קרב חייהן

הצעקה של מנשה מפלחת את חשכת הלילה — וכל הבניין שומע. כשהוא מתיישב במשאית וראשו צונח על הצופר, כל הרחוב יודע. ב"הלומים", סרטם של ארז מזרחי וסהר שביט שעולה מחר למסכים, מנשה (עמוס תמם) הוא הלום קרב ממלחמת ששת הימים, שמבין שלעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. אשתו דפנה (אדוה בולה) מנסה לקבל עזרה מהצבא, כדי לשמור על טיפת השפיות האחרונה שלו, ובנו היחיד שלומי (רועי פינק) חולם שאבא שלו יהיה אבא רגיל, כמו כולם.

"הלומים" הוא אולי סרט עלילתי, אבל עבור המון משפחות בישראל, הוא הכי מציאותי שיש. בשבוע שעבר צפיתי בסרט המטלטל הזה בסלון ביתה של משפחת קוזלובסקי, במושב ישע שבעוטף עזה, בחברת ארבע נשים שחיות מדי יום ביומו את הפצעים והצלקות של השירות הצבאי. בני זוגן הוגדרו כ"פוסט־טראומטיים", אבל הטראומה לא פוסחת גם עליהן. כי כשהגבר שלהן בוכה בלילה — הן בוכות איתו, ועליו, ונדרשות לגייס תעצומות נפש על מנת לקיים את השגרה של בית, עבודה וילדים.

גלילי נייר טואלט הועברו מיד ליד מפני שחפיסת הטישו נגמרה. את ההקרנה ליוותה מוזיקה חרישית של משיכות אף. הגברים, שנכחו גם הם, קמו מדי פעם ויצאו לגינה, לעשן קנאביס רפואי שניתן להם במסגרת הטיפול בתופעות הפוסט־טראומה. הנשים נותרו במקומותיהן, מול המסך, מרותקות לסרט שמתאר את היומיום שלהן, שהן מכירות כל כך טוב, ונותר לרוב מחוץ לשיח הציבורי, בצל.

מתוך "הלומים" | צילום: תומר מונטה

"כעסתי, ונשארתי"

"לא הספקתי לברר עם עצמי למה אני לא עוזבת, מפני שבעלי היה זה שקם ועזב אותי עם שלושה ילדים קטנים", פותחת בגילוי לב רחלי קוזלובסקי, משפטנית במקצועה, את הסיפור על התהפוכות שהביא איתו הלם הקרב משירות הקבע של בעלה שי, לזוגיות שלה ולחייה. היא הכירה את שי לפני 12 שנה, כשעבדה במזכירות מכללת ספיר. הוא היה אז חייל בקבע שנרשם ללימודי ניהול ובקרה תעשייתית. "הוא לא עמד בקריטריונים לקבלה והייתי צריכה לזמן אותו לראיון. הוא הגיע, דוס עם זקן, המזכירות התלוצצו ביניהן ש'עדיף שיילך לישיבה', אבל היה בו משהו שסחף אותי. אחרי חודש וחצי הוא הציע לי נישואים. אחרי החתונה, עשיתי התמחות בפרקליטות באר־שבע, הייתי בהיריון עם נעמי, בתי הבכורה, ואני זוכרת בפרטי פרטים את היום שבו הכל התפרץ. בארבע אחר הצהריים יצאתי מהעבודה, נכנסתי למכונית ובגלי צה"ל היה מבזק על קסאם שנפל במכללת ספיר. ידעתי ששי במכללה, התחלתי לחפש אותו והוא לא ענה. כמה חודשים לאחר מכן נפל קסאם במושב שלנו, כמה בתים מאיתנו ושי יצא לטפל בהרוגה. אני זוכרת שצעקתי עליו, 'אל תלך!' בדיוק כמו שדפנה צועקת בסרט על מנשה. זו הייתה הסצנה שפירקה אותי".

עד אז לא היה שום סימן?

