ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עידו ריקלין. "יצאתי מהארון בפני עצמי ובפני ההורים בגיל 18". למטה משמאל: עם בן הזוג ניצן הורוביץ. "התאהבתי ממבט ראשון"
    7 ימים • 10.01.2018
    חי את החלום
    אם הייתם מספרים לעידו ריקלין בילדותו שיום יבוא והוא יהיה מאושר — הוא לא היה מאמין לשנייה. רגע לפני עליית האופרה "חלום ליל קיץ" בבימויו, הוא מספר איך הפך הילד האומלל והדחוי לבמאי ומחזאי מוערך, מדבר על האהבה הגדולה לח"כ לשעבר ניצן הורוביץ, בן זוגו זה 15 שנה, למה מירי רגב באמת מבקשת לקצץ בתקציב האופרה ומדוע "נאום החמוצים" של נתניהו הוא בעצם ניסיון השתקה
    אמירה לם | צילומים: יונתן בלום

    השבוע, כשישב הבמאי עידו ריקלין 51)) בחזרה הראשונה לאופרה "חלום ליל קיץ" מול 60 זמרים ו־30 אנשי צוות, הוא הרגיש שיושב שם איתו גם הילד המבוהל שהיה. "הייתי ילד עצוב ובודד. אני זוכר שהלכתי בגיל 12 לבד ברחוב השקמה בסביון, שבה גדלתי, בין העצים הגדולים והבתים הענקיים, וניסיתי להגיד לעצמי, תראה, עוד יהיו לך חיים. ברגע מסוים בחזרה רציתי לחזור לילד הזה ולהגיד לו, אל תדאג, זה באמת יסתדר. יהיה לך בן זוג מקסים, תביים באופרה. בסוף תהיה אדם בוגר ומאושר וחברותי, מין חצי בוהמיין־חצי בורגני, והחיים ירפדו אותך. נכון, הטירונות קשה, אבל עוד תראה כמה שתיהנה מהשירות עצמו".

     

    "חלום ליל קיץ" שריקלין ביים. "הטוטאליות והיופי של אופרה יכולים לגעת בכל אחד ובכל גיל"
    "חלום ליל קיץ" שריקלין ביים. "הטוטאליות והיופי של אופרה יכולים לגעת בכל אחד ובכל גיל"

     

    לריקלין של היום אכן יש סיבות טובות להיות מרוצה. מעבר ל־15 שנות זוגיות מאושרת עם איש הטלוויזיה והח"כ לשעבר ניצן הורוביץ, הוא במאי ומחזאי מוערך, שביים בין השאר את "הרוזן ממונטו כריסטו", "גליליאו" ו"גן הדובדבנים", וכתב את "עפיפונים" ו"אובססיה" (רשימה חלקית ביותר). בימים אלו עולה האופרה "חלום ליל קיץ", הפקה של האופרה הישראלית למחזה השייקספירי, שהוא ביים. ובכל זאת, נראה שהילד ההוא אף פעם לא נעלם לגמרי.

     

    ריקלין והורוביץ. "טוב לנו ביחד, אבל אנחנו לא צריכים טקס רשמי"
    ריקלין והורוביץ. "טוב לנו ביחד, אבל אנחנו לא צריכים טקס רשמי"

     

    "הייתי בן שבע כשעברנו מגבעתיים לסביון, ואפשר להגיד שלא נקלטתי", הוא מספר. "לא היו לי חברים. הייתי תולעת ספרים והספרים הגדירו אותי. התחלתי להרכיב משקפיים והפכתי לחנון מוצהר. הדבר הכי טוב שקרה לי זה הספרייה בבית הספר. הספרנית הייתה אישה יקית קשוחה בשם אווי זלינגר, שבעצם חנכה אותי במשך שבע שנים. הגעתי לספרייה יום־יום וקראתי שני ספרים, והיא הפכה לדמות משמעותית בילדות שלי, מעין מנטור. אלמלא אווי הייתי לגמרי אבוד. היא גם הייתה זו שלימדה אותי מה זה אופרה.

