ראשון 21 בינואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
חדשות • 10.01.2018
הראש כואב, הלב צורב
יפעת ארליך

שלחתי מסרון ליוסי דגן, ראש מועצת שומרון, אתמול בלילה. "איך היה הביקור של הזמרת בשומרון?" הוא התקשר חזרה: "היה בסדר גמור. ממש מעולה. רגע. לא יכול לדבר יותר, מצטער. היה פיגוע ליד חוות גלעד. פצוע בצוואר. סליחה, מצטער". דגן מנתק, מותיר שאון בלב. השעון בנייד מצפצף לתזכורת. חוג כדורשת. איך שכחתי? ביום שלישי בכל שבוע נפגשות בערב לאימון באולם הספורט. ללכת? אבל היה פיגוע. צוואר, זה לא נשמע טוב.

 

הולכת. לא מרוכזת על המגרש. הכדורים בורחים מהידיים. הכדורים שורקים בראש. תתרכזי, המוח פוקד. תבחרי בשגרה, בחיים, בכדור המשחק, לא בכדור האש.

 

חברה על המגרש לוחשת את שם הפצוע. רזיאל. היא מכירה אותו. לעצור את המשחק? להתפלל?

 

אחר הצהריים ניהלתי שיחה מעניינת על תפילה עם בת החמש. "אמא", היא שאלה, "מה זה הקול הזה?" הקול הזה? למה היא מתכוונת? אה. זה פס הקול של ילדותה וילדותי, איך רק עכשיו שמה לב?

 

"זה המואזין", אני עונה. "זה איש שמתפלל. השכנים שלנו הם מוסלמים, וככה הם מתפללים".

 

"השכנים שלנו רעים?" היא שואלת. "לא. הם לא רעים", אני עונה ספק בקביעה, ספק בתפילה. "כמו שאנחנו מתפללים גם הם מתפללים".

 

להתפלל. להתפלל למען רזיאל. להתפלל יום־יום לשגרה בריאה, לשלום בתוכנו, לשלום עם שכנינו. גם הזמרת שרה ומתפללת לשלום. הביקור החריג שלה בשומרון, בלב ליבו של מה שהיא מגדירה כיבוש, הוא ניסיון כן לעודד הידברות בין קולות שונים בעם. היוזמה הייתה של דגן, אך היא הרימה את הכפפה ובאה לפגוש את המציאות בשטח. בין השאר ביקרה הזמרת באזור התעשייה ברקן, אי של דו־קיום, בתוך מציאות מתוסבכת. היא פגשה שם בעל מפעל פלסטיני, מנהלים ועובדים פלסטינים שעובדים יחד עם מתנחלים ומפתחים קשרי שכנות וידידות מרגשים. ובשבריר שנייה הכל קורס. הנייד של החברה מצלצל. היא יורדת מהמגרש וניגשת אליו בחרדה. היא פורשת מהמשחק. "הפצוע נפטר", היא מתנצלת. רזיאל שבח מת מפצעיו. איש העוסק בהצלת חיי אחרים נרצח בדרך לביתו בידי מחבלים אכזרים ומוגי לב.

 

הכדורים בורחים מהידיים. הם נזרקים מאחורי מסך עשן. הראש כואב. הלב צורב. ממשיכות לשחק. ממשיכות. לא לא לא ינצחו אותנו.