משחקי הרעב
המטרה: לנסות להילחם במתקפת ה"בריא ומזין" ° האמצעי: להשלים עם המפלצת ° בקרוב אגיע רחוק
ילדות בנות שמונה וחצי לא אמורות להבין בקלוריות. הן לא אמורות לדעת שיש דבר כזה "אוכל משמין" ו"אוכל מרזה". ובכל זאת, הנה הן פה לפניי. שלוש ילדות יפות, מחונכות היטב ולבושות במעילי יוניקלו, מניעות את הראש ואומרות "לא, תודה" כמעט תקיף לפיצה שאני מציעה להן.
בהתחלה אני לא מבינה שזה מה שהן אומרות לי. אני חושבת שאולי יש להן אלרגיה לאחד מהמרכיבים. "זה בסדר", אני אומרת לאחת מהן, בלונדינית חמודה עם פזורה של נמשים על האף, "יש גם פיצה טבעונית בלי גבינה, הזמנו במיוחד למי שלא יכול". זה עוד אחד מסממני הזמן. בכיתה של שירה, הבת שלה, יש שני טבעונים, צמחונית ועוד ילד אחד, בינינו די מוזר, שכבר הצהיר שהוא פציפיסט ולכן לא מוכן לשחק במשחקי מחשב.
"אז מה תרצו?" אני אומרת לשלוש הבנות, מקפידה לא לשכוח לחייך. האמת היא שדי נמאס לי לשמש כמלצרית אלפיון עליון קשובה לילדי כיתה ג', ובכל זאת הסכמתי להתייצב ולעזור כשענת התקשרה אליי לפני שלושה ימים ואמרה בקול חנוק מכעס: "הוא הבריז. יוני לא יהיה. את קולטת?"
יוני זה בעלה של ענת, שברא משום מקום נסיעת עסקים דחופה להונג־קונג דווקא בסוף שבוע של יום ההולדת הכיתתי. לא רק אני נקראתי לעזור, גם עוד שלוש חברות אחרות של ענת. הן משוטטות בסלון הנרחב בפרצופים חיוורים. שתיים אוחזות שקית זבל ומפנות לתוכה צלחות נייר מעוכות, השלישית הלכה לחפש מטאטא. "זה לא זה", אומרת הבלונדה, "זה פשוט שרוני, הללי ואני לא אוכלות פיצה. אף פעם. זה לא בריא".
עכשיו אני מבינה ישר למה היא מתכוונת כשהיא אומרת לי "זה לא בריא". היא מתכוונת ל"זה משמין, זה בצק שמן עם גבינה משמינה ועם 700 טריליון קלוריות". הבעיה היא שאני לא יכולה לגשת לנקודה ישר, להגיד לה, "את בת פחות מתשע, למה את דואגת להשמין? את לא תשמיני, יש לך חילוף חומרים של סוס מרוץ היפראקטיבי, הכל יישרף במשחק התופסת הבא". רק שבמסגרת הפוליטיקלי קורקט התזונתי, הפרוטוקול החדש של שיחות על אוכל ואכילה עם ילדים מתחת לגיל 16, מותר לי להשתמש רק בשתי מילים: בריא ומזין.
תראו איזה עולם בראנו במו ידינו לילדות ולילדים הקטנים שלנו. מצד אחד, כולנו ממש מודעים היום להפרעות אכילה, לאנורקסיה ולבולימיה, שהאחוזים שלהן התחילו להשתולל אצל ילדים ומתבגרים, לכן גירשנו מיד מהשפה את כל המילים שאמורות לעורר אחת כזאת. אנחנו לא נגיד לילד שמאכל מסוים הוא משמין או מרזה, לא נדבר איתו על קלוריות או נבקש ממנו להישקל או חס וחלילה נאמר לו שהוא זקוק לדיאטה. ומצד שני, כולנו מעוניינים שהילד שלנו יהיה כמה שיותר תקין, כמו כולם ורזה. אז מה עשינו? המצאנו את המילה "בריא", בריא פה ובריא שם, תאכל סלט זה בריא, אל תאכל עוגה, זה לא טוב לך. וכיוון שאי־אפשר לומר את המילה בריא 90 פעם ביום, גייסנו לעזרתנו גם את המילה מזין. שזה אומר שאלו שתי המילים היחידות שאני יכולה להשתמש בהן בדיון שלי מול שלישיית גלוטן, גלוקוז, סוכרת. אסור לי לומר להן את מה שאני באמת חושבת. שהן לומדות בצפון תל־אביב, 90 אחוז מהאמהות בכיתה נראות כמו דוגמניות לשעבר, המורה שלהן לובשת חצאית עור מידה 34, ולכן לא פלא שהן ינקו מהאווירה הזאת את הרעיון שרק אנשים רזים הם אנשים שווים ומצליחים.
ועכשיו עצוב, עצוב לי עליהן, שלוש מבוגרות נמוכות קומה עם תיק של מילקשייק מפאייטים, המצח שלהן מכווץ מדאגה, כי מה הן יאכלו, למה לא נשארו מקלות גזר וסלרי למי שמקפיד? "אין משהו אחר?" הברונטית עם הצמה שואלת, ואני תוהה אם היא על סף בכי או שסתם נדמה לי. "שאני אקפוץ למטבח ואכין לך לחם עם אבוקדו?" אני שואלת. "כן", ההקלה הברורה בקולה שוברת את הלב שלי.
כשאני חוזרת הביתה ממילוי תפקידי, הטלוויזיה בסלון פתוחה ומשודר הפרומו לתוכנית של מחר. "מה באמת יש בתוך הפלאפל שלכם?" הקריין מרעים בקולו. "אז עכשיו אסור גם פלאפל?" האמצעית של רן גונחת. "כבר הרגו לנו את החומוס ולקחו את השווארמה, לא נשאר שום דבר טעים". והנה, נזכרתי שגם אם את האדם הכי שפוי בעולם, מחנכת ילדים לאכול מה שבא להם, לא מדברת לשנייה על הרזיה, לא שונאת את עצמך ומקוננת: "מה עשיתי?" אחרי שאכלת שתי פרוסות עוגת שוקולד — אי־אפשר שלא לינוק את כל המידע הקטנוני והדקדקני הזה על אוכל בכל שנייה של קיום בישראל.
היום עבדתי מהבית אז הטלוויזיה הייתה פתוחה מוקדם על תוכנית בוקר ובה התראיינה גורואית כושר אחת שכל מילה שנייה שלה הייתה חלבונים וספירולינה. גם בפריים־טיים תמיד יש איזה שיח. מ"מאסטר שף" ו"מהפכה במטבח", שאשכרה מתעסקות רק במזון ובזיכרונות שהוא מביא איתו, כאילו דג פרידה בתנור ניחן ביכולות היפנוזה. באמצע באות הפרסומות על אחוז השומנים בגבינה החדשה ועל כמות השומנים המוצקים בבייגלה. וזה גם האינסטגרם של כל הכוכבות. לכולן יש מלא־מלא תמונות של אוכל מסוגנן. החריימה של אמא משישי ניצב כמו ונוס ממילו תחת אור רך של ספוטלייט צהוב במטבח בראשון. ותראו איזה יפה יצא לי מאפין פירות היער בצורת החד־קרן שהכנתי לחבר. והנה, הוכחה סופית שכדאי לקנא בי: מנת הסלמון ביוקיאיוזו עם גילוחי כמהין שהזמנתי במסעדה היפנית היקרה ליד רוטשילד.
מנות על גבי מנות של אוכל אסתטי, אוכל מדגמן, ואף פעם לא פריים אחד של הכוכבת אשכרה אוכלת אותו. כי אוכל זה דבר יפה, זה דבר חשוב, בתנאי שמצלמים לו את הצורה וסוגדים לו כאילו היה אלוה קטן ברוטב בשמל, אבל בשום פנים ואופן לא נוגעים בו.
ישראל בהפרעת אכילה, זה מה שקורה עכשיו, בעיצומו של גל טורדני ומסוכן ממש של עיסוק, דיבור, צילום והתרכזות באוכל. אז נכון, נערות פיתחו בעיות אכילה מסוגים שונים גם בתקופות אחרות. יש לי חברה שעושה דיאטות פופקורן מאז גיל תשע ועוד אחת שאושפזה פעמיים בתל־השומר עם אנורקסיה. כל זה קרה הרבה לפני שהפריים־טיים שלנו נחטף לחלוטין לריאליטי של אוכל ולפני שהאינסטגרם הפך את המזון לסוג של סלב בלתי חדיר ולא נגוע בפני עצמו. ועדיין, מטופש להעמיד פנים שלנו המבוגרים אין אחריות על שלל התופעות המחרידות שאני רואה סביבי, כמעט בכל בית ספר.
זה לא רק ילדות בנות תשע שלא נוגעות בפיצה. זה ילדות בכיתה ו' שטופחות על הבטן שלהן אחרי שהן אוכלות את הסנדוויץ' חביתה שהכין להן אבא ואומרות, "התפוצצתי, בשביל מה הייתי צריכה לטחון ככה?" אני רואה נערות ששונאות את עצמן כי הן לא רזות, שכותבות על עצמן בפייסבוק דברים מזעזעים. מה שבוודאי יהפוך אותן למטרה מאוד אטרקטיבית לבנים בכיתה שלה, אלו שצורכים פורנו קשה באייפון מאז כיתה ג'־ד'. וככה זה הולך, בנים צעירים צורכים פורנו, בנות צעירות באובססיית אכילה. איזה שילוב קסום זה הולך להיות בעתיד, חוסר ביטחון עמוק ושורשי פוגש אלימות. איזה יחסי מין מעולים ובריאים הולכים להיות להם. כל העולם מדבר על הטרדות מיניות, אף אחד לא דואג לילדים שלנו שיירשו עולם משוגע וחסר פיקוח של פורנו והפרעות אכילה.
אז נכון, זה נשמע מגניב כשכותבים את כל שנינויות ה"אני שמנמן, היום נכנעתי לשלושה בורקס" האלו בטוויטר. זה גם מגניב לפתח לעצמך זהות שלמה סביב אוכל. להיות טבעוני, או צמחוני בדרך לטבעוני, או פריק של כושר שלא נוגע בחלבונים מהחי, או איש פליאו פרהיסטורי שמוריד סטייקים של 500 גרם. אבל אם יש בסביבה ילדים, הם קולטים הכל כמו ספוג. הם יודעים גם לחטט לך טוב־טוב בפייסבוק או בטוויטר ולגלות שאמא מעלה צילום שלה אחרי אימון פילאטיס וכותבת: "יום חמישי בלי גלוטן וסוכר לבן, ההרגשה נפלאה".
מה עושים? אין לי מושג. בינתיים אני מקפידה לאכול את העוגה של שישי מול הילדות, גם כשאין לי חשק. אני אקח סלייס מהפיצה, למרות שאני לא מתה על זה, ולא אזנח אותה באמצע ואגיד, "איכס, זה כל כך שמן". אני משתדלת להכניס הביתה גם מתוק מדי פעם, נגיד שוקולד שיושב ליד צנצנת המוזלי והתמרים ושר משם את שיר הסירנה המפתה שלו בתקווה שמישהו בבית ישמע. אני מנסה לשדר להן שאני אוהבת את עצמי בלי שום קשר למראה, ואז הורסת את הכל כשאני ביום עצבני וצורחת על רן: "תראה איך אני נראית היום, אני לא יוצאת ככה לשום פרמיירה".
אני מנסה גם לדבר איתן בכנות על מה זה אומר גוף יפה. כבר מזמן ויתרתי על אגדות הילדים המעצימות של פעם, על להגיד להן, "גוף יפה זה גוף בריא, גוף שרץ ושוחה ורוקד". זנחתי גם את השקר ששמו "העיקר שתאהבי את עצמך". במקום זה אני מדברת די בגלוי, מודה שגוף יפה זה נכס חשוב בשנת 2018 ושאני מבינה למה זה מעניין אותן בעידן האינסטגרם. אני גם מראה להן תמונות של ביונסה, קים קרדשיאן, קלואי קרדשיאן, כל מיני מודלים של נשיות באמת בריאה ובאמת חזקה, שיראו שלא הכל זה ג'יג'י חדיד הנדחסת לתוך עיפרון שחור מסאטן.
זו לא הורות מופתית, זה לא החינוך הפמיניסטי של "למי אכפת מהמראה, העיקר מה שיש לך במוח ובלב" שתמיד רציתי, אבל מה לעשות שאני עומדת מול מפלצת ענקית, מול עולם שלם שזורם אליהן פנימה עם כל המסרים שלו, עולם שכל כולו שרוי בהפרעה.