     

    "ואז, לפני ארבע שנים, באופרה הישראלית, הציגו אותי בפני המלחין חיים פרלמוטר. אמרתי לו, 'תתחיל להלחין ואני אגיע אליך'. הוא אמר שהוא גר בגני־יהודה. אמרתי, 'קרוב לאיפה שגרתי'. ואז הוא אמר, 'אני יודע. אני החתן של אווי זלינגר'".

     

     

    איך הגבת?

     

    "התחלתי לבכות. ישבתי במשרד שלי ופשוט התחלתי לבכות".

     

    "לא רציתי לדעת"

     

    החיים שמחוץ לספרים, הוא אומר, היו ממש לא פשוטים. "הילדים התנכלו לי. עוד לא הייתי ממש מודע לזהות המינית שלי, ואני חושב שילדים מרגישים את זה לפני המבוגרים. מגיל מאוד קטן. לא הבנתי מה רוצים ממני, למה צוחקים עליי, הייתי ילד בת כזה. והייתה לי מורה מקסימה שקראה לי יום אחד ושאלה למה אני עצוב. אמרתי לה שהילדים צוחקים עליי, אבל שזה בטח יעבור. היא אמרה לי: זה לא יעבור, זה יהיה ככה כל החיים. תתחיל להילחם בחזרה. זה היה בכיתה ה', הרבה לפני שידעתי שאני הומו. אני גם לא בטוח שהיא ידעה לגמרי, אבל היה לה את האומץ האדיר להגיד לילד, זה לא יעבור, פייס איט. זה אולי הדבר הכי חשוב שנאמר לי בחיים".

     

     

    ומתי ידעת שאתה הומו?

     

    "יצאתי מהארון בפני עצמי ובפני המשפחה בגיל 18. היה בן של שכנים, נהיינו חברים נורא טובים ואחרי חודשיים נהיינו זוג. אחרי כמה חודשים אבא שאל, 'מה שיש ביניכם זה זה?’ אמרתי לו, כן. הוא אמר, 'למה לא סיפרת קודם?' אמרתי, 'כי לא רציתי לדעת'".

     

    ומה הוא אמר?

     

    "הוא ענה לי: 'ברגע שהבנתי את זה, עבדתי על עצמי לקבל את זה. זה לא היה פשוט, לקח לי הרבה חודשים ורק אז שאלתי אותך'. אני מניח שבאמת לא היה לו קל, הוא היה גבר־גבר כזה. אני לא חושב שהוא חשב אי פעם, אני רוצה שיהיה לי בן הומו. אבל הוא עשה עבודה גדולה על עצמו. זו בעיניי גדלות נפש. זכיתי למשפחה שלא עשתה עניין.

     

     

    "עם אמא שלי לא דיברתי על זה אף פעם בצורה מסודרת. שנים אחר כך עשיתי מחזה בתיאטרון הספרייה על הומוסקסואליות, והיא אמרה לי, 'אף פעם לא דיברנו'. אמרתי לה, 'אמא, אף פעם לא היה צריך לדבר'. היא זו שקלטה שאני קצת עוף מוזר בסביון. אבא נורא אהב את הרעיון שאני אמשיך לתיכון עם כל החברים, שאהיה כמו כולם. ואמא אמרה, עדיף שיהיה עם ילדים כמוהו, שילך לתלמה ילין".

    כילד, עם אמא רותי. "היא קלטה שאני קצת עוף מוזר"
    כילד, עם אמא רותי. "היא קלטה שאני קצת עוף מוזר"

     

    היא צדקה?

     

    "כן, אחרי הרבה שנים שהסתובבתי בתחושה של יוצא דופן, הייתי כמו כולם. התחלתי לפרוח. מלך הכיתה שלנו היה בחור רזה, שחפני ואמנותי, לא כדורגלן כמו בסביון. בתקופה הזו הבנתי שאני לא לבד ושאני אוהב אמנות וספרות, ושאני רוצה להיות במאי. שם בעצם הבנתי גם שאני הומו, במובן שהדברים כבר לא היו בארון. למרות שהרוב שם סטרייטים, היה משהו בפתיחות הזאת שם שמאוד סייע לי להתבגר כמו כולם.