"ברור שהיו סימנים. לילה אחד התעוררתי כי שי חבט לי בראש. הוא חשב שאני מחבלת. התרגלתי ללכת בבית על ביצים. בהיריון השני שי הגיע איתי לכל הבדיקות, אבל הייתי נורא לבד. הרבה שתיקות, התקפי זעם, הרגשתי נבגדת. זה לא הגבר שאיתו התחתנתי. את 'הלומים' ראיתי בפעם הראשונה לפני כשנה, בכנס שדרות, ופתאום מצאתי את עצמי מצביעה ומזדהה בפני כולם כאשתו של שי. הזמינו אותי לבמה ואמרתי שאני כועסת מאוד על הדמות שדפנה מגלמת בסרט. למה היא לא עוזבת? מה עוד צריך לקרות כדי לנער אותה?"

בעצם כעסת על עצמך.

"נכון. כעסתי ונשארתי, בגלל האהבה. לילות שלמים עמדתי מולו, בכיתי והתחננתי, 'שי, תחזור אליי, בבקשה תחזור'. כל המטפלים אמרו לי 'תשכחי מזה, שי שהכרת לא יחזור'. הוא היה מסתכל עליי בעיניים קרות ואומר, 'רחלי, אני מת'. ולמרות כל זה נשארתי, בהתחלה עם הרבה כעס. כמו דפנה בסרט, השליתי את עצמי שכל עוד הוא פוגע רק בי, ולא בילדים, אז זה בסדר. בינתיים איתמר נולד עם המופיליה קשה, הייתי חייבת להגיע איתו לבתי חולים, ובצוק איתן, אחרי שהתפרץ על הילדים, שי עזב את הבית. מבחינתי זו הייתה הקלה".

המשפחה המורחבת הייתה מודעת למצבו?

"בהתחלה ניסיתי להסתיר, הבית היה תמיד מסודר ונקי, אבל הוריו ידעו שהוא הלום קרב. כשהוא עזב זה הקל עליי, מפני שכבר לא הייתי חייבת למכור תירוצים".

בסופו של דבר, חזר שי הביתה, עם מרשם לקנאביס רפואי. "לא ידעתי איך לאכול את זה", אומרת רחלי. "עד היום אנחנו לא עושים שבת אצל הוריי מפני שהוא לא מסוגל לשאת רעש ונוכחות של הרבה אחיינים. התחלנו לריב, אבל עם הזמן נאלצתי להודות שהקנאביס עושה לו טוב. בזכותו שי מסתכל על דברים בצורה יותר מרוככת וסלחנית".

את עדיין מברכת על התקופה שבה היית לבד?

"היא נתנה לי את הכוח שלא ידעתי שקיים בי, הבנתי שאני מסוגלת לשרוד בכוחות עצמי, ורק אחרי ששיחררתי את שי יכולתי לקבל את שי החדש ולאהוב את שי החדש, לא את שי שהיה".

"כל יום הוא מלחמה"

דנה אלבז, מנהלת חשבונות מעין הבשור, ראתה את אחיה, אריאל וטורי, חוזר אדם אחר משירותו בחברון. "לפני שלוש שנים וחצי, בסוכות, סמ"ר גל קובי נרצח מירי צלפים ואחי עמד לצידו כשזה קרה. הוא ראה הכל, מהרגע שהכדור חדר לצוואר ועד שהוא יצא מהריאה. גל היה החבר הכי טוב שלו, ומיד לקחו אותם לחיפושים, לאתר את מקור הירי. במשך יומיים הם הפכו בחברון כל אבן. בפעם הראשונה שאחי חזר הביתה הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו, 'אתה לא אריאל, אחי נשאר בחברון'. הוא שתק".

האמירה שלך לא הייתה מסקנה פזיזה?

