעם במקום הזה, המרתף האגדי בירקון פינת פרישמן. "ושם כבר התחלתי לרקוד. ואמאל'ה איזה בחורות. טירוף!" הוא מחייך, "לא צריך אלכוהול או סמים, רק המראה ממול, ופתאום באה בחורה. ושם התחלתי, איך נגיד, לרקוד הרבה. בחיים לא רקדתי ככה".
על הדרך התגייס. שנה בבה"ד 20, חיל חימוש. "אחראי לענייני אתיופים. הזיה. מנסה לעזור לחיילים עם כסף, רואה מקרים קשים שקשה לתאר. משפחה של שמונה ילדים, כולם שוכבים בסלון, מחרחרים מאסטמה קשה – ואין כסף לתרופות. ואתה עוד צריך להיות המחנך, לשכנע שאין טעם לדפוק עריקות. כי בזמנו האמנתי במערכת ושצבא זה משהו טוב".
מתישהו הוא מתקבל ללהקת אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה – יש חיה כזו, ומשתחרר במטרה אחת לעשות כסף, ומהר. מצטרף ללהקת האירועים 'השחקים'. "טיסה שבע פעמים בחודש. אירועים ברוסיה, מונטה קרלו, עם אלטון ג'ון, ליונל ריצ'י, בוני אם. מה שאף אמן ישראלי לא הגיע אליו", הוא צוחק. "ואז הולך ופותח מועדון. למה? נו, הייתי צעיר וטיפש".
לא מתבוסס בכאב ובהאשמה של החברה הישראלית. מודע היטב למציאות העגומה של קליטת העלייה מאתיופיה. כל חייל שלישי בכלא, כל ילד שני מתחת לקו העוני, פקפוק ביהדותם, השמדת מנות דם, או הזריקות הכפויות למניעת היריון, "שזה פסיכי", הוא אומר.
"אני מבין את קשיי ההיקלטות, היטב. אבל זה לא תירוץ לכישלונות שנובעים מבעיות שלך מול עצמך. יש מחאה ראויה. אבל תיקח אחריות על החיים שלך, תרים את עצמך", הוא אומר.
גם הוא זכה לתאקלים אופייניים עם רשויות החוק. "יושבים כמה אתיופים במכונית בצפון תל־אביב, ישר המשטרה, תפתחו את תא המטען, איפה הסמים שהחבאתם", הוא אומר. "אני גם נוטה להאמין שיוסף סלמסה נרצח. וזה מרתיח. תראה מה קורה בארה"ב. בסרטים השוטר הוא טוב - עד לעידן האייפון. כשאתה מקבל את המציאות בפנים. אותו דבר גם פה".
הוא עצמו חטף את הבומבה בעקבות התקרית הגזענית בקריית־מלאכי. ההסכם הסודי שנחשף בין ועד שכונת בר יהודה ובין התושבים, שכלל התחייבות שלא לאפשר ליוצאי אתיופיה להשתכן במקום.
"כל החיים האמנתי בחברה הישראלית. כשהייתי ילד והיו מקללים, כושי, מה שאתה לא רוצה – לא התייחסתי. אבל שם זה היה בניין שלם, שמתארגן, ועושה חוזה – ואתה קולט שזו בעיה עמוקה. נכנסתי לדאון איום ונורא של שנה. עד שאמרתי, בוא נעשה משהו.
"הלכתי ואירגנתי עצרת, להביא מוזיקאים, להראות את הצד האנושי. אירגנתי המון אנשים, אמנים, פוליטיקאים. ובסוף התברר שזה כל אחד והאינטרסים של עצמו. מאוד העציב אותי. אז אמרתי: צריך דרך אחרת. אינדיבידואלים. אנשים מצליחים שבני הקהילה יכולים להסתכל עליהם ולהגיד, גם אני יכול. שכל אחד יהיה שגריר בפני עצמו".
עם הגישה הזו הוא חזר למוזיקה. קודם להרכב הרוטס־רגאיי המוביל 'זבולון דאב סיסטם', מיסודם של האחים הג'ינג'ים אילן ואסף סמילן. באלבום השני והנהדר שלהם, יאלו והזבולונים עשו חיבור הגיוני מאוד - אבל תקדימי - בין המוזיקה האתיופית לג'מייקה. ועכשיו גם בסולו שלו. הכלאה בין האוף־ביט של הרגאיי עם הסולם הפנטטוני של אתיופיה, ועוד המון פאנק שחור, ואפילו משהו מהאזור הקרוב. כהשראה פנה אל תור הזהב של המוזיקה האתיופית, מהפיפטיז עד הסבנטיז, וחזר גם לשיר באמהרית. "אתיופיה היא 100 מיליון איש, 70 שפות, ובלי סוף מוזיקה", הוא אומר.
נראה צעיר בהרבה מגילו, עם לוק וכריזמה בלתי ניתנים להכחשה. מתגורר בת"א. היה בן זוגה של אסתר רדא במשך שבע שנים, שלוש מהן כזוג נשוי. אהבה גדולה וקשר הדוק, גם מקצועי. "אנחנו לא בקשר", הוא בורר מילים. "לפני שבועיים ראיתי אותה בהופעה עם נצ'י, אליעד, פלד. ושוב יצא לי, 'וואו'. כמעט שכחתי. היא גדולה על המקום הזה. אמרתי לה ברגע שהכרנו. היא תגיע לליגת העל – אם היא באמת תרצה".
רדא חשפה כאן בעבר משהו מחייהם המשותפים. "תמיד קינאתי לבני הזוג שלי כמו לאבא שלי. בדקתי סמסים... אכלו הרבה חרא", סיפרה. "היחסים עם גילי התערערו אחרי שעשיתי לו את המוות". הם חזרו כשרדא הייתה מאושפזת והתחתנו, "הייתי חלשה והוא בא להציל אותי", הוסיפה. התחתנו כשהייתה בת 24.
יאלו צוחק במבוכה. "אסתר מגזימה. זה לא היה כל כך קיצוני", הוא מתפתל. "אבל לשני אריות קשה לחיות יחד. היינו דומים מדי. זו הייתה תקופה מדהימה, עד שהגענו לשלב של די, מספיק. הרגשתי שאסתר נמצאת במקום אחר, ויש פחות ופחות תקשורת. אין טעם להתעקש על מה שכבר לא עובד". היום הוא רווק פנוי ונחשק ביותר. "אבל אין מה לדאוג. לא חסר", הוא מחייך.
עוד צ'ייסר אחד. "אף פעם לא הבנתי למה בבת אחת", אני שואל. "אה, זה ברור: שלא יעשו מהג'וינט שלך באנג", הוא צוחק, "הנה, קיבלת תשובה מוסמכת". ונזכר בעוד תמונה אחת מימי הסוואטו. "הייתי מחזיק בערב ארבעה די־ג'ייז אבל הכי נהנה לנגן בעצמי. ופתאום, באמצע הלילה, עם כל הבלגן – מכניס להם משהו ישראלי.
"היה השיר הזה של פלורנטין, 'מכה אפורה'. ופתאום כל הקהל באוויר! 'היא אמרה לי תראה, החיים די קלים. נשכור לנו חדר בדרום תל־אביב, ונחיה כמו גדולים', מלא אתיופים, צועקים ביחד, כמו המנון. שנייה קודם היה דאנסהול לפרצוף. וזה היה מקסים. ועצוב. אתה מבין, הם נורא רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית. רק תיתן לו איך. תחבק אותו".