     

    "אבל רק כשהיה לי את בן הזוג הראשון הבנתי את זה באמת. לא הייתי עם נשים לפני כן. לא הייתה לי חברה. כשנפרדתי מהחבר ההוא, אמרתי לאבא שלי שאני לא ישן, שנפרדנו ואני עצוב. ואבא שלי, המאצ'ו הישראלי הזה, ישב איתי לילה שלם וניחם אותי".

     

     

    הכל קרה מהר

     

    את ניצן הורוביץ פגש כשהיה בן 36, באתר היכרויות, כשהיה עיתונאי בתחילת דרכו בערוץ 10. "התכתבנו חמש דקות ואז הוא אמר לי: בוא נעבור לטלפון. בטלפון הוא כבר אמר לי, אני אקפוץ אליך, אתה גר ליד חברים טובים שלי. פתחתי לו את הדלת והתאהבתי ממבט ראשון. הכל קרה מהר. החיבור היה מיידי. ניצן ואני מאוד דומים. אנחנו קרובים בגיל, ההורים שלנו דומים מאוד, אבא שלי ואבא שלו היו אפילו יחד בצבא. ההורים שלו קיבלו אותי כמו הבן השלישי שלהם. בכל פעם שיש לו או לאחותו יום הולדת, ההורים מתקשרים ושרים שיר ברכה פולני שנקרא 'סטולט'. כשהגיע יום ההולדת שלי, הם התקשרו ושרו לי 'סטולט'. התחלתי לבכות, כי היה ברור שהם קיבלו אותי לגמרי למשפחה. מאז בכל שנה הם מתקשרים, כבר 15 שנה, ואני מתרגש בכל פעם מחדש כמו ילד קטן, כי באמת, רמה כזאת של קבלה קשה למצוא. אנחנו קוראים להם ההורים. מצד שני, אנחנו גם מאוד שונים".

     

    במה?

     

    "הספר האהוב עליי הוא 'צל הימים', ספר פנטזיה של בוריס ויאן. בפגישה הרביעית אמרתי לניצן, 'בוא תקרא את הספר האהוב עליי'. אחרי עמוד הוא אמר לי, 'אבל אין דברים כאלה'. אמרתי, 'זה סוריאליזם'. היה לו קשה עם זה. אהבת חייו זה לראות סרטים היסטוריים. אני, רק תני לי רק פנטזיה.

     

     

    "ניצן גם הרבה יותר סקרן ופעלתן ממני. אותי אפשר להניח על הספה בסלון ואני אשכב שם יום שלם. הוא חייב להיות בעשייה, בלמידה, בתנועה. לפני כמה שנים נסענו לשבוע בקו־טאו בתאילנד. אני פינטזתי לשכב שבוע על החוף, והוא רשם את שנינו לקורס צלילה. בהתחלה הייתי ממש אומלל מהרעיון שהבטלה המתוקה מתבזבזת על שינון ספרי הדרכה ותרגול בבריכה של המלון, אבל בסוף, כשיצאנו לצלול יחד בים, זה היה נהדר. ניצן מכריח אותי לצאת מהשבלול שלי, וכמה שאני מקטר, אני אסיר תודה על זה".

     

    מעולם לא נישאתם.

     

    "לא. כשהיינו יחד שבע שנים, עשינו מסיבה גדולה לכל החברים, אבל לא אירוע בומבסטי. סתם פיצות ויין, בלי נאומים ובלי ברכות. מישהו שאל אם זאת חתונה, ואמרתי שממש לא. סתם הבעת שמחה ששרדנו יחד שבע שנים ויש מצב לעוד. מאז סגרנו עוד שמונה. אולי זאת סיבה למסיבה נוספת. אנשים מתחתנים כאילו זאת חותמת: 'קבל עם ועדה אנחנו מכריזים שהגענו אל המנוחה והנחלה'. וזה שקר מוסכם. מחנכים אותנו שנישואים זה יעד ומטרה ולא מספרים שזאת רק נקודת הפתיחה של זוגיות. אני אישית מאוד שמח שהכרתי את ניצן בגיל 36, כשכבר עברתי דבר או שניים וידעתי שאני יכול לחיות לבד ושטוב לי עם עצמי. אני חי עם ניצן כי עוד יותר טוב לי לחיות איתו. אני לא צריך להכריז על זה בטקס רשמי. מה שכן, אני הכי מתרגש בחתונות של אחרים. אבל לטעמי יש הגזמה היום בחתונות, וההצטרפות של הלהט”בים לעניין זו מבחינתי הצטרפות לכל ההגזמה הפראית שיש בחברה הישראלית. פסטיבל מטורף. הצורך של החברה הישראלית בהכתרת הזוגיות ודור ההמשך והקמת משפחה הוא היסטרי".

