חודשיים לפני שהחלו להתלבש כחרדים עבור צילומי 'שבאבניקים' של HOT, עומר פרלמן וחבריו לסדרה החלו לערוך ביקורים מוסווים בירושלים – 'פאודה' בגרסת הבד"ץ. "עשינו שבת בשכונת בית וגן, הכי חרדית, לבושים בחליפות, עם ציצית וכיפה והכובע, נראים לגמרי כמו חרדים. הלכנו לתפילה אחרונה של צאת השבת ובדרך חזרה מבית המדרש הלכתי עם אורי לייזרוביץ' על הכביש. פתאום עבר שליח של דומינו'ס פיצה וכמעט דרס אותנו. הוא התחיל לקלל, 'חרדים רדו מהכביש! מה אתם משוגעים? זה לא יום כיפור, השתלטתם לנו על הכל, זו גם שכונה שלנו, זה גם הכביש שלי'. הוא היה מאוד אלים, ירד מהאופנוע והיה נראה שהוא רוצה ללכת מכות. נורא נבהלתי. אורי היה כזה גיבור וישר רצה להתעמת איתו, ואני כזה, 'אורי, הולכים עכשיו למלון'. וזו לא הפעם היחידה שהתנכלו לנו כחרדים. בסיטואציות אלימות אני בורח".
כמו למשל?
"זה הזכיר לי הרבה סיטואציות שנתקלתי באלימות ולא העזתי לענות לה. סיטואציות שקראו לי, 'הומו' או כל מיני הערות. באותו רגע זה הרגיש אותו דבר – מישהו איים עליי בגלל הזהות שלי. נראיתי כמו חרדי ולא באתי טוב לאנשים מחוץ לשכונה, כמו שלי פעם חרדים לא באו טוב. חרדים מלחיצים אותי, הבנתי שיש לי מן אינסטינקטים נורא טבעיים לשנוא את זה".
אינסטינקטים מהבית?
"אנחנו משפחה חילונית קיצונית, מעבר לזה שרשום לי 'יהודי' בתעודת זהות, לא הייתה שום מסורת יהודית בבית. תמיד אמרו אצלנו ש'הדת זה הסיבה למלחמות' והאשימו את הדת במה שלא טוב בישראל. בתקופת ההתנתקות, אם היינו נכנסים לבית של סבתא שלי מחיפה עם, נגיד, חולצה כתומה - היא הייתה מביאה לי אחרת ואומרת, 'בבית שלי אתם לא לובשים כתום'. בחיים לא צמתי, אני אוכל שרימפסים מגיל שנתיים - שרימפסים ישר לגרבר".
חילוני בעורף האויב.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסנו לבית מדרש עצום מחופשים. רק הבחור שלקח אותנו לשם ידע שאנחנו שחקנים. אני לא יודע מה הספרים שלהם אומרים ואני מפחד שיבינו שאני בעצם הכי הומו תל־אביבי חילוני מבוהל. הייתי חיוור, חשבתי שהם מריחים את זה עליי".
כי אתה לא סתם אוכל שרצים, אתה חייב בדין מיתה.
"לגמרי. בסקילה".
× × ×
בתלמה ילין, מרחק מיליון קילומטרים מנטליים מישיבת חברון, יציאה מהארון הייתה עניין פעוט למדי. "הכל התחבר לי בערך בגיל 17. החבר'ה בתלמה ילין היו רובם מתל־אביב, מלא הומואים. אף פעם לא יצא לי לדבר על זה עם אבא שלי אחד על אחד. כשיצאתי מהארון הייתה לי מערכת יחסים מאוד הרסנית. בן הזוג שלי טען שהוא בכלל סטרייט והוא רק איתי וגם עם בנות. זה היה ממש דפוק, תקופה מאוד לא טובה. הייתי במצוקה וקבעתי פגישה עם מיכל, אשתו של אבא שלי. סיפרתי לה שאני יוצא עם מישהו, היא הכירה אותו, הוא היה בא אלינו הרבה. היא צחקה עליי, אמרה 'וואלה, סבבה'. היא ידעה, אמרה 'אנחנו יודעים'. אמרתי לה 'בבקשה תעבירי את האינפורמציה למי שצריך ואני מאוד אשמח שלא יהיו דברים מביכים ושנמשיך בחיים בלי לדבר על זה'. וזהו. אבא מעביר לי תחושה שהוא גאה בי, שהוא מבסוט עליי, גם בלי שדיברנו על זה".
התפקיד ב'שבאבניקים' שיצר אלירן מלכה ומביים מאור זגורי הוא התפקיד הרציני הראשון של פרלמן־שטריקס (שטריקס הוא שם נעוריה של אמו) אחרי תפקידי משנה בסדרות הנוער 'שוברי גלים' ו'יומני החופש הגדול'. בנוסף הוא הבליח גם ב'פאודה', 'מתים לרגע' ו'כיפת ברזל'. יחד עם השמחה הגיעה גם חרדה, חברה ותיקה שלו. "הפרמיירה הייתה מהממת ולמחרת היו ביקורות נהדרות אבל פתאום חוויתי בהלה, רציתי להיות בבית. לא רציתי לצאת מהמיטה. מישהו אמר לי משפט - 'בכל הגשמת חלום יש משהו מסויט'". אבל את הסיוט האמיתי של חייו הוא סוחב איתו מאז לילה אחד בגיל 12.
"אמא שלי הייתה פסיכולוגית שטיפלה בילדים ונוער בסיכון. באותו לילה אבא הלך אחרי ארוחת הערב לראות את מכבי ת"א בפיינל פור, בבר עם חברים. ישבתי בחדר וציירתי, אני זוכר מה - כף יד מחזיקה עמוד. אמא שלי באה אליי לחדר, אמרה, 'יפה מאוד' על הציור ואז 'אני הולכת להתקלח'. פתאום אחותי הגדולה מגיעה מחדר ההורים בוכה בהיסטריה. מהבהלה קמתי ודפקתי את הראש בעמוד במסדרון. הלכתי לחדר האמבטיה והחלון היה פתוח. אמא שלי קפצה. לקחו אותנו אל השכנים, לא היה ברור מה קורה, ואז אבא שלי מגיע, יוצא מהמעלית ונופל על הברכיים לחבק אותנו. שאלתי אותו, 'אמא מתה?' והוא אמר לי, 'כן'".
אמרו לך מה קרה?
"לא. אני זוכר סירנות, המולה ובלגן, אחרי זה סיפרו לנו שהייתה לה מיגרנה וסחרחורת והיא החליקה ונפלה מהחלון. אכלתי את זה, אולי זה מה שרציתי לאכול. בתחילת התקופה ישנתי עם אבא שלי ואחי באותה מיטה. קמים בבוקר והיא לא שם. בהלוויה סבא אמר עליה, 'האישה שכל החיים עזרה לכולם ואף אחד לא יכול היה לעזור לה'. זוכר את אבא שלי בוכה פעם ראשונה ואת המבוכה שלי מהבכי שלו".
אתה לא בכית?
"בלילה הראשון. אבל מהר מאוד הפסיק הבכי. החיים המשיכו, לא דיברנו על זה הרבה. אבא שלי איש זהב אבל הוא לא יודע לדבר על רגשות. לא מרגיש עם זה בנוח".
איך התמודדת?
"הייתי ילד מושלם שהחרדה מנהלת אותו. הייתי כל הזמן באובססיות, בלופים, מפחד להיכשל, מפחד לאבד אנשים שאני אוהב, תמיד 'האפי'. עד היום. היה לי אישור להיות עם טלפון בשיעורים. היה מותר לי לצאת מהשיעור ולצלצל לשאול, בעיקר את אבא שלי, 'אתה חי? הכל בסדר?' לוודא ששום אסון לא קרה".
ולא קרה.
"לא. כמה חודשים אחרי זה הוא התחיל לצאת עם מישהי בשם מיכל, וגם לאמא שלי קראו מיכל. היינו בטיול בר מצווה שלי בתאילנד, לי ולמיכל הייתה שיחה די שגרתית במים ובאגביות היא אמרה משהו על, 'אחרי שאמא התאבדה'. כנראה היא לא ידעה שאני לא יודע. אמרתי, 'אמא התאבדה?' והיא אמרה, 'אתה צריך לדבר עם אבא'. אני הולך ושואל, 'אבא, אמא התאבדה?' והוא עונה, 'כן'. אמרתי לו, 'אמרת שזה מיגרנות' והוא הסביר, 'אתם ילדים, רצינו להגן עליכם'. ההסבר החדש היה פשוט: אמא הייתה מאוד חולה, היא לא שלטה במה שהיא עשתה, היא לא יכלה לפעול אחרת ובגלל זה מה שקרה קרה. אני מאמין שאבא שלי העביר לי גרסה כזאת".
ואתה לא הצלחת להיות עצוב אז הכאב בא בצורת חרדה.
