אם זה היה תלוי ביעד בירן, יידיש הייתה השפה הרשמית של מדינת ישראל. "אולי זה היה מזכיר לנו שכולנו בעצם נושאים איתנו גם קצת גלות, ומפרק את הסיפור הטוטאלי שמספרים לילדי הגן, של פרעה, המן, היטלר, מדינת ישראל. העברית מאפשרת לנו למתוח קו מהמצב הפוליטי העכשווי אל סיפורי הגבורה, אל המכבים, להגיד שתמיד רדפו אותנו, ושאבו־מאזן הוא המשך ישיר של המן הרשע. אבל קרו לנו עוד דברים בדרך מהתנ"ך לפלמ"ח. אני לא נולדתי מן הים, לא נרדמתי למשך 2,000 שנה, ואני לא המשך ישיר של החשמונאים. אני המשך ישיר של סבא וסבתא שלי שבאו מרומניה וגרו בשטעטל ודיברו יידיש, והיו להם כל מיני מחשבות על ארץ־ישראל, חלקן טובות וחלקן פחות".

את השטעטל היידישאי בירן מקים לתחייה בספר הביכורים שלו, 'לצחוק עם לטאות' (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן), קובץ סיפורים עתירי פולקעס ואלטע זאכנים; עמוסי רפרנסים לקפקא, י"ל פרץ ומנדלי מוכר ספרים. אבל מה שנשמע כמו התרפקות על איזו יידישלנד מדומיינת, כשהקומפוט היה מתוק ועל הגפילטע היה גזר, מקבל אצל בירן טיפול מפתיע, שעושה כל מה שאפשר כדי לנער את הקורא מהמשיכה הנוסטלגית לסיפורי העיירה של סבתא. אתרי היכרויות להומואים, פעילי מחתרת אנטי־ציונים, ניצולי שואה, אנשי לטאה, זיכרונות מהנכבה ופנטזיות על סקס יידי פרוע - כל אלה ממלאים את דפי הספר, מושכים אותו הרחק מחיקו המנחם של היידישקייט.

"לפני כמה שבועות ההוצאה פתחה בקמפיין שיווק לספר בפייסבוק", אומר בירן. "העטיפה שלו הופיעה על רקע הכיתוב 'ביידיש זה נשמע יותר טוב', יחד עם אתגר שמבקש מאנשים לכתוב פתגם אהוב מבית סבא. אז מצד אחד זה אחלה, אנשים זוכרים את סבא וסבתא, היו המון תגובות, אבל זו לא הזירה שמעניין אותי לפעול בתוכה. אני רוצה לנסות לדבר יידיש פוליטית".

בציבוריות הישראלית היידיש היא הדבר הכי לא פוליטי שיש. היא נחשבת לשפה מצחיקה, שנונה, חמודה.

"זה עניין כואב. היידיש נתפסת שפה עממית, ושפות עממיות תמיד מיוצגות דרך בדיחות ושנינויות. אתה יכול לראות את זה גם בשפות עממיות אחרות. מה זה תרבות מרוקאית? בציבוריות הישראלית היא מיוצגת על ידי בדיחה פה בדיחה שם, תרבות עממית של מופלטות ותרבושים.

"אבל ליידיש היה פרדוקס נוסף: מי שהדחיק את השפה הזאת הם האנשים שדיברו אותה. ולכן כשאשכנזים בכל זאת רצו להתחבר קצת לתרבות שלהם, הם שמו אותה בסוגריים, עשו את זה דרך בדיחות, בפינת השעשוע הקטן והלא־מזיק. הפעילים שרצו לשמר את היידיש במידה רבה רכבו על הגל הזה, כי אם אתה מנסה למכור במשפט אחד את היידיש, איך תמכור אותה? 'בואו, זה נחמד, יהיו צחוקים'. ככה מוכרים תרבויות עממיות בישראל, כמופלטה. לא היסטוריה ולא תרבות, אלא כיף כזה ובדיחות. אבל אנשים ששפתם הייתה יידיש לא חשבו שהיא שפה מצחיקה. הם בכו ביידיש, והתרגשו ביידיש, וקראו שרלוק הולמס ו'החטא ועונשו' ביידיש, וכן, גם סיפרו בדיחות ביידיש".

ואיך מחלצים את היידיש משם? איך נשמעת יידיש פוליטית?

"אני רוצה לתרגם את החוויה היהודית־אשכנזית לכזאת שיכולה להתחבר לבעיות עכשוויות בישראל. הרי עצם ההכרה בגלות משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסים את הקונפליקט עם השכנים שלנו, ובכלל את הבעיות החברתיות של מדינת ישראל. הגלות נושאת בתוכה את הלקחים של עם שיודע מה זה להיות מיעוט נרדף. לקחים וערכים שהלוואי שמדינת ישראל תדע לקחת חלק מהם ביחס שלה לפליטים ולמיעוטים אחרים. זה חלק קריטי בעיצוב הזהות שלנו, שאנחנו מנסים להדחיק. כי הרי בסופו של דבר מה זה להיות יהודי? להיות תמיד בגלות".

קשה שלא לזהות את דמותו של היהודי הגלותי בבירן בן ה־41, בדירתו השקטה ועמוסת הספרים בשכונת רחביה בירושלים. הוא מלמד יידיש באוניברסיטה, מדריך סיורי יידיש בתל־אביב ובירושלים, ובשאר הזמן מכלה את ימיו בספרייה הלאומית, כפוף בין ספרי מסעות לארץ־ישראל שכתבו סופרים יידים בתחילת המאה ה־20, מושא מחקר הדוקטורט שלו.

את גרעין המשיכה הראשונית ללשון אשכנז טמנו סבא וסבתא שלו, שהקפידו לדבר אליו רק ביידיש כשהיה ילד. "אחד הדברים שאני שומע שוב ושוב בכל סיור זה אנשים שמספרים שהתביישו בזה שההורים שלהם דיברו יידיש. אצלנו היידיש תמיד נשאה איתה מטען חיובי. היא סומנה אצלי כמשהו שמסמל את האהבה של סבא וסבתא ואת החום של הבית, בטח לא כמשהו שצריך להסתיר. אבל מה שהתחיל בתור חיבור רגשי חזק נטען אצלי מהר מאוד, כשלמדתי יידיש באוניבסיטה, בהיבטים אידיאולוגיים. כשהבנתי שהיידיש היא שפה מצונזרת, אסורה, דחויה, עניין אותי לפענח למה. זה היה במסגרת שנים של גיבוש זהות פוליטית שהייתה מאוד חריגה ביחס למקום שבאתי ממנו".

המקום שממנו בא בירן הוא חיקה הבורגני של הציונות הדתית. אבא כימאי, אמא מנהלת חשבונות, כיפה סרוגה על הראש, שבת, כשרות, בית כנסת, ילד טוב פתח־תקווה. רק בישיבה התיכונית בנחלים, שם בילה את שנות נעוריו, התחיל המשבר הראשון. "גדלתי במין תמימות כזאת שבתורה יש הכל - שב, תלמד דף גמרא, וזה כל מה שצריך בחיים. אבל אני הייתי בן 15 ופתחתי את הגמרא וציפיתי שיהיה כתוב למה אני חי, שיהיו שם כל סודות קיומי, וזה לא מה שהיה כתוב. כתוב על שור שנגח את הפרה. איך זה אמור לענות על שאלות? הבלבול הזה הוביל למשבר שהוביל למרד שלי".

כשבירן מדבר על מרד נעורים הוא לא מתכוון לקעקוע דרקון על הגב ולפירסינג בגבה, אלא דווקא למעבר לישיבה הגבוהה בבית אל, מוסד שידוע באדיקות הדתית שלו; לא הבחירה הטבעית למי שמגיע מהמחוזות הליברליים יותר של הציונות הדתית. "ניסיתי לברוח מההורים הכי רחוק שאפשר, אז הפכתי לדוס. הם היו מבועתים. הפחד הכי גדול שלהם היה שאהפוך לאברך עם עשרה ילדים שמכלה את זמנו בלימוד תורה ולא עובד. הערכים של ההורים שלי הם הערכים המרכזיים של החברה הישראלית - ללמוד, להתפרנס, להתגייס לצבא. מבחינתם עדיף שאחזור בשאלה, שאהיה חילוני, מאשר שאהיה חרדי".

ולהתחרד באמת הייתה אופציה?

"לא ממש. החרדיות אף פעם לא פיתתה אותי, בעיקר בגלל חוסר הכריזמה של הציבור החרדי", הוא צוחק. "אבל אם תשאל אותי היום אם אני מעדיף להשתייך לציונות הדתית של הרב קוק או להיות חרדי - ברור לי שהתשובה היא להיות חרדי. יש בחרדיות משהו הרבה יותר צנוע ופרטי, וגם יותר מכבד את הזולת".

אבל החששות של הוריו מההתחרדות של בנם התבדו, כשדווקא בישיבה הגבוהה הוא גילה את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. "קניתי בסטימצקי בפתח־תקווה את 'המיתוס של סיזיפוס' וקראתי אותו בישיבה בסתר. בספר קאמי אומר שזה שאין משמעות לחיים לא אומר שאתה יכול להמציא משמעות ולהאמין באלוהים. ופתאום אמרתי לעצמי, 'שיט, הוא צודק'. בבית אל חיפשתי גאולה וגיליתי שאין, אז התחלתי במסלול חזרה. זה היה תחילתו של תהליך איטי ומייגע שנמשך המון זמן. רק בגיל 26 הורדתי את הכיפה".

התהליך שאתה מתאר נשמע פילוסופי יותר מאשר רגשי או ערכי.

"הדברים אצלי תמיד באים ממקומות פילוסופיים, אבל כל התהליך הזה התחיל בגלל משבר ערכים. גרתי בבית אל, בהתנחלות בגב ההר עם איזו תפיסה שארץ־ישראל היא שלנו כי אלוהים נתן לנו אותה וכי יש לנו קשר נפשי אליה, ואני שרתי עם כולם את השירים והיה לי כיף לאהוב את המולדת. אבל אז אתה מבין שיש שכנים, ואתה צריך איכשהו לסדר את זה בראש שלך. יש כאלה שבאמת מצליחים לנתק את עצמם מזה; אני לא הצלחתי להסביר לעצמי למה זה צודק שאתה תחיה פה והם לא. והזהות המינית גם הייתה שם".

היית מודע אליה כל השנים האלה?

"כן, ידעתי לקרוא לזה בשם כבר סביב גיל 13. הצלחתי לחיות את גיל הנעורים בתודעה מפוצלת. מצד אחד ידעתי שאני הומו כי נמשכתי לגברים, ומצד שני המשכתי לחשוב שממש עוד מעט אני אתחתן עם אישה ויהיו לנו ילדים ונגור באיזו התנחלות בורגנית. וזה מדהים שהמוח מסוגל לעשות את הפיצול הזה, ושהפער הזה לא מוטט אותי לגמרי. אבל לאט־לאט הפיצול הזה התחיל להתפרק כי הבנתי שזה לא עובד, כי היו לי התנסויות ראשונות עם גברים וראיתי שאי־אפשר להמשיך ככה".

עם דיכוי התשוקות?

"זה לא שרציתי סקס ואמרו לי שאסור, ולכן זרקתי את הכיפה. הייתה שם גם שאלה עקרונית, מה הקשר בין התשוקות שלנו לתורה - האם התורה באמת רוצה שנחיה חיים מעוקרים, מסורסים? האם המלחמה בתשוקות היא הזירה העיקרית שבה מתקיימים חיי הרוח של האדם הדתי? זו תפיסת עולם שקיימת, אבל אני הייתי מאמין גדול ברב קוק, שדווקא מדבר על זה שהיצרים שלך אמורים לזרום עם ההוויה. אבל אני לא יכול לזרום עם ההוויה, אז מה אני אמור לעשות? להדחיק? אמנם יש משהו מאוד ארוטי בדיכוי מיני ליד סטנדר הגמרא, אין ספק שיש בזה כוח, אבל זה למעלה מכוחותיי".

אבל כן קיימת היום תנועה בציבור הדתי לקראת קבלת להט"בים. אתה מרגיש את השינוי הזה?

"אני באופן אישי כבר לא מחובר לקהילה דתית, והעניין הזה של קבלה כבר לא משפיע עליי, אבל אם יבוא היום ואכיר בן זוג ונרצה להתחתן, כן הייתי רוצה שזה יהיה בטקס שמהדהד את המסורת שלי, לא להתחבא באיזה בית עירייה בניו־יורק".

בימים שבהם האשכנזיות הפכה מילה נרדפת לרפיסות במקרה הטוב ולאם כל חטאת במקרה הרע, בירן הוא עוף מוזר. הוא מדבר בלהט על ספרות יידית חתרנית, תומך נלהב של תנועת הבוּנד, ומספר ברצינות גמורה על מטעמי המטבח הפולני. "היחס לאוכל האשכנזי יושב על אותה משבצת של הדחייה של היידיש", הוא אומר. "הרי אפילו האשכנזים אוהבים לשנוא את האוכל שלהם. ואז אפשר להשוות אותו לאוכל המזרחי, שכאילו מאדיר את המזרח, אבל באופן שלא באמת מאיים - כי הרי הם בסך הכל טובים בלבשל, את זה אפשר לתת להם".

אתה רואה קווים מקבילים בין המאבק היידישאי – אם יש כזה – לבין המאבק המזרחי העכשווי?

"אני מזדהה עם הקול המזרחי, והייתי רוצה שהקולות האלה יישמעו יחד. העניין הוא שכשמזרחים מרימים קול הם מדברים גם בשם דיכוי כלכלי ממשי מאוד שקיים עדיין בחברה הישראלית. במובן הזה, יש למאבק שלהם יותר תנופה, כי הם באים בשם השכונות, בשם עיירות הפיתוח. האשכנזים אמנם הדחיקו לעצמם את השפה אבל גם התיישבו במקומות הטובים ותפסו את עמדות הכוח, אז בשם מה הם ידברו עכשיו? מול מי הם ימחו?

"מצד שני, אי־אפשר לדבר על הדיכוי המזרחי רק במונחים של גזע, זה קצת מפשט את השיח. המעמד עדיין נמצא בלב העניין. ובגלל זה צריך לפרק את הדיכוטומיה הזאת של מזרחי־אשכנזי ולדבר גם על קפיטליזם וסוציאליזם, על ציונות ועל מודלים אחרים של זהות לאומית".

המודל הפוליטי שמסקרן את בירן הוא זה של הבוּנד, תנועת שמאל סוציאליסטית דוברת יידיש שהייתה חזקה באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה, והיום אפשר למצוא אותה בעיקר בין דפי ההיסטוריה. בירן גילה את הבונד כשגויס לסייע בתחקיר לסרט 'בונדאים' שביים ב־2012 ערן טורבינר. שם למד כי תנועת הבונד התנגדה לציונות והציעה מחשבה על מדינות רב־לאומיות עם אוטונומיות תרבותיות, מודל שנהיה רלוונטי שוב במאה ה־21, ובמידה מסוימת גם בישראל של ימינו.

עשית דרך ארוכה מהרב קוק לשמאל הסוציאליסטי.

"אין ספק", הוא צוחק. "בסיורי היידיש שלי אחת התחנות הקבועות היא סניף הבונד בתל־אביב, וכשאנחנו נכנסים ישר אומרים לי, 'אבל הם היו אנטי־ציונים', וזה כאילו מסכם את העניין. אבל המוטיבציה שלהם לא הייתה להתנגד לציונות, אלא לבנות חברה צודקת ולמצוא בה גם מקום למיעוט היהודי. היידיש הייתה מחוברת באופן הדוק לזהות סוציאליסטית ולרעיון של מדינת כל אזרחיה, כלומר כזו שנותנת מקום למיעוטים".

ההורים שלך הגיעו פעם לסיור כזה?

"כן, הם היו איתי פעם בסיור ודיברתי על הבונד. זה ברור שהוא רחוק מההורים שלי מבחינה פוליטית, אבל האמת היא שאנחנו משתדלים לא לדבר על פוליטיקה היום".

כי זה נושא נפיץ מדי?

"מגיל 14 עד גיל 30 הייתי עסוק בלברוח מהם, אז אנחנו עדיין עסוקים בלבנות את הגשרים האלה מחדש. אנחנו לא מגיעים בכלל למקומות הפוליטיים, יש דברים פשוטים ויומיומיים יותר לבנות, את שגרת החיים. הייתי רחוק מהם במשך הרבה שנים, עברתי לירושלים ולא ביקרתי הרבה, כל ביקור היה טעון באיזה מתח בסיסי של קונפליקט - איפה אני ומה אני עושה ואם אני בדרך הנכונה. אז ברחתי מהם".

ועכשיו?

"בשנים האחרונות אני מרגיש יותר נוח עם עצמי ולכן גם מרגיש יותר נוח איתם. עשיתי להם הרבה צרות, אבל היום אנחנו במקום אחר. עם כל הריחוק ועם כל מה שעברנו, הם עדיין אבא ואמא. לא סתם הספר מוקדש להם, 'פֿאַר טאַטע־מאַמע'". •