     

    חשבתם על דור המשך?

     

    "אני פעם בשנה חושב על זה, ופעם בשנה אומר: אולי בשנה הבאה. מתישהו לאחרונה אמרתי, אני חושב שאני פשוט לא רוצה. זו בחירה. זה לא כי אנחנו הומואים. אנשים סביבנו מביאים ילדים. אבל אני לא מרגיש את הצורך. אולי בגיל 70 אצטער, אבל אני לא יכול לעבור חיים שלמים מנקודת הגיל שבה אצטער. אני בן 50 ואני לא מצטער. אני יכול להיות במאי מאוד הורי, ואני מאמין שאני דוד טוב לאחיינים האהובים שלי, אבל אני לא מרגיש צורך להיות הורה. רוב החברים שלי הורים, ואני מסתכל עליהם בלי שמץ קנאה. ברור לי האושר שלהם, אבל לא הייתי רוצה לקחת על עצמי את האחריות הזאת".

     

    אתה וניצן מסכימים בנושא?

     

    "נגיד ככה: אם היינו חלוקים, היינו היום הורים. לא הייתי מונע ממנו להיות הורה ולהפך. מבחינה זו, אני חושב שזה שאני הומו זו ברכה, כי יש לי את הזכות לבחור את המסלול שלי בעצמי, בלי שיצפו ממני בהכרח להתחתן ולהביא ילדים. אבל היו שני אירועים שבהם הבנתי שניצן ואני זה לכל החיים. הראשון היה די בתחילת הקשר. יצאנו לטיול ארוך וכמו הרבה זוגות בטיול ראשון, נקלענו למריבה שטותית. בשיא הכעס החלטתי שאני מסיים את הטיול המשותף ונפגש איתו רק בעוד שבוע, בטיסה הביתה. כמובן התפייסנו בתוך שעה והטיול נמשך כסדרו, אבל כשנרגעתי, תפסתי שלרגע לא עלתה על דעתי, גם לא בשיא הכעס, האפשרות שאחזור לבד או שניפרד.

     

    צילום : מהאלבום הפרטי
    צילום : מהאלבום הפרטי

     

    "האירוע השני היה משמעותי יותר. התחלתי לביים בגיל מאוד צעיר. בגיל 27 הייתי במאי הבית בהבימה ואז בבאר־שבע, ופתאום בגיל 30 זה דעך. כבר לא היה פלא. כל הזמן כתבו עליי: 'במאי מאוד רגיש. רגיש, רגיש, רגיש'. אמרתי לניצן, אני יכול לעשות בית מטבחיים על הבמה ויגידו, רגיש. הייתי צריך שינוי. הייתה לי תקופה משברית. ואז נסענו לגולן בסוף השבוע והגיעה הצעה לעשות הצגה, עוד פעם מהסוג הזה של זוג נשוי, ספה וטראומה. אמרתי לניצן, אני לא יכול יותר, והוא אמר, אז אל תביים. אמרתי, אבל זו הפרנסה שלי. והוא אמר, תכתוב מחזה, אני אפרנס אותך. בזכותו בעצם התחלתי לכתוב. אני זוכר את המקום ביער אודם שבו הוא אמר לי, שב בבית ותכתוב. אז הבנתי שאנחנו לכל החיים. אפרופו וירג'יניה וולף, הוא קנה לי חדר משלי. אמנם ספה, לא חדר, אבל כתבתי עליה את המחזה הראשון שלי".

