והאש כילתה הכל
שלוש דקות בלבד. זה הזמן שלקח לאש להבעיר את ביתה של משפחת אזן בברוקלין בחנוכה האחרון. האב יוסי, שנפגע באורח קריטי כאשר חזר לתוך הלהבות והציל את בנו ובתו הגדולים, עדיין מאושפז בבית החולים. עכשיו הוא כבר יודע שאשתו עליזה ושלושת ילדיהם הקטנים נספו בשריפה ורק הבן השישי הצליח להימלט בכוחות עצמו. לקראת השלושים לאסון מספרים חברי הקהילה על המשפחה, על הטרגדיה ואיך חוזרים לחיים בלב שבור מצער
הדבר הראשון שיוסי אזן ביקש אחרי שהתעורר מתרדמת, כשהוא סובל מכוויות ב־30 אחוז מגופו ומכאבים איומים, היה לדבר עם אשתו, עליזה. הרופאים אמרו לו שהוא עדיין חלש מדי בשביל זה, קרובי משפחה התחמקו, פסיכולוגים התגודדו במסדרונות וניסו להחליט מתי, ובעיקר איך בדיוק יגידו לו כי עליזה ושלושה מילדיהם איבדו את חייהם בשריפה שכילתה את ביתם בחג החנוכה. הניסיון הראשון לספר לו נכשל: התגובה של אזן הייתה כל כך קשה, עד כי הרופאים חששו שגופו החלש לא יעמוד בהלם והרדימו אותו שוב. באמצע השבוע שעבר, כשהתעורר בפעם השנייה, כבר לא הייתה ברירה. יוסי דרש שוב ושוב לדבר עם עליזה. החדר שלו פונה, ורק מספר מצומצם של רופאים, רבנים ופסיכולוגים נשארו כדי לבשר לו על חורבן עולמו. קירות בית החולים שוב רעדו מהצרחות. כשאנשי המקצוע עברו לספר את החדשות האיומות לבתו הבכורה, שילת בת ה־16, שהתעוררה אף היא מתרדמת, היא אמרה להם: "אני יודעת מה קרה, הם מתו".
***
בשבוע הבא ימלאו שלושים למותם של בני משפחת אזן באסון הנורא. שכונת מידווד בברוקלין, שבה התגוררו, היא לב הריכוז החרדי של יוצאי מדינות ערב, מרקם חברתי מעט יותר פרוגרסיבי מאשר הצד האשכנזי של הקהילה האורתודוקסית הענקית הממלאת את הרובע הניו־יורקי. בלילה שבין ראשון לשני, 18 בדצמבר, כמה שעות לאחר שהדליקו נר שישי של חנוכה, התעוררו דיירי רחוב 14 פינת שדרות R לריח נורא של שריפה ושמיים מוארים. השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר, והשכנים יצאו החוצה וגילו כי בית משפחת אזן עולה באש.
כמה שעות קודם לכן חגגו יוסי ועליזה במסיבת אירוסים של חברים. כשחזרו הביתה לישון היו שם ששת ילדיהם ואיתם בן דוד שבא להתארח אצלם בחנוכה. על החלון נותרה דולקת חנוכיית שמן, ולידה, כך נראה, דלק תנור חשמלי. עדיין לא לגמרי ברור מה קרה שם ואיך בדיוק, אבל התוצאה של החיבור הזה הייתה קטלנית. הלהבות החלו בקומה השנייה של הבית והתפשטו למטה לקומה הראשונה ולמעלה לעליית הגג. בתוך שלוש דקות בלבד עלה הבית כולו באש.
אחד הילדים, אברהם בן ה־13 וחצי, ישן בקומת המרתף יחד עם בן דודו, ושניהם הצליחו לברוח יחסית ללא פגע. עליזה ניסתה לרוץ החוצה עם שלושת ילדיה הקטנים – משה בן ה־11, יצחק־הילל בן השבע והנרייטה־לאה בת השלוש – אבל נלכדה בלהבות. השכנים הזעיקו את מכבי האש ונדהמו לראות את יוסי אזן יוצא מהבית כשבגדיו כבר עולים באש והוא צורח לעזרה. הם נדהמו עוד יותר לראות אותו חוזר פנימה כדי לנסות להציל לפחות אחד מילדיו.
"לא מפתיע שיוסי חזר להוציא את הילדים", אומר דוד נתן, שעובד עם אזן בחנות בגדים וכובעים פופולרית בברוקלין. "יוסי תמיד חשב רק על איך לעזור לאחרים, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר בלהציל את המשפחה שלו, הוא לא היסס לשנייה".
