עשי ותיהני

לקום ולעשות. לפעמים הגישה הזאת פועלת לרעתנו, אבל לפחות היא פועלת. חוסר מעש, חוסר אונים, לא מייצרים תנועה. מתי אנחנו מתחילות למות? כשהפסקנו לרצות בכלל לזוז. תמיד שיגע אותי לראות אנשים בלי רצון. בעיקר אנשים יקרים לי שמתבזבזים. לפעמים אני קשוחה. חברה קרובה רצתה שאפיק לה אלבום. היא חולמת להיות זמרת יוצרת, כבר עשרות שנים, ויש לה את כל הכלים להגשים. אז שימי לך שעון מעורר, לכי לפינה שלך לפני העבודה ותכתבי. כל בוקר שיר. למה שהגשמת הייעוד שלך תהיה תלויה במישהו אחר שיכתוב לך?

רציתי להגיד לה שבמקצוע שלנו צריך עור של פיל. אבל זאת תהיה חצי אמת. כי בכל קריירה משמעותית, בכל תחום, אם אתה מכוון גבוה — יהיו גם התרסקויות. תתרסקי, אחותי. לפחות יהיה לך מאיפה לקום.

החברה שלנו לא מחבקת כוח באותה הקלות שבה היא מאמצת פגיעות וחולשה. לכן נורא קל ונוח לנו להתעטף בחולשות. להניח עליהן ראש, להיות ילדות, ושאיזה מבוגר אחראי יספר לנו שהכל בסדר. בכוונה אני פונה לנשים, כי בעולם של העניבות ורכבי המנהלים הכביש פחות פקוק. גם שם יש קשיים, אבל אצלנו תמיד יתלווה למסע גם איזה צל דהוי מפעם. מאיך שנהגו אז, לפני שנים, לתפוס נשים בחברה.

בגלל זה הנאום של אופרה ווינפרי בטקס גלובוס הזהב עשה לי צמרמורת. היא דיברה על זה בעיקר מההיבט המיני, אבל נשים חוות כל מיני סוגים של הטרדות. כמו למשל הבמאי ההוא, שכתבתי מוזיקה להצגה שלו והלך להתייעץ עם פסנתרן אחר מסוג גבר כדי לבדוק אם אני בכיוון. למה? כי לבשתי שמלה צמודה, אז מה? באותו בוקר התחשק לי לחגוג את המותן שלי. בדיוק כמו שלו, באותו בוקר, התחשק לגלח את השפם ולחוש קצת נערי.

אין שום קשר בין האופן שבו אנחנו מתלבשים, לתוכן שיש לנו להציע לעולם. את יכולה להיות מסמורטטת, בטרנינג ישן מהצבא, ולהגיע לעבודה חדה וחריפה.

הייתה פה לא מזמן שיחה בחצר. מה משמעות החיים, איך מחליטים במה לבחור, מה צריך לעשות בשביל להיות מאושר? אני אומרת שצריך לוותר על ה"צריך" ופשוט לעשות. מודה שיש לי פתיל קצר כשמדובר בדיונים ארוכים שמובילים לאותה נקודה. אמרתי להם, "כמה אתם מדברים? לא חבל? כל כך הרבה מילים שרק משתיקות את הזעקה שלנו לחולל שינוי".

אם את חולמת על משהו, תתעוררי. החלומות הם לא יותר מסטארטר. הרי לא תשבי באוטו שלך ותתניעי ותתניעי ותתניעי. את אמורה גם לנסוע לאנשהו. פחות חשוב לאן. אני בעד לדהור לפעמים גם אל טעות, אם האלטרנטיבה היא ליפול לתהום הדיכאון. אפשר גם סתם ללכת ברגל לטיול.

העבודה שלנו היא לעשות כושר. לשמור כל הזמן על דופק גבוה וסבולת לב־ריאה מוגברת, גם אם הלב שביר ונוטה להתפקע. לקום ולעשות. בלי יותר מדי דיונים על מה ובשביל מי. בשבילך. כי את חיה כאן ועכשיו.

"ראיתם את זאת?" כן צלוליטיס, לא צלוליטיס, תמיד אנחנו סוחבות איזה שומן עודף. תמיד גם יהיה למישהו משהו להגיד. אז אני שומעת כל קול. מקשיבה ובוחרת. בחירה מדויקת, לדעתי, לא אמורה לקחת יותר מכמה רגעים. כשאני דוגרת על מחשבה למשך זמן ממושך מדי, חודשים, שנים, אני כבר מבינה שלא יבקע ממנה האפרוח שלי.

יש לנו מצפן פנימי שכבר עושה את העבודה בשבילנו. כשהראש שקוע במים ‑ ברור שצריך לצאת החוצה ולקחת אוויר. זה מנגנון מולד, שעוזר לנו לשרוד. אותו דבר גם עם הגשמה, אהבה, קריירה. אם רק לא נפריע למצפן, הוא יציל אותו מטביעה ויגיד לנו לאן לשחות. כי הוא פשוט אנחנו.

הפסיכולוג שלי אמר שאני לא מחוברת אליו לאחרונה. משהו השתבש. לא מרגישה פחד, לא חווה התרגשות אמיתית, סוג של צפה. מסכימה איתו. שחיתי כל כך הרבה שנים ברצף, שגם הוא התעייף ממני. אבל אני ערנית מתמיד. זה יוצר אצלי סתירה פנימית, שמביאה לחוסר שקט. הרצון לעשות עולה על גדותיו ומתחילה הצפה בבית. הדרך היחידה שלי לטפל בזה היא לקום ולעשות. לנגב את הרצפה, לשפוך את המים המיותרים החוצה ולהציף רעיונות חדשים.

כי גם ליצור שקט זאת פעולה שדורשת מאמץ. לשכוח שאני אישה שכבר חטפה כוויות. שפגעו בה, שהתייחסו אליה כמו לברבי. לפעמים אנחנו לא עושות משהו, רק בגלל שכבר עשינו אותו פעם לא נכון. חירבתי כבר יותר מדי קשרים, אז אין לי סיכוי להכיר חברות חדשות. מפחדת לרקוד פתאום יפה, כי אני חיקוי של ריקוד פתטי ב"ארץ נהדרת". לא מעזה למחוק את החיוך מהשפתיים, כי ככה אני רגילה שאוהבים אותי. דולפין סקסי מחייך.

אבל מה שהיינו פעם לא מגדיר אותנו היום. מותר לנו להשתנות. חשוב שנזוז מנקודת הנוחות, אחרת נפספס את הנחת האמיתית. הנפש שלנו זזה כל הזמן, הזמן רץ קדימה, ואלה שמחבקים את עברם הפצוע לנצח נשארים מאחור. זאת לא תחרות. אנחנו לא רוצות להשיג מישהו, רק לחוות הישגים אישיים עבור עצמנו. לא חשוב באיזה בגד, לא משנה עם כמה פסנתרנים בעניבה יתייעצו מאחורי גבי. לא אתן לאף צל מהעבר לרדוף אותי, ובטח שלא להגיע לפניי.

זה עידן חדש. נשים וגברים רשאים להיות חושניים, אמוציונליים, אמביציוזים ומלאי סתירות. בדיוק אתמול אמר לי נגן שלי, שאין יותר אלפא מיילז בעולם. אף גבר לא חייב יותר להידחס בכוח לדמות המאצ'ו הקשוח כדי להרגיש גבר. הם בוכים לא רק בלילה ואנחנו מתות על זה. רגיש זה הנגיש החדש.

"יישרפו המגזרים, תשרפו דעות קדומות, לכל אחד יהיה סיכוי לכתוב את הסיפור שלו". זה טקסט שכתבתי עם חנן בן ארי לשירו הנפלא "ויקיפדיה". וזה בעצם אומר הכל. בחור ישיבה, שומר נגיעה, יושב עם זמרת במיני מול פסנתר, ושניהם כותבים ביחד את האמת החדשה. בעצם היא תמיד הייתה קיימת, רק שפחדנו ממנה. כי היא גדולה, יפה ועוצמתית. כל מה שצריך זה רק לקום לעשות. מתוך המון כבוד לסביבה שלנו, וגם לעצמנו. כשחנן הלך ממני והשיר היה גמור, לא נתתי לו חיבוק. זו אמונתו, ואמונתי היא לכבד את אמונתו של כל אדם. כל עוד הוא אדם. ברוכה הבאה 2018.