     

    זה יפה, כי בעצם באתם מעולמות מקצועיים שונים.

     

    "לא תמיד העולם שלי היה ברור לו וגם הפוליטיקה לא הייתה בדיוק התחום שלי. בהתחלה ניצן היה שואל אותי, למה כשיש שיחות פוליטיות אתה פחות מדבר? אמרתי, אני מקשיב, אני לומד. לקח לי זמן להיכנס לזה".

     

    ומה חשבת כשהוא החליט ללכת לפוליטיקה?

     

    "הבנתי את זה. ניצן הוא איש ציבור. גם כעיתונאי הוא התעסק בשאלות ציבוריות, הוא ישב בהנהלות. הוא אדם של עשייה ושל אקשן ומעורבות ואכפת לו והוא אקטיביסט ויש לו אג'נדות. הסקרנות שלו והצורך שלו להשפיע אדירים. אז הוא הלך לפוליטיקה וראיתי שהוא מאושר וכשבן הזוג שלך מאושר, זה נפלא. אבל למרות שהיה לי מעניין מאוד, אמרתי, 'זה לא העולם שלי. אני לא באמת יכול לייעץ לך', ובקמפיין הראשון לא הייתי מעורב. למרות שגם לדאוג שיהיה בבית אוכל חם זה דבר חשוב.

     

    "כשהוא היה בכנסת בכל זאת היה בזה משהו מאוד סוחף מבחינתי. אני לא אשכח שקצת לפני מצעד הגאווה בירושלים, הגיע מכתב איום על חייו והצמידו לו מאבטח. במצעד בירושלים הלכנו יחד בראש, אפילו הכלב הלך איתנו, והרכבתי משקפי שמש כי הייתי בדמעות כל הזמן, מגאווה ומפחד. אמרתי, זה בן הזוג שלי והוא מתווה אג'נדה. זה דבר אדיר. מצד שני חששתי שמישהו יתקע בו סכין. הוא היה חבר כנסת הומו מוצהר לפני אמיר אוחנה ולפני איציק שמולי ולפני כל האנשים שבאמת נפלא שהם יצאו מהארון. הוא הח”כ הראשון שנבחר כהומו מוצהר וזה היה לגמרי בחוץ, לא בשום צורה של 'מלחשים ש...'

     

    "אני זוכר שכשהוא הגיע לכנסת והיו טפסים למלא, הוא אמר, בוא נעשה היסטוריה וכתב ברובריקה של מצב משפחתי: 'בזוגיות'. אמרו לו, אין דבר כזה. ואז רובי ריבלין הגדול, הנשיא שאני מעריץ אישית ושהיה אז יו"ר הכנסת, אמר, אם זה מה שניצן אומר — תשימו רובריקה. באתי לכנסת בהשבעה ויהודית גילאון, אשתו של אילן, אמרה לי, 'בוא, אתה איתנו, עם בני הזוג', ואימצה אותי לחבורה".

     

    תמכת גם בפרישתו?

     

    "קצת הערצתי אותו על זה. כי כשמישהו אומר בשיא העשייה, משהו פה לא נכון, אני צריך לקום וללכת — זה ראוי להערכה. לניצן תמיד היה אומץ להגיד: אני הולך לאיפה שאני רוצה להיות בו ולא לאיפה שנכון להיות בו. ברגע שהוא החליט אמרתי, אז בוא, ננקה את הראש ונסענו לפריז".

     

    החברה הישראלית עברה תהליך גדול בעניין הלהט"בי. אתה חושב שהדור שלכם שילם מחירים יותר גבוהים מהצעירים היום?

     

    "לי היה מזל גדול, אבל להרבה מבני דורי היציאה מהארון הייתה תהליך מייסר ומפחיד. היום ילדים בני 12, שרק מתוודעים למיניות שלהם, מרגישים נוח להכריז על הומוסקסואליות או טרנסג'נדריות. אבל צריך לזכור גם שכל העניין של ליברליות מול שמרנות הוא סוג של תנועת מטוטלת נצחית. בגרמניה של שנות ה־20 היו חופש ומתירנות מינית, וכעבור עשר שנים בערך נרצחו שם הומואים במחנות ריכוז. אז עם כל התהליך שקרה, אני כן רואה שיש ציבורים שמתגעגעים לתקופות חשוכות. אי־אפשר לנוח. גם אצלנו וגם באמריקה יש ציבור שרוצה לחזור להגמוניה פטריארכלית לבנה. ככה שצריך לשמר את המאבק של הלהט"בים, של הנשים, של השחורים, של כל השכבות המוחלשות".

     

    משפחה של זייפנים

     

    לאופרה הגיע ריקלין לפני חמש שנים, בעקבות טלפון מפתיעה מידיד מהתיאטרון הלאומי הגרמני, שהציע לו לביים אופרה של אלה מילך־שריף בשם "שתיקתו של ברוך". "מעולם לא תיכננתי לביים אופרה והיה לי ברור שזה לא יכול לקרות", הוא מספר. "אבל ההצעה הייתה ראויה, אז קבעתי פגישה עם היוצרת אלה, ובדרך תיכננתי איך אני אומר לה בנימוס שאני לא מוזיקלי, אני לא קורא תווים, אני בא ממשפחה של זייפנים, תודה אבל לא תודה. כשהגעתי, היא קיבלה את פניי ואמרה, אני אספר לך על האופרה. אחרי שעה וחצי היא שאלה, אז תעשה את זה? ואמרתי: נראה לי שכן".

     

    "חלום ליל קיץ", שהולחנה על ידי בנג'מין בריטן, מתרחשת בליל קיץ אחד ביער סמוך לאתונה ומספרת את סיפורם של ארבעה צעירים הקשורים ביניהם בקשרי אהבה מורכבים. בהפקה החדשה, שתעלה השבוע בניצוחו של דניאל כהן, עם יניב ד'אור, אלון הררי, הילה בג'יו ויוסי צברי, לקח ריקלין את העלילה הקלאסית של שייקספיר ועטף אותה בסיפור מסגרת — על צוות הפקה שמביים ומצלם את הסרט "חלום ליל קיץ" בהוליווד ב־1935.

     

    "תוך כדי עבודה גיליתי שהיה סרט שביים מקס ריינהרדט ב־1935", הוא מספר. "זה היה תור הזהב בהוליווד, והחלטתי ללכת על זה כסיפור מסגרת. אז מצד אחד יש את הסיפור של שייקספיר, ומצד שני, יש את מעטפת שנות ה־30 ההוליוודית הזו, עם דמויות כמו פרד אסטר, ג’ינג'ר רוג'רס ושירלי טמפל".

     

    מירי רגב טוענת שרק שלושה אחוזים מהציבור נהנים מאופרה ושאין הצדקה לתקציב של 81 מיליון שקל שהאופרה מקבלת, ומאיימת בקיצוץ.

     

    "אם הקריטריון למימון יהיה מידת הפופולריות של מדיום, אז המדינה תממן רק בידור".

     

    ובכל זאת, אי־אפשר להתעלם מזה שהאופרה מיועדת לקהל אליטיסטי מצומצם.

     

    "אם רוצים להרחיב את הקהל ולחשוף אותו לעשייה תרבותית, הפתרון הוא דווקא לתקצב ולסבסד, כדי להוזיל ולהנגיש את הכרטיסים. ולגבי הדימוי האליטיסטי, אני רוצה לספר לך משהו. יש לי עוזרת במאי שילדה לפני שנתיים וחזרה לעבודה לקראת האופרה הזו, והביאה את הילדה שלה לחזרה. ילדה בת שנתיים התיישבה על הרצפה ובמשך 50 דקות ישבה בעיניים פעורות, וכשנגמר אמרה, זה יפה מאוד־מאוד. פתאום ראית שהטוטאליות והיופי של אופרה יכולים לגעת בכל אחד ובכל גיל. כשמשתחררים מכל הדעות הקדומות — אליטות, סוגה עילית וכו' — זה דבר מענג.

