השקת התוכנית של תם אהרון הייתה רגע מוצלח יחסית של כאן 11. 'פעם בשבוע' היא דוגמה לשידור ציבורי רלוונטי, שמנצל את הבמה כדי להתנגח בגוף חזק כמו מפעל הפיס ועוד באמצעים טלוויזיוניים שפונים לקהל צעיר ומעודכן. אלא שלמחרת בבוקר הגיעו נתוני הרייטינג והראו שבזמן אמת, לרוב הצופים פשוט לא אכפת.

אמנם, מונולוגים חדים ומשעשעים הם בדיוק החומר שממנו עשויים להיטים ויראליים. בכלליות, בכאן מתגאים בפעילות הדיגיטלית שלהם, שכביכול מקדימה את המתחרים ומדברת עם צרכני התקשורת בשפה חדשה (ולפעמים גם תמוהה ביותר). ובכל זאת, מאות מיליוני השקלים שמושקעים בתאגיד נועדו לבנות גם זרוע טלוויזיונית חזקה ומשפיעה. בהיבט הזה, עוד לפני פיצול ערוץ 2 לכאן הייתה בעיה ואחריו היא הפכה לכרונית: גם בלי להתחרות בקשת, רשת ואפילו ערוץ עשר, המספרים הנוכחיים פשוט לא מספיק טובים.

יעידו על כך הזעזועים התכופים ברצועות אחר הצהריים ולפני המהדורה, וגם האי־יציבות בפריים־טיים. זאת, לצד נפילות יקרות כמו 'מדינת הגמדים', או סתם פלופים כמו תוכנית האירוח המיושנת של ירון ברובינסקי, שניסתה את מזלה ביום שישי ועברה במהירות ליום ראשון, כדי שאיש לא יראה אותה גם שם. כמו כן, תוכניות "חשובות" מתקשות להעמיד אייטמים שיותירו חותם ויכתיבו סדר יום, וגם חלפה כמעט שנה ולא הושקה דרמה איכותית אחת שאיננה שידור חוזר של 'פאודה'.

המצער הוא שגם עתה, לוח השידורים של התאגיד אטרקטיבי יותר מזה של רשות השידור ב־20 השנים האחרונות. יש בו תמהיל סביר של תוכניות תחקיר, דוקו, בידור לא זול, תרבות גבוהה וסאטירה. אלו היו אמורות לשמש עיר מקלט מול תהליך הדודו־טופזיאציה של קשת ורשת. אבל מדד השלט מעיד שלפחות בצפייה המסורתית, זה לא קורה. סביר להניח שהמונדיאל ימשוך יותר תשומת לב, אבל בינתיים על הספקטרום שבין לדרוס בכל מחיר ובין להישאר לחלוטין מחוץ למשחק, התאגיד קרוב יותר לאפשרות השנייה.

וככל שהשיח הישראלי מתפרק מהיכולת להכיל גופי מדיה ממלכתיים מבלי לקרוע אותם ימינה ושמאלה - היוש גלי צה"ל - המצב הזה ישיב את הפוליטיקאים למסלול אכילת הכבד של התאגיד עם כפית. זה התחיל בקטנה עם אריה דרעי ושר התקשורת, ויחזור כשמישהו יזדקק לאיזה משבר מלאכותי וכותרת ליומיים. יותר מתמיד, התאגיד צריך להבין שלא יילחמו עבורו בלי ראיה ממשית לנחיצותו, עם כל הכבוד ללייקים, לשיתופים ולבדיחה שנקראת "בהרצה".