"בילדות ובתיכון היה לי פחד שהדיכאון עבר אליי. הבנתי שאני מפחד להיות עצוב כי אני מפחד להיתקע, לא הסכמתי לדבר על אמא שלי. הייתי מתעצבן על מי שרצה לדבר איתי על אמא, למשל הפסיכולוג. ולא בוכה. לא באזכרות ולא בכלל. שנים. הייתי מנותק. זה נשמע מוזר, אבל לא הכרתי מה זה להיות עצוב על משהו. אם היה משהו עצוב הייתי נכנס לחרדה בדרך כלל, מרגיש שקשה לי לנשום, דפיקות לב, בהלה, לחץ, לא חוויתי את זה אף פעם כעצב. אחותי אמרה לי, 'ברור, גם אני לא בוכה, אני מפחדת שזה ייתקע לי, שאם אני אהיה עצובה או אבכה זה ימשיך וזה יידרדר' (לפרלמן יש אחות גדולה מנישואים קודמים של אמו, אח ביולוגי ואחות חורגת צעירה). אחרי התיכון הייתה תקופה ארוכה של חרדה סביב הצבא. זה חירפן אותי, לקחתי כדורים ואחרי עשרה חודשים יצאתי מהצבא ועשיתי שירות לאומי עוד שנה".
איך זה יצא?
"לימודי משחק ביורם לוינשטיין. בשנה הראשונה הייתי הכי ליצן. אבל בלימודים מכריחים אותך לחקור ואתה מתחיל להבין מה דפוק אצלך. למה יש כל הזמן מין תהום שלא ברור מתי היא הולכת להסתיים. בשנה ב' היה שיעור שבו הייתי צריך לשבת ולדבר אל מישהו, ואמרתי, 'אני אדבר עם אמא שלי'".
מה אמרת לה?
"סיפרתי את הלילה ההוא, וכשהגעתי לרגע שבו אבא שלי יוצא מהמעלית, נופל על הברכיים ואני שואל אותו אם אמא מתה יצא לי פתאום בכי. ומהר מאוד סגרתי אותו, ועברתי למתקפה עליה, 'אני אף פעם לא אסלח לך, דפקת אותי, אני מפוחד, מה לא בסדר אצלי?' ואז החלו ליפול האסימונים. הבנתי שפיתחתי מנגנון משומן היטב של השארת הטרגדיות מאחור, להיות מתפקד, מגיל מאוד קטן לא רציתי להיות ילד יותר, רק רציתי לראות שאני בן אדם מבוגר בלי דפקות. בגלל זה יצאתי מהבית ברגע שיכולתי. התחלתי לדבר עליה עם הפסיכולוגית שלי, ואז עשיתי שיחת טלפון לאחותי הגדולה".
מה גילית?
"שזה התחיל כדיכאון אחרי לידה כשאמא ילדה אותה בגיל 25. אמא הייתה מספרת לה מה עובר עליה. בשנים האחרונות היא לא תיפקדה, אחותי הכינה לנו אוכל כי אמא שלי הייתה במיטה".
מה קרה כשסוף־סוף גילית את האמת?
"התחלתי ללמוד לבכות. סיימתי זוגיות והתחלתי לבכות – להתאבל על הפרידה מבן הזוג ועל כל הפרידות האחרות שלא בכיתי עליהן. וגם על הפרידה מאמא. והפסקתי להיות בחרדה. פתאום הבנתי שאני בר מזל, שיש לי משפחה שהכי אוהבת אותי והכי דואגת שאני אחיה טוב. הבנתי שכולם ניסו לעשות את הכי טוב שלהם, וזה היה הכי טוב שלהם".
איזו אמא היא הייתה?
"הייתה לה צמה בלונדינית עד הטוסיק, לק מושלם, לבושה הכי אלגנטי, מציירת, כותבת, נורא עדינה. כנראה שהייתה לה מין יכולת להסתיר את העצב ולשקר שהכל סבבה. ואתה פתאום אומר, אה, בעצם היא הייתה שחקנית. ועכשיו כשאני מסתכל במראה, העיניים הכחולות שלי – אני יודע שזה העיניים הכחולות שלה, ויודע שמה שאני מצליח להשיג עם העיניים שלי היא הצליחה להשיג עם העיניים שלה. וזו תחושה טובה, להרגיש שלמרות כל מה שקרה אני בר מזל לאללה, אני ממש־ממש בר מזל".
× × ×
'שבאבניקים' שעלתה לפני שבועיים וחצי (ימי ראשון ושני ב־HOT3 מביאה למסך את סיפורם של ארבעה בחורי ישיבה (ישראל אטיאס, דניאל גד, פרלמן־שטריקס ואורי לייזרוביץ'). לשלושת הראשונים אין כוח ללמוד, האחרון לומד יותר מדי. ראש הישיבה שלהם נהרג ומוחלף ברב נוקשה (רותם קינן), ומלחמת הדת מתחילה. אחרי 'שטיסל' ו'כיפת ברזל' שעסקו בחיבוטי הנפש והש.ג של צעירים חרדים מגיעה 'שבאבניקים' ומכירה לצופה את נוער השוליים של העולם החרדי.
פרלמן משחק את דב לייזר בראון, צעיר חרדי עם אזרחות אמריקאית ויהירות בינלאומית. ועם כל הכבוד לכך שקיבל תפקיד ראשי בסדרה שהוסללה להיות להיט, פרלמן, 24, עדיין משלים הכנסה כמארח במסעדה שאחת המנות שלה היא בטן חזיר צלויה, לא משהו שהוא פגש בישיבה.
"יום שישי, אחת בלילה בישיבת 'חברון', בית מדרש מפוצץ ב־300 בחורי ישיבה שכולם נראים כמו הדמות שלי, מוציאים מהמטבח מגש קרואסונים וכולם מתנפלים עליו בטירוף. ואז מדברים עם אנשים, בחור אחד מזהה את אורי וישראל מ'זגורי אימפריה'. אחר אומר לנו 'תקשיבו, מצטער שאני ככה, אני מגה־מסטול', ואנחנו כזה 'מה? ביום שישי בערב?' והוא עונה 'עישנתי כמה שאכטות לפני כניסת השבת'. ואז אתה מבין את השבאבניקים - מעשנים, רואים טלוויזיה ורוצים להאמין שהם עדיין טובים".
מה עם בחורות?
"היה בחור בן 28 שעשה לנו סיור בחדר שלו ועדיין לא מצא שידוך. זה נורא! מתייחסים אליו כבן אדם עם מום או ילד עם פיגור. הוא מכניס אותנו לחדר קטן, מטר על מטר, שתי מיטות קומותיים, גרים שם ארבעה בחורים. הוא אמר לי 'הלכתי לראות תיאטרון וזה אסור וזה מרתק אותי', רואה סרטים וסדרות, רצה שאני אספר לו עוד, שאל מה קורה שם, 'מה מסתירים ממני?' הייתה תחושה שהוא מבקש שנציל אותו. נפגשנו עם אנשים אבודים בדיוק כמונו, לא ברור להם מה החיים והם מנסים למצוא אחיזה במה שקורה סביבם".
התחברת אליהם.
"לפני הסדרה ראיתי ב'חרדים' קבוצה אחידה. הבנתי שיש המון זרמים שונים שנלחמים על הייצוג החרדי מבפנים. יש כאלה שאורח החיים גובה מהם מחיר כבד. כלואים בתוך איסורים והסתרות. כפופים למדרג מעמדי, עדתי וכלכלי נוקשה מאוד. נאבקים בשאלות מוסר וחשים אשמה. ויש בהם חלק שקדן שבטוח באמונתו. אבל הם פשוט לא רוצים את הבידוד שזה כופה עליהם. בא להם לראות טלוויזיה ולעשן שאכטה כמו כל נער. הם משתכרים ויושבים בחמולות בפיצרייה ושותים מלא בירות ורועשים ויש להם דאחקות משלהם והם רוצים להיות חלק מהעולם המודרני".
חילונים לפעמים מקנאים בחרדים כי האמונה נותנת להם משמעות לחיים.
"תמיד היה נראה לי שזה הכי קל להם, שהם כל כך פנאטים ובטוחים בצדקת דרכם. לראות אותם נאבקים בתוך זה, להבין מה הם צרכים להקריב גרם לי להזדהות איתם. הבנתי שהם ילדים שמגיל צעיר נאלצו לחיות לבד, תחת פיקוח של משגיח. מצד אחד הם אדונים לעצמם ואף אחד לא דואג להם באמת ומצד שני לוקחים מהם את החירות שלהם לאהוב, להיקשר, למרוד, לפעמים גם לחשוב באופן עצמאי. הם משתוקקים לחום ולקשר אבל כל החיים רק אומרים להם כמה זה אסור.
למדתי על צורת החשיבה שהם מסגלים מלימודי התורה. הדבר הזה שהכל בחיים הוא סוגיה, קונפליקט וההתעקשות למצוא את הפתרון. פתאום כל החיים הופכים להיות בינאריים. הבנתי שהאמונה מגיעה ממקום של חיפוש אחיזה במציאות. שזה משהו שאני מאוד יכול להבין. גיליתי שיש משהו יפה בלהקטין את עצמך מול כוח גדול ממך, שאתה יכול ללמוד ממנו והוא מחבר אותך לעצמך. תמיד הייתי זועק ישר שאני לא מאמין בכלום. אבל גם אני מחפש את המשהו הזה שגדול ממני. שאני יכול להפשיט את עצמי מולו ולמצוא בו שלווה. גם אם זה לא אלוהים".
סיפרת על עצמך?
"פחדתי. אגב, היום הייתי מספר. הייתי מעמת אותם עם זה ורוצה לשמוע מה דעתם. יודע מה? אני גם אעשה את זה. יש עונה שנייה".