     

    "מעבר לזה, מירי רגב היא יחצנית מוכשרת שיודעת מה מצטלם טוב ומה מתקבל טוב אצל בסיס הבוחרים שלה. היא קיבלה תיק ממשלתי שאין בו ערך פוליטי גדול והבינה שהדרך שלה להתקדם ממנו היא לעשות כמה שיותר רעש באירועים מסוקרים ולבקר כמה שיותר את מה שנתפס כאליטות. היא אישה פיקחית והיא עושה את זה היטב".

     

    יש מעט מאוד פוליטיקה בעבודות שלך.

     

    "בנושא הפוליטי עברתי טלטלה גדולה מאוד עם הסיפור של ההופעות של אמנים באריאל בפרט, ובשטחים בכלל. מה שנוצר אז בשיח הציבורי היה מזעזע. לא בגלל שהיה ויכוח פוליטי — אני בעד ויכוחים — אלא בגלל שהרבה אנשים טענו שלאמנים אין זכות להביע דעה. זה פוצץ אותי. מה זאת אומרת, 'אתם אמנים, אתם לא פוליטיקאים'? מה, רק לפוליטיקאים יש זכות לדעה? התפיסה הזאת, שהעם בוחר אנשי ציבור כדי שהם יגידו לכולם מה לעשות ולשאר אין זכות להביע עמדה — היא אנטי־דמוקרטית. זה שורש כל רע. ברור לי שחובה שאני אביע את דעתי בעניין, אחרת אני מכשיר את הדיקטטורה הבאה. יש היום תהליך של השתקה שהולך ומתחזק. מה זה נאום החמוצים של נתניהו, אם לא השתקה?"

     

    "חלום ליל קיץ" שריקלין ביים. "הטוטאליות והיופי של אופרה יכולים לגעת בכל אחד ובכל גיל"
    "חלום ליל קיץ" שריקלין ביים. "הטוטאליות והיופי של אופרה יכולים לגעת בכל אחד ובכל גיל"

     

    למה השתקה?

     

    "כי הייתה שם טענה עקרונית ופגומה מיסודה: אם איכות החיים טובה, אז מה אתם מקטרים? אישית, איכות החיים שלי נהדרת. אני בהחלט פריווילגי: אני גבר יהודי משכיל, אני בזוגיות, ההורים שלי בריאים, הדירה שלנו בבעלותנו. הכל יופי. אז אני אמור להגיד שהכל מושלם ולא להביע עמדה מוסרית? זה שהחיים הפרטיים שלי מרופדים ונעימים, ויש לי אוכל בצלחת ואני לא ניזוק באופן אישי, לא אומר שבמרחב הציבורי הכל טוב ובטח לא שאני אמור לעצום עיניים מול עוולות. להפך, אם אני פריווילגי, יש לי חובה מוסרית מוגברת לפעול למען טובת האוכלוסיות החלשות ממני. האמירה על החמוצים מבהילה אותי. רוצים שנסתום את הפה ומצליחים להשתיק אותנו.

     

    "אני רואה את זה אצל התלמידים שלי בבית צבי. אני מבקש מהם להביא לשיעור סצנה תיאטרונית שמביעה דעה או עמדה. אבל בשנים האחרונות הם מתעסקים אך ורק ברגשות שלהם. הם לא מעזים להביע עמדה. אני מלמד כבר 20 שנה והתהליך הזה מחריף. משנה לשנה הם פוחדים יותר להגיד משהו פוליטי. תלמידה אמרה לי, 'אם אני אגיד יריבו איתי בקפטריה'. אמרתי לה, ‘ואם יריבו, אז מה?’

     

    "אגב, גם אני לא מספיק אומר. אני בא עם עצמי חשבון מאוד גדול על זה. התפקיד שלי כאמן הוא לשאול, לערער, לפתוח דיון. ברטולט ברכט אמר דבר מאוד חכם, שגם אמנות לא־פוליטית היא פוליטית. כי היא מצהירה שהמצב הקיים טוב ואין צורך לערער עליו או לשאול לגביו. אז אני לא סבור שהמצב הקיים טוב, וחובתי לשאול שאלות. אני מקווה להשתפר עם זה".

     

    amiralam@zahav.net.il

     


    פרסום ראשון: 10.01.18 , 02:28