"לא, לצערי אני למודת ניסיון. דורון, דוד שלי, הוא הלום קרב משירות מילואים. הוא נכח בפיגוע ירי שבו נרצחו אישה בחודש התשיעי ובעלה. דורון חטף יותר ממאתיים כדורים, המפקד שלו מת לו בידיים וגם הוא לא חזר. הסצנה שהכי טילטלה אותי בסרט הייתה כשמנשה נשכב על קבר חברו. מדי שנה, שלושה ימים לפני האזכרה של המפקד, דוד שלי נוסע לישון על קברו. את כל מה שראיתי כל חיי קיבלתי בשידור חוזר, אצל אחי".

מה מצבו של אחיך כיום?

"הוא מנסה להיות עצמאי בתחום העץ, ואני אומרת 'מנסה' מפני שכל יום הוא מלחמה בשבילו. לפעמים עולה באוויר איזשהו ריח שעושה לו פלאשבק, ואז הוא מתחיל להשתולל. הוא גר עם אמא שלנו, שתומכת בו מבחינה כלכלית. הוא עדיין לא מוכר במשרד הביטחון מפני שעוד לא מצא את האומץ להתחיל את התביעה ולעמוד בוועדות. הוא יודע שיטיחו בו שאלות כמו, 'למה אתה דפוק? אולי נדפקת הרבה לפני התקרית?' שאלה כזו מרסקת אותך מחדש. זה גורלם של הלומי קרב שנושאים פציעות שלא רואים אותן בעיניים".

ענת סבן מהנהנת בהבנה. סבן, מורה לחינוך מיוחד, הייתה שם בוועדה, כאשתו של א', הלום קרב שרק לאחרונה הוכר על ידי משרד הביטחון. "לפני 16 שנה א' היה חייל סדיר באינתיפדה השנייה. במהלך בדיקה שגרתית במחסום, במקום להוציא תעודת זהות המחבל שלף נשק וירה בא' ובחבר שלו. א' ספג שבעה כדורים וניצל בנס, בפגיעה פיזית קלה. עשר שנים לאחר מכן צלף ירה בו בעת ששמר במגדל והוא היה זה שזיהה את חברו שנהרג".

ידעת לפני שהתחתנתם?

"היו דברים קטנים, הדברים החמירו אחרי שהחתחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים. א' היה מתפרץ וצורח על כלום, מתעצבן על שטויות. התביישתי מהשכנים. כשהחל לסבול מכאבי גב, התחלנו לנדוד בין רופאים, עד שהגענו לפסיכיאטר שהעז לגעת בשירותו הצבאי והמליץ לו ללכת לאשפוז יום בבאר יעקב. א' הסכים. הוא הבין שהוא צריך עזרה וטיפול. במהלך האשפוז איבחנו שזה מהצבא ושכנעו אותו להגיש תביעה כדי שמשרד הביטחון יעניק לו כלים וטיפולים המתאימים להלום קרב. ביחידה לתגובות קרב הוא היה מתנתק ושותק, יושב ומתנדנד, ואני לא סיפרתי לאף אחד".

למה?

"התביישתי. א' שהכרתי היה גבר כריזמטי, החבר הכי טוב שלי, ופתאום הוא כבר לא היה שם בשבילי ואני הייתי צריכה להגן ולשמור עליו. פעם הוא ירד עם הכלב, השכנה ביקשה ממנו שינקה את הקקי והוא התפרץ עליה בצורה לא נורמלית. הייתי עם תינוקת על הידיים, יצאתי לחלון וקראתי לו לעלות, אבל הוא חשב שהשכנים הם מחבלים שעומדים לתקוף. אני זוכרת שאילאיי, בננו הבכור, כמו בנו של גיבור הסרט, היה שואל אותי, 'למה אבא כועס?' אמרתי לילדים, 'אבא לא כועס עליכם, הוא כועס על עצמו'".

הוועדה האחרונה נערכה לפני חודשיים. "א' נכנס, לא רצו שאכנס איתו, והיה לו קשה נורא לעמוד מול כולם ולהסביר מה הוציא אותו מאיפוס. למה רואים בנו שקרנים? אין לי טענות לצה"ל, אני רוצה שגם הילדים שלי, בבוא היום, יתגייסו לצבא ויגנו על המדינה, אבל ב־40 השנים האחרונות לא חל שום שינוי בטיפול בהלומי קרב. למה מטפלים בהם בבית חולים לחולי נפש כשהם אזוקים בכפייה? זו הפקרת פצועים בשטח".

למה עברתם לעוטף עזה? הבומים של הסקאדים לא מערערים את בעלך?

"עברנו לכאן בגלל שי ורחלי. זכינו במשפחה. בעלי מצא פרסום על מסע הקרוואנים ששי מארגן והצטרף אליו. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הכיר עוד הלום קרב".

"איפה צה"ל היה"

סימון דויטש מאזינה לשלוש הנשים בשפתיים חשוקות. דויטש, המסרבת לחשוף את שמו הפרטי של בעלה, נולדה במלזיה בבית קתולי, התחנכה באנגליה ולמדה משפטים בלונדון. "גרתי בדירה עם אחותו של בעלי, שנפצע בשלום הגליל. הרגל שלו נקטעה, והוא בא לבקר אותה. הכרתי אותו בתור 'הגיבור'. זו הייתה אהבה ממבט ראשון ואחרי שבוע הוא אמר, 'אנחנו חייבים לחיות ביחד'. הגעתי ארצה, התגיירתי והתחתנו. בנינו בית בשדה יצחק. ילדתי בן ובת. בעלי מבקש למסור שהוא מתנגד להגדרה של 'הלום קרב'. לדבריו הוא סובל מ'פציעה שקופה' שהוא קורא לה פוסט־טראומה. היא התפרצה לפני תשע שנים, כשמקס, בננו הבכור עמד לפני גיוס לצבא".

איך זה התבטא?

"בימי שישי הקפדתי על ארוחה משפחתית והוא היה מגיע לשולחן שיכור לגמרי, וגם התחיל לעשן קנאביס לא חוקי. הרגשתי שהוא הורס כל רגע נעים. אמנם הוא מעולם לא הרים עליי יד, אבל עד היום יש במקרר סימן של בעיטה. באיזשהו שלב אמרתי לו, 'קח כסף, תעלה על האופנוע שלך ולך למצוא את האושר שלך, כי אני כבר לא עומדת בזה'. בעלי אמר שהאושר שלו הוא איתי, אז אמרתי לו, 'לך למשרד הביטחון'. דווקא אני, שלא שירתתי בצבא, הבנתי שזה חייב להיות קשור לשירות".

הוא סיפר על כך במהלך השנים?

"לא בצורה מסודרת, בהבזקים. ידעתי שהוא הגיע ארצה מווינה, כחייל בודד שמצא בצבא בית ומשפחה. הוא היה בן 24 כשנכנס עם נגמ"ש לתוך ביירות. אחד מנערי האר־פי־ג'י זרק משהו על הנגמ"ש שלו שהתחיל לעלות בלהבות. בעלי דחף את עצמו אחורה, זחל בתוך שדה וישב בשלולית של דם עד שחילצו אותו מהתופת. כשהוא ראה את מקס, בנו, עם מדים ורובה — הכל חזר אליו. שאלתי את עצמי איפה צה"ל היה כשבעלי איבד רגל, שהה חצי שנה ברמב"ם, ברח מהארץ וטייל בעולם במשך שלוש שנים. למה אף אחד לא יצא לחפש את החייל הבודד שנעלם? למה לא חשבתם שאולי הוא זקוק לעזרה?"

הוא מטופל כבר שלוש שנים ביחידה לתגובות קרב בתל השומר, "ויש שיפור גדול", מציינת סימון. "העובדה שבעלי עובד על עצמו ומתמודד עם הבעיות שלו מחזקת אותי מאוד".