שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מתוך המחלקה באברבנאל. החצר האחורית של מערכת הבריאות
    7 ימים • 10.01.2018
    חשבון נפש
    בלי שום הכשרה או בדיקת רקע, כתבת "ידיעות אחרונות" התקבלה לעבודה במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל. מה שראתה ושמעה שם צריך להדאיג מאוד גם את מי שלא יתאשפזו שם לעולם. משרד הבריאות: "בית החולים אברבנאל נמצא בתנופת פיתוח והתחדשות". דוח מיוחד מהמחלקה הפנימית
    ליאור אילתי

    "את מכירה את המקום הזה? זה בית חולים לחולי נפש. זה הבית שלהם, מה שאת רואה פה אסור להוציא החוצה. אולי תראי איזה שכן. הכל יכול להיות פה. הפתעות בלי סוף" נסרין (כל השמות בכתבה בדויים) מקבלת את פניי במרכז לבריאות הנפש אברבנאל.

     

    שלושה ימים החזקתי מעמד. שלושה ימים של מפגש כמעט אלים עם אחד הפחדים הגדולים שיש למציאות להציע – אובדן השפיות. אבל לא פחות מכך, היו אלה שלושה ימים של מפגש קיצוני עם החצר האחורית של מדינת ישראל, עם היקום המקביל שאנחנו לא רוצים לראות, מעדיפים לא להכיר ומייחלים לא לחוות. היקום של המרכזים לבריאות הנפש, וספציפית – המרכז לבריאות הנפש אברבנאל.

     

    תחקיר וצילום: ליאור אילתי

    תחקיר וצילום: ליאור אילתי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אלה לא רק התנאים הפיזיים הירודים בחלק מהמחלקות – קירות מתקלפים, חלודה, טחב, זוהמה, ריחות נוראיים. ואפילו לא היחס – מזלזל וכוחני לעיתים – שמקבלים המטופלים. זו התחושה הכללית, החוזרת ברוב המוסדות הקשורים לבריאות ולרווחה בישראל, שאנשים שנותרו מאחור ונאלצים להסתמך על המערכות האלה — למעשה מופקרים לגורלם.

     

    בחרתי להתמקד בתמונה הכוללת: איך נראית השגרה של אנשים שחייהם התרסקו ונקלעו לשם. כיצד מתייחסים אליהם אנשי הצוות הרפואי, ומה הם תנאי המגורים שלהם. בדרך ראיתי גם את האלמנטים הבעייתיים שחוזרים במוסדות רבים: פרקטיקת הקשירות השנויה במחלוקת; הפעלת האלימות – לרוב מילולית ולעיתים גם פיזית, כדי להשתלט על המטופלים; תלונות על שימוש מוגזם בכדורי הרגעה ועוד. נתקלתי בסיטואציות ששברו את ליבי. ניסיתי להימנע משיפוט. הרי מדובר במרכז לבריאות נפש, ובלתי אפשרי לשים את עצמי במקומם של הרופאים, האחיות ושאר אנשי הצוות המתמודדים מדי יום עם סיטואציות שקשה אפילו לדמיין. יש בהם מלאכים אמיתיים, אנשי שליחות. אבל יש למרבה הצער גם כאלה שמנצלים את כוחם מול המאושפזים והמאושפזות, החלשים והחלשות. כפי שהגדירה את זה אחת מהן: "אני לא יכולה להתקשר למשטרה או לתקשורת ולהגיד שאני מאושפזת באברבנאל ועושים לי ככה. אף אחד לא יתייחס".

     

    מתוך המחלקה באברבנאל. החצר האחורית של מערכת הבריאות
    מתוך המחלקה באברבנאל. החצר האחורית של מערכת הבריאות

     

    היה קשה לי לראות, למשל, חבורה של גברים חזקים, כשהם מנסים להשתלט בכוח על בחורה שעברה טראומה מינית. כן, היא השתוללה. אבל הם גברים והיא אישה שחוותה טראומה. ומבחינתה הסיטואציה הזאת – גברים שאוחזים בה בכוח – עלולה להחזיר אותה לטראומה.

     

    מקצת המטופלים דיווחו על יחס סביר כלפיהם. אחרים התלוננו. אני מביאה בחשבון שאלה וגם אלה לא בהכרח נמצאים כאן מרצונם, וצריך להתייחס לדבריהם לפעמים בעירבון מוגבל. "בכל מקום יש בסדר ולא בסדר. אני לא יודעת מה הולך בסגורה", אמרה לי אישה שפגשתי בחצר, ממש רגע לפני שסיימתי את עבודתי שם. "יש שם כוח עזר, ויש כאלה שמנצלים את הקטע שחולים לא יכולים לדבר ולפתוח את הפה". חברתה הצטרפה: "רוב האחיות בסדר. יש סטיגמה על בית החולים הזה אבל הם הצילו לי את החיים. הייתי בפסיכוזה קשה מאוד, אושפזתי בצו כפוי. זה לא נכון רק להגיד דברים שליליים".

     

    ויש עוד דבר: התקבלתי לשם, לעבודה במשק, בלי שום בדיקת רקע, בלי הכשרה ובלי הכנה, כעובדת קבלן. במשך כמה ימים הסתובבתי ללא תג עובד וללא אישור שאין לי עבר פלילי. הייתה לי גישה למשרדים שבהם יש חומר אישי על המטופלים. גישה לחדרי רופאים, פסיכולוגים, אחיות, תרופות. הכל בהישג יד.

     

    יצאתי משם עצובה ובעיקר מוטרדת. כך נראית המציאות שאנחנו מעדיפים לא להכיר.

     

    מתוך המחלקה באברבנאל. החצר האחורית של מערכת הבריאות
    מתוך המחלקה באברבנאל. החצר האחורית של מערכת הבריאות

     

    מחלקה סגורה, נשים

     אלוהים, מתי תבוא?

     

    ארבעה אנשי ביטחון עומדים בכניסה לאברבנאל. השקט מופתי. עצי דקל ופרחים צבעוניים סביב. אני מתקדמת לבניין שבו נמצאת המחלקה הסגורה לנשים. כשדלת המעלית נפתחת אני רואה מולי בחור שרוע על הרצפה. איש לא ניגש אליו. במחלקה עצמה רוב הנשים לבושות בטרנינג ורוד, חלקן בחלוקים. המבטן של רובן חלול, עיניהן פקוחות לרווחה, נראות בהלם תמידי. ברקע מתנגן שיר של דויד ברוזה, "מתחת לשמיים".

     

    בחורה כבת 40, בידה ספר תהילים, עומדת ליד הטלפון הציבורי במחלקה שמיועד לשיחות גוביינא בלבד. היא מצמידה את פיה בחוזקה אל השפופרת ואומרת, "הלו. אלוהים? מתי אתה בא לקחת אותי? מתי?"

     

    היא מניחה את השפופרת ומתחילה לבכות ולצעוק. "כואב לי, הגוף כואב לי, אמא!" ליבי מתכווץ בקרבי. אני נכנסת לסלון שבו יושבות המטופלות. אישה אחת, מבוגרת, קופצת במקום, שערה הבלונדיני חנוק בגומייה במעלה ראשה; אישה אחרת קוראת את "השטן לובשת פראדה". הספר בכלל הפוך והיא צוחקת בקולי קולות; אישה נוספת מתחילה לרקוד באמצע החדר, קרוב למתחם המבוצר של הצוות – מעין חמ"ל שקוף שמשקיף על כולן, ומעליו רמקול שדרכו הצוות מודיע על נטילת כדורים ועל זמני ארוחות. כשהרקדנית צועקת, אחת האחיות עוברת ומאיימת, "אם לא תירגעי אני אתן לך זריקה".

     

    מתוך המחלקה באברבנאל. החצר האחורית של מערכת הבריאות
    מתוך המחלקה באברבנאל. החצר האחורית של מערכת הבריאות

     

    לפתע ניגשת אליי ילדה בת 18 עם עיניים ירוקות מלוכסנות ושיער בהיר. היא מראה לי נייר שעליו נכתב משהו ברוסית. אנחנו מביטות רגע זו בעיני זו, והיא מתיישבת על הרצפה ומתחילה לכתוב בלי הפסקה.

     

    "יאללה ליאור! בואי! מה את בשוק? ייקח לך זמן", צועקת אמירה, עובדת המשק. אני מחייכת, ואמירה מורה לי להיכנס לחדר התרופות, מעין בית מרקחת קטן, שם מונחים גם טפסים אישיים של מטופלים. אני נכנסת וסוגרת את הדלת.

     

    אמירה בערך בת 60, והמטופלות שמחכות בסלון מקבלות אותה כאילו היא מלאך. כולן שואלות לשלומה. "אני מכירה כאן את כולן", היא אומרת. "מי שעוזבת בדרך כלל חוזרת. הן מסכנות".

     

    אני מסתכלת סביב. החדרים והשירותים מוזנחים. המצעים ישנים, ובחלק מהארונות בחדרים חסרות דלתות. במצעים ניתן לזהות חורים מסיגריות, ועל הקירות מקושקשים ציורי ענק בצבעים כהים שנראים כמו זעקה לעזרה: מערבולות, משיכות ידיים. על אחד הקירות מצוירת מכשפה ולצידה כיתוב, "זאת את דוקטור. מפלצת, עושה אותי חולה כל פעם מחדש".

     

    חדר במחלקה. תנאים פיזיים גרועים וג'וקים שמשוטטים מסביב
    חדר במחלקה. תנאים פיזיים גרועים וג'וקים שמשוטטים מסביב

     

    המיטות של המטופלות, בסגנון צבאי משהו, מקושטות בחלודה, ומחור המזגן המפוצל בכל חדר יוצא פיח שצובע את הקיר בשחור. עוד מעטרים את הקירות מסטיקים שסותמים את הסדקים והחורים. הווילונות מרופטים ומלאי אבק. מעל לארון הבגדים של אחת המטופלות אני מוצאת שני מצתים. "איזה ממזרות", אומרת אמירה. "הן מחביאות. נביא את זה לצוות".

     

    בכל חדר שלוש או ארבע בנות, ולכל שני חדרים יש שירותים ומקלחת. הדלתות בצבע ירוק צבאי, ועליהן כיתובי גרפיטי שנצברו במרוצת השנים. אני פותחת את המקלחת וריח של טחב עולה באפי. השירותים מלאים בחלודה, על מתקן הסבון ועל מסגרת המראה. רוב הקרמיקה כבר מצהיבה. אין חלונות ואסור להשאיר את הדלתות פתוחות, כדי שמטופלות לא יוכלו לברוח ולפגוע בעצמן.

     

    אני נכנסת למטבחון שממנו מוציאים את האוכל למטופלות. אחת מהעובדות מעשנת שם, ממש סמוך למדבקה האוסרת עישון. אחרי שעה ארוכה של עבודה מאומצת אני נשלחת למחלקה הבאה.

    מתחת למזרן. חלק מהמאושפזים מחביאים כיכרות לחם וגבינות
    מתחת למזרן. חלק מהמאושפזים מחביאים כיכרות לחם וגבינות

     

    מחלקה סגורה, גברים

     אל תראי שאת מפחדת

     

    6ב', מחלקה סגורה לגברים. רוב הנוכחים הגיעו לכאן עם פוסט־טראומה מהשירות הצבאי, אחרי התנסות בעייתית בסמים בהודו או משום שהם חולים בסכיזופרניה.

     

    "לפני שנתיים המחלקה הזאת הייתה שייכת לילדים, אבל העבירו אותם", מספרת לי רלי המנקה. היא אישה נאה, כמעט בת 60, מאופרת בעדינות. עיניה כחולות ושערה הבלונדיני גולש. כבר 32 שנה היא פה. "תצילי את עצמך", היא כמעט מתחננת בפניי. "למה באת לעבוד כאן? אתם דור אחר".

     

    היא מכניסה אותי למעין פטיו פתוח, שבמרכזו מגרש חול. הגברים רואים אותי ומיד רצים לעברי. "איזה יפה, רוצה להתחתן?" שואל אחד המטופלים. רלי מרימה את הקול ודורשת מהם להתרחק. "אל תראי להם שאת מפחדת", היא אומרת לי בתקיפות.

     

    ריח חריף של שתן ושל צואה אופף את המקום, שנראה כמו מבנה נטוש שהשתלטו עליו: מקולף ומוזנח. הקוּלר מלוכלך, ישן ומלא אבנית. על הקירות חרוטים ציורים וסיסמאות. אני מרגישה מחנק. כשאני יוצאת למטבח, גבר כבן 50 מעביר את ידו על הגב שלי, כלפי מטה. הוא מחייך. צמרמורת עוברת בגופי, ושוב מבעבעת הבחילה. סמי, זמר ידוע בעבר, נוקש על החלון. אנחנו פותחות לו והוא מקדיש לי שיר.

     

    כמו זעקה לעזרה. על הקירות מקושקשים ציורי ענק בצבעים כהים
    כמו זעקה לעזרה. על הקירות מקושקשים ציורי ענק בצבעים כהים

     

    במקום שבו אוכלים המטופלים, ממש מעל ראשיהם, ניצבת מלכודת ובתוכה מאות זבובים. נראה שהם מתים שם כבר זמן רב ולא ברור איך לא מחליפים אותה. מעת לעת הם נופלים למטה, סביב הצלחות של החולים. אני חוזרת לעבוד ומרגישה איך נשבר לי הגב, ויותר מזה – נשבר לי הלב.

     

    הסיוט של נעמה

     שתי זריקות בישבן

     

    תשע בבוקר במחלקה הסגורה לנשים. אני שומעת צעקות. "את תקבלי זריקה!" אומרת אחת האחיות לנעמה, מטופלת צעירה. נעמה מרימה את קולה ועונה, "תירגעי! את צריכה זריקה, לא אני. אמרו לי שאני יכולה לעשן. מה הבעיה שלך? למה אני צריכה להמשיך לסבול?!"

     

    נעמה עוברת מאיש צוות לאיש צוות, מבקשת לעשן. כולם משיבים בשלילה. ברקע נשמע צלצול טלפון. "אני יכולה לענות?" היא מבקשת. "לא", עונה האחות. "נכון שאת נהנית להגיד לי לא?" הפעם האחות מגוונת: "נכון!"

     

    נעמה: "אז למה את פה? מי משלם לך? הכספים של המסים שלי משלמים לך? את כל היום בפייסבוק, לא עושה כלום. את יכולה לפתוח לי לעשן?"

     

    אני פונה לאחד האחים, ואדים, ושואלת אם קושרים לעיתים את המטופלים. "לפעמים יש צורך", הוא עונה. "מי קושר, הרופאים?" ואדים צוחק. "הלוואי, רק האחים. הרופאים לא עושים כלום".

     

    נעמה מסתכלת לי בעיניים. "תעזרי לי לצאת מכאן בבקשה", היא אומרת. "מי את?" אני לא עונה והיא מרימה את הקול: "נו, תעני לי".

     

    אחר כך היא מחייגת לאמא שלה, צועקת עליה ודורשת שתוציא אותה. בתוך רגעים מגיעים שלושה גברים לא ידועים עם כפפות, שני אחים, כוח עזר ואחות. נעמה מתחילה לזעוק בבכי, "אני לא מתקרבת לאף אחד! אני מחכה לאמא שלי. מה אתם רוצים לעשות לי? תגידו לי מה אתם רוצים לעשות ואבוא, שנייה!"

     

    אחד הגברים אוחז בידה והיא צועקת: "שרק אישה תיגע בי". הם מסכימים. "אל תסגרו את הדלת", אומר אחד הבחורים לאחות. "אתה מרביץ לי כבר ארבעה ימים, אל תגיד לי לא לסגור את הדלת!" צועקת עליו נעמה. "אתה לא כוח עזר. אתה כוח מכות. למה אתה רוצה להרביץ לי, יא מזוכיסט? תרביץ לאשתך ולילדים שלך".

     

    נעמה מתפרעת ושלושת הגברים נכנסים שוב. נעמה דורשת שייצאו ואחד הבחורים, גדל גוף, אומר לה: "תמשיכי לדבר, נעשה את זה בכוח". נעמה בוכה, וכשהיא יוצאת מהחדר היא פונה אליי בדמעות, "אתמול העירו אותי משינה, קשרו אותי והזריקו לי בתחת משהו שאני אלרגית אליו. הם לקחו לי את כל הדברים. לא שמים עליי, אף אחד לא עונה פה לאף אחד".

     

    מטופלת שעוברת לידנו מצטרפת. "הם מתייחסים אלינו כאל רוחות רפאים", היא אומרת. אחת המטופלות ניגשת לאח ואומרת שהיא לא מרגישה טוב. הוא מתעלם. אחת המטופלות נצמדת לדלת, מורידה את החולצה ומראה לי כתמים כחולים על גופה. בהמשך יטענו חברותיה שהסימנים הללו נוצרו בזמן שהותה במחלקה – שלושה חודשים, נכון לכתיבת שורות אלה.

     

    נעמה רצה לחדרה, לוקחת דף ועט וכותבת על שני פתקים קטנים את מספר הניידים ומספרי תעודת הזהות שלה ושל חברתה למחלקה, דוריה. שתיהן בנות 25.

     

    את דוריה אני פוגשת בפינת העישון. בחורה גבוהה, שיער שחור עד לכתפיים. "איך מתייחסים אלייך כאן?" אני שואלת. "לא מתייחסים", היא משיבה, "מבקשים מהם משהו והם ומתעלמים. כאילו את לא נמצאת פה. כאילו אני יכולה לבקש משהו והאחות תמשיך ללכת. אני פה ארבעה ימים, מרגישה טוב ולא יודעת למה אני צריכה להיות פה. נותנים לי סתם כדורים. אתמול הייתי מסוממת. התעלפתי, ישנתי כל היום".

     

    דוריה, שלמדה במוסד יוקרתי, נראית חריגה בנוף. אלמלא הבגד שעליו רקום הלוגו של המחלקה, הייתי טועה לחשוב שהיא מהצוות הרפואי. "היה בחור שהטריד אותי מינית", היא אומרת, "אבל במקום לטפל בו, הכניסו אותי למחלקה הסגורה".

     

    השעה 11:00. שוב צעקות מהסלון. שבעה אנשי צוות, בהם שני גברים גדולים שנראים כמאבטחים, עומדים סביב נעמה. שיר, חברתה, מתחילה לבכות. "זה לא בסדר", היא אומרת. "למה ככה? היא עשתה כבר זריקה בבוקר, למה עוד אחת? שייתנו לה כדור".

     

    האחות: "היא לא רוצה כדורים".

     

    שיר: "למה שגברים ייגעו בה?"

     

    כל המטופלות מתקבצות סביב נעמה בזמן שהיא צורחת. "חבל על הכוחות שלך", אומרת לה האחות. "את תקבלי זריקה". גבר גדול ממדים מנסה לאחוז בה, כשחמישה אנשי צוות נכנסים לחדר וסוגרים את הדלת. שעתיים בלבד אחרי זריקת ההרגעה הקודמת, נעמה מקבלת עוד אחת. "אל תיגע בי!" אני שומעת אותה צורחת מבעד לדלת.

     

    אחת מנשות הצוות אומרת למטופלת כבת 60, "לכי לסלון, את מפריעה לי פה". המטופלת בקושי זזה. "אני לא מפריעה לך", היא אומרת לאשת הצוות, "רק דיברתי איתו". "את דיברת איתו, דיברת איתה. אני אומרת לך, את לא תצאי היום". המטופלת מגיבה באדישות: "אני גם ככה לא יוצאת".

     

    פגשתי את דוריה בבית קפה כעבור ימים אחדים, לאחר שהשתחררה, והיא נראתה כמו אדם חדש. במשך שבוע וחצי היא הייתה מאושפזת שם, לאחר שאובחנה עם דיכאון וסכיזופרניה. “ביום הראשון באברבנאל האחיות אמרו לי, ‘אל תדאגי. את תשתחררי תוך יום־יומיים, יהיה בסדר'. הגעתי בשעה שתיים בלילה ונתנו לי ישר כדור. לא הסבירו איזה ומה הוא עושה. למחרת בבוקר הביאו לי שני כדורים. הרגשתי רע, עוד שנייה אני נרדמת על האוכל. נמחק לי הכל מהראש. הכדורים, או כדור ספציפי, גמרו לי את החשק לחיות. נכנסתי לשם מאובחנת כסובלת מדיכאון, אני לא צריכה עוד כדור שיגרום לי לחוסר רצון לחיות".

     

    המשיכו לתת לך את הכדור הזה?

     

    "כן. יום אחד הגעתי לעמדת האחיות ובכיתי במשך חמש שעות. אמרתי להן, 'אני לא זזה מפה עד שאני רואה פסיכיאטרית'. אבל אף אחד לא התייחס אליי. בערב הגיעה הפסיכיאטרית ואמרה, 'אל תדאגי, אוריד לך את הכדור הזה'. אבל היא הורידה אותו רק אחרי יומיים. יום אחרי שנפגשתי איתה הייתי צריכה לקחת את הכדור הזה עוד שלוש פעמים ביום אחד. הרגשתי מסוממת. בכלל, בכל השהות שלי שם ראיתי פסיכולוג או פסיכיאטר פעם אחת למשך כ־20 דקות, ועוד פעם אחת שיחה של רבע שעה עם המתמחה".

     

    דוריה מספרת גם על התנאים הפיזיים הגרועים, על ג'וקים שמשוטטים סביב ועל ההתעלמות, השיטתית לטענתה, של אנשי הצוות מהמטופלות. "הרבה פעמים ראיתי בנות שכובות על הרצפה והאחיות ממשיכות ללכת, כאילו כלום", היא אומרת ומתארת גם סיטואציות משפילות של אנשי צוות כלפי המטופלים.

     

    גם ועדת השחרור, טוענת דוריה, מתנהלת באופן בעייתי. "לא אמרו לי או להורים שלי באיזו שעה הדיון", היא אומרת, "ובוועדה עצמה הייתי לבד. לא שיחררו אותי. במקרה סבתא שלי הגיעה באותו היום, ולאחר כמה ימים עורכת הדין של אברבנאל התקשרה לסבתא שלי והוחלט לשחרר אותי".

     

    המחלקה המשפטית

    "אל תראי שאת מפחדת"

     

    שקט של שמונה בבוקר בכניסה למרכז הרפואי. לפתע נשמע קול זמיר. "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר..." כמה מאנשי הצוות יוצאים מחויכים מהמשרדים. "סמי מנעים לנו את העבודה כמעט בכל בוקר", אומר אחד מאנשי התחזוקה.

     

    השיבוץ שלי להיום: המחלקה המשפטית. "באים לכאן עצורים, אסירים, להסתכלות", אומרת לי נעמי מהצוות. "הם בסדר דווקא. אתן נועלות את הדלת בכל חדר שאתן נכנסות אליו. יש נרקומנים, אבל הם חולים טובים. אל תראי להם שאת מפחדת. יש להם יותר מוח מאיתנו. הם רק מסכנים".

     

    עובדת אחרת טוענת שיש במחלקה גם מאושפזים קצת פחות חולים. "יש כאלה שבאים להתאשפז כאן כי הם פוחדים מאנשי השוק האפור, פוחדים לחטוף מכות", היא אומרת. "מאשפזים חלק מהם פה, במשפטית".

     

    אני נכנסת פנימה, ושוב אותו ריח מחניק של שתן וצואה והמראה המוכר של קירות מתקלפים ואנשים חצי מתים, חצי חיים. חלקם מוקפים 24 שעות ביממה במאבטחים של שירות בתי הסוהר. את אלה שמגיעים להסתכלות עם צו של בית המשפט לא מעירים כשאנחנו נכנסים.

     

    כשאני מתכופפת מעט אל מתחת לאחת המיטות – שם מחביאים חלק מהמאושפזים כיכרות לחם וגבינות – אחד מהם שומט את ידו לכיווני, מביט בי ומחייך. אני נבהלת, יוצאת מהחדר ונכנסת לשירותים. גם כאן, ריח נורא ובדלי סיגריות פזורים. על הברזים חלודה ואבנית. למה אין כאן מראות, אני שואלת חברה מהצוות. "כי ניסו להתאבד איתן", היא עונה.

     

    אני נכנסת לסלון של המחלקה. אחד הגברים שם בוכה, "אני רוצה טיפול עכשיו!" הפסיכיאטרית מגיעה ומשוחחת עם 60 הדיירים במחלקה. כל אחד מתפרץ ואומר את אשר על ליבו. בחור ממוצא אתיופי, לבוש בטרנינג שחור ועוטה על ראשו כובע גרב שחור, מתבודד בצד.

     

    הוא הגיע לכאן בצו בית משפט. "שתיתי מלא אלכוהול והרבצתי למישהו, בגלל זה אני כאן", הוא מספר לי בהמשך. "בהתחלה באתי בהסכמה אבל עכשיו בצו, ורק ועדה יכולה לשחרר אותי".

     

    הפסיכיאטרית ניגשת אליי. "סליחה", היא מעירה, "את לא עובדת טוב. תעברי שוב בבקשה בחדר שלי". שמעון, בן 25, ספרון תהילים בידו, מציע לי את עזרתו. "תודה, דוד, אתה מתוק", אומרת לו דניאלה שעובדת לצידי. "דניאלה", הוא משיב, "אני פה מספיק זמן. כל הזמן את קוראת לי דוד, אני שמעון". "אתה בטוח?" היא מחייכת.

     

    בדרך החוצה מהמחלקה, אחד המטופלים מלטף לי את הכתף. אני מתחמקת במהירות, אבל את הכניסה חוסמים שני מטופלים ששוכבים על הרצפה. רון, מטופל צעיר, מלווה אותי לכניסה ומסייע לי.

     

    דניאלה מספרת שהמאושפזים כאן יכולים לצאת מהמבנה רק בליווי של אחים, אבל בתקופה הזאת אין מספיק אחים. "יכול להיות שיש אחים שלא רוצים לעבוד או שפיטרו", היא אומרת. "לא יודעת".

     

    בהמשך אני מקבלת מפתחות לחדרי הרופאים, שם המסמכים הרפואיים חשופים לעיניי, למרות שאיש אינו יודע מי אני. אחד הרופאים עובר באזור וממלמל, "תכף גם אני צריך להתאשפז כאן". אחת המנקות לוחשת לי, "את יודעת שמתאשפזים כאן גם פסיכולוגים ורופאים לפעמים? המחלה פוגעת בכולם, היא פתאום מתפרצת".

     

    משרד הבריאות: מחדשים, מפתחים ומחליפים

    ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המרכז לבריאות הנפש אברבנאל נמצא בעיצומה של תנופת פיתוח והתחדשות. בשלוש השנים האחרונות ארבע מחלקות של בית החולים שופצו והשאר בהליך של הכנה לשיפוץ בסבב. המחלקה הפעילה ג' (6ב) נמצאת באופן זמני בבניין המיועד להריסה ותחזור לבניין האשפוז המרכזי למחלקה משופצת. המחלקה המשפטית ומחלקת הנשים מועמדות לשיפוץ אף הן. כל ביגוד המטופלים נמצא בשלבי החלפה והתחדשות. כלי המיטה הוחלפו בדגם חדש, הוכנו מארזי טיפוח והיגיינה לכל מטופל עבור קבלתו. כל עובדות המשק עוברות בדיקת היעדר רישום פלילי, מקבלות הדרכה וחותמות על התחייבות לשמירת הסודיות הרפואית, כמו כל עובד אחר.

    צוות העובדים מקבל הדרכה פרטנית בנושאי מתן השירות והוא מחויב לדאגה למטופל ולכבודו, ליחס מכבד ומכובד ולמתן טיופול איכותי. כוח עזר לא משתתף בטיפול רפואי, ואינו מזריק טיפול למטופלים ולמטופלות.

    "ככלל, אין מגע פיזי בין אנשי צוות גברים למטופלות, למעט מצבי חירום. כל המטופלים מקבלים הסבר והדרכה לגבי הטיפול התרופתי ותוכנית הטיפול. טיפול הרגעתי הוא

    חלק מהטיפול התרופתי בעת הצורך. טיפול לשינה ניתן רק ברצון המטופל. במידה שחולה שוכב על הרצפה הצוות מודרך לפנות אליו באופן מיידי ולסייע לו לשבת על הכורסה. כל תקני הסיעוד מאוישים בבית החולים, ובשנתיים האחרונות הצטרפו עשרה רופאים לצוות. הטיפול בבית החולים הוא בניהול רפואי וכל מטופל נבדק ומטופל על ידי רופא בזמן סביר. בשעות התורנות ישנם ארבעה רופאים תורנים לרשות המטופלים. בבית החולים מאושפזים רק מטופלים הנזקקים לטיפול פסיכיאטרי או נבדקים הנשלחים למחלקה לפסיכיאטריה משפטית בצו של בית המשפט".

     


    פרסום ראשון: 10.01.18 , 03:50