אזן עלה לקומה השנייה. הוא הצליח להגיע לילדיו הגדולים, שילת ודניאל, בני 16 ו־15, ואמר להם לקפוץ מהחלון. "דניאל לא רצה לקפוץ", מספר נתן, "ויוסי ממש דחף אותו עם הרגל החוצה".
ושילת?
"יוסי אומר שהיא קפצה לבד".
אזן הבין שלא יוכל להציל עוד איש וקפץ החוצה אחרי שני הילדים. כוחות ההצלה כבר היו למטה ולקחו את שלושתם לבית החולים בסטטן־איילנד, כשהם במצב קריטי. מאוחר יותר הועברו לבית החולים של אוניברסיטת ניו־יורק, שמחלקת הכוויות שלו היא מהטובות בעולם. יוסי ושילת כבר יצאו ממצב של סכנת חיים, בעוד דניאל, שסובל משברים קשים בגב, עדיין מורדם ומונשם.
כבאים מצאו את גופותיהן של עליזה והנרייטה בחדר שינה בקומה השנייה. את יצחק ומשה מצאו בחדר שינה אחר על הרצפה. למחרת בערב ליוו כ־5,000 מאנשי הקהילה את המתים, ועשרות קרובי משפחה טסו עם אברהם, הילד היחיד שיצא מהאסון בריא ושלם, לקבור את אמו ואחיו בישראל.
***
יוסי ועליזה, שכולם קראו לה "לוזה", שודכו בניו־יורק לפני 17 שנה, התחתנו בישראל וחזרו לבנות את החיים שלהם באמריקה. "הזוג הכי נחמד שאפשר לדמיין", אומר ידיד של המשפחה. "הם גם היו מאוהבים באמת. הרבה פעמים זוגות בקהילה נמצאים יחד פשוט כי שידכו אותם, והם רק ממלאים את מצוות פרו ורבו, אבל פה ראית זוג שאהב להיות ביחד".
הם התמקמו בברוקלין, שם נמצא אחד הריכוזים הגדולים ביותר של יהדות סוריה בארה"ב. "יש להם הרבה קרובי משפחה כאן", אומר ידיד המשפחה. "מהצד של עליזה כולם חזנים ורבנים. אחיה הוא חזן ראשי בבית כנסת מרכזי כאן, זו אצולה של הקהילה הדתית יוצאת סוריה. הם באו לפה גם מסיבות כלכליות. יותר קל כאן לזוג צעיר, בטח זוג דתי".
אולי יותר קל, אבל לא הרבה יותר קל. אזן עבד קשה והמשפחה חיה בצמצום. "הוא נלחם להביא את הלחם הביתה", מספר הידיד, "אבל אם הייתה מגיעה לחנות שבה עבד אלמנה עם ילד שצריך חליפה לבר־מצווה, הוא היה מוותר על חלק מהמשכורת שלו כדי לעזור לה לממן את הבגדים". עליזה – שאביה, הרב אברהם חמרה, היה הרב הראשי של דמשק, והביא עימו ספרי תורה עתיקים מארם־צובא כשעלה לארץ – הייתה עקרת בית שגידלה את ששת הילדים. "אישה אצילית", אומר דוד נתן, "אמא טובה, אישה איכותית".
כשלא עבד היה אזן חבר בארגון "אברהם אוהבי" שעורך ארוחות יום שישי לישראלים שמגיעים לעיר. מדי שבוע משתתפים בארוחות האלה עשרות אנשים שרק נחתו בעיר הגדולה, רובם המכריע חילונים. "הוא היה עוזר לארח חבר'ה חילונים, שר איתם שירי שבת", מספר אשר בן טוב, ראש הארגון, שגדל עם אזן בבני־ברק. "צעירים שאין להם קשר לדת הפכו לחברים שלו, שמרו איתו על קשר גם אחרי שכבר לא באו יותר".
והוא כמובן היה מבקר קבוע בבית הכנסת. "לפחות עשר שנים שיוסי בא לכאן", אומר הרב דוד ג'מאל, רב בית הכנסת הר הלבנון. "הוא הגיע עם הילדים, חינך אותם היטב. זו משפחה קשת יום שעדיין מצאה דרכים לארח אנשים בשבתות, לפתוח את הבית לכל מי שהיה צריך. אני יודע שנוהגים להגיד כל מיני דברים טובים על אנשים אחרי אסונות כאלה, אבל יוסי הוא באמת אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיי".
בשבת שלפני האסון הגיעה המשפחה כרגיל לבית הכנסת. ביום ראשון הלך יוסי לעבוד. "יוסי היה במצב רוח טוב", אומר נתן. "אחלה גבר, כל הזמן שימח את כולם, תמיד היה חיוך סביבו. הוא אמר שהוא ועליזה הולכים בערב למסיבת אירוסים. בארבע בבוקר דפקו לי בדלת, כי לא ידעו איפה לשים את הנער אברהם. זה היה הרגע הכי נורא בחיים שלי".
אחרי ההלוויה בישראל החלה תנועה של בני משפחה חזרה לניו־יורק. אחיו של יוסי, אמיר, הגיע ממש ביום אחרי, וכמה ימים לאחר מכן הגיעה לעיר גם אמו, הרבנית אהובה בן חמו. כשראה אמיר את יוסי ביחידה לטיפול נמרץ, מורדם, מונשם וסובל מכוויות רבות, יצא בריצה מהחדר והתמוטט בבכי על ספסל בחצר. "אני מצטער", אמר לחברים שהקיפו אותו, "אני לא יכול לעכל". חבר סיפר כי למרות שאמיר ידע שאחיו במצב קשה, המציאות הייתה בלתי נתפסת. "הוא ראה אותו במצב רע מאוד", אמר החבר לתקשורת המקומית. "אני לא יודע אם אפשר אי פעם לצאת מההלם הזה".
דוד נתן, שמתקשה מאוד אפילו לדבר על הטרגדיה, נוסע מדי יום מברוקלין למנהטן, בקור שהגיע בשבועיים האחרונים למינוס 22 מעלות, כדי לבקר את יוסי בבית החולים. "אני מגיע והוא אומר לי, 'אל תבוא כל יום, אל תעשה את כל הדרך הזו'. אני אומר לו שאני לא בא בשבילו, אני בא בשבילי. אני רגיל שנים לראות אותו כל יום, וככה אני ממשיך לראות אותו כל יום".
מה מצבו?
"יש לו כוויות קשות מאוד, אבל הריאות והראש בסדר, הוא לא בסכנת חיים. הבת שילת תצטרך לעבור המון ניתוחים ולבן המורדם, דניאל, יש בעיות בנשימה".
על מה יוסי מדבר?
"על אשתו והילדים, רק עליהם. הוא בוכה כל הזמן, חוץ מאשר כשהוא ליד הילדים שנשארו".
***
ביום שאחרי השריפה היה אפשר לראות על המרפסת של מה שנותר מהבית שאריות ריפוד שנמס, זכוכיות מנופצות ועמודים מספרי תפילה. המזוזה בכניסה הושחרה מעשן. חלונות הבתים מסביב היו מעוטרים בחנוכיות מכל הסוגים. השכנים עמדו בחוץ המומים, פה ושם העלו בשקט את התהייה אם היה אפשר למנוע את האסון הזה.
החנוכייה שדלקה בבית אזן הייתה ברוחב של כ־60 ס"מ ובערה בעזרת שמן. למרות שחנוכיות של נרות שכיחות הרבה יותר, יהודים אורתודוקסים רבים מעדיפים דווקא חנוכיות שמן, כי הן נחשבות דרך אותנטית יותר להנצחת נס פך השמן. חנוכיית שמן יכולה לבעור שעה וחצי, בעוד נרות נוטים לדעוך אחרי חצי שעה. אבל הסכנה לא נעלמה מעיני הרב המקומי. "אמרתי במהלך שיעורי התורה שאפשר לכבות את החנוכייה אחרי חצי שעה־שעה", מסביר הרב ג'מאל. "החנוכייה לא חייבת לדלוק עד הסוף. אם צריך לצאת מהבית או ללכת לישון, אפשר לכבות".
הפופולריות הגדולה שלה זוכה טרנד חנוכיות השמן ניכרת היטב בשכונות הדתיות של ברוקלין בשנים האחרונות. "תלכי ברחוב בחנוכה ויש חנוכיות ענקיות על כל חלון, צמודות לווילונות, זה ממש הפך לשואו כמו התאורה של חג המולד", אומר תושב השכונה שהעדיף לא להזדהות בגלל מה שיאמר עכשיו: "האמת היא שאני מתפלא שלא היו יותר אסונות כאלה. אני דתי כמו כולם בקהילה, אבל אני רואה פה דברים שקשה לי לקבל. הזנחה של תקנות בטיחות מינימליות. הכל אכן בידי שמיים, אבל אלוהים נותן לנו כלים לשמור על עצמנו. באסון הקודם שקרה כאן לא היה בבית גלאי עשן, ורק אחר כך פתאום כולם קנו והתקינו גלאים. אני לא מבין את זה".
האסון הקודם קרה לפני כמעט שלוש שנים. אז גרמה פלטת שבת דולקת לשריפה בבית משפחת ששון, שהביאה למותם של שבעה ילדים. אז, כמו הפעם, הקימו מכבי האש של ניו־יורק דוכנים בשכונה וחילקו חומרי הסברה לתושבים על החשיבות שבנקיטת אמצעי זהירות, גם אם מקיימים מצוות כהלכה. מפקד מכבי האש, דניאל ניגרו, שהיה בתפקיד גם במהלך האסון הקודם, מקפיד לשמור על מידה גבוהה של רגישות כשהוא מדבר על הנושא: "משפחות יהודיות בדרך כלל מודעות מאוד לסכנה של להבות פתוחות, אבל כמו כל להבה פתוחה, אין להשאיר אותן ללא השגחה. גם הטרגדיה של משפחת ששון וגם זו של משפחת אזן היו יכולות להימנע. אנחנו מתחננים לקצת יותר תשומת לב, מבלי לפגוע חלילה בפולחן הדתי".
הדמיון בין שתי הטרגדיות מדהים לא רק באופן שבו אירעו ובמספר הקורבנות הגדול, אלא גם כי היה קשר של ממש בין המשפחות שגרו במרחק עשר דקות הליכה זו מזו.
אחרי האסון ההוא ביקר אזן את גבריאל ששון במהלך השבעה וכתב לו בפייסבוק: "חברי היקר, איש אהוב, אני מזועזע מהטרגדיה הנוראית הזאת, אני מנחם אותך ואין לי מילים". ילדי בית הספר, שבתוך פחות משלוש שנים איבדו כל כך הרבה חברים בנסיבות מחרידות, מקבלים עכשיו עזרה נפשית מפסיכולוגים.
גבריאל וגילה ששון, שאיבדו ב־2015 שבעה משמונת ילדיהם, נפרדו מאז. גבריאל נישא מחדש וחזר לגור בירושלים. גילה, שנפצעה קשה מאוד בשריפה, פתחה חנות חסד לעזרה לנזקקים, והבית שנשרף יהפוך לספרייה לילדים. ציפורה, הנערה היחידה שניצלה מהאסון, נשארה עם אמה שעברה לגור בניו־ג'רזי ועוברת מדי כמה חודשים טיפול להרחבת הוושט.
יום אחרי השריפה בבית אזן יצרה גילה ששון קשר עם המשפחה ומאז היא מגיעה לבית החולים כמעט כל יום. עשרות אנשים מצטופפים במסדרונות באופן קבוע, אבל לגילה, שעדיין נמצאת בתהליכי שיקום ועוברת ניתוחים פלסטיים, יש גישה חופשית לבני המשפחה המאושפזים.
לפני שבועיים השתתפה ששון יחד עם אמו של אזן, הרבנית בן חמו, בערב התעוררות לנשים בברוקלין. באירוע נכחו 3,000 נשים, בהן גם אשתו של הרב שלום רובשקין, שנשפט ל־27 שנה על הלבנת הון והונאה, קיבל חנינה מדונלד טראמפ ושוחרר ביום האחרון של חנוכה. בסוף הערב, כמו אחרי כל אירוע בקהילה בשבועות האחרונים, נאספו תרומות לבני משפחת אזן. הרב דוד עוזרי, מגייס הכספים המוביל בקהילה ואיש מקושר במיוחד שדואג לסידורי ביורוקרטיה גדולים וקטנים, אסף ב־24 השעות הראשונות אחרי האסון כרבע מיליון דולר. מאז הסכום גדל בהרבה.
בחנות שבה עבד אזן מחכים לו שיחזור, אבל איש לא יכול להיות בטוח שהוא אכן ישוב לשם. "אני לא יודע איך בכלל מתחילים להתאושש מזה", אומר נתן, "איך מוצאים כוח להמשיך לחיות, אבל יש לו הרבה חברים, אנחנו נהיה איתו כל הזמן".
***
בתוך כל הסיפור הנורא הזה, יש דמות אחת קורעת לב במיוחד – אברהם, נער בן 13 וחצי, שקרה לו נס גדול והוא היחיד שיצא מהשריפה ללא פגע פיזי. את הפגיעה הנפשית, לעומת זאת, עוד מוקדם להעריך, כי גם שלושה שבועות אחרי האסון הוא עדיין נראה ונשמע מבולבל ונמצא תחת השגחת מבוגרים 24 שעות ביממה. "השוטרים מחכים לדבר איתו, אולי הוא יוכל לתת תמונה ברורה יותר של מה שקרה", אומר ידיד המשפחה, "אבל בינתיים זה מאוד קשה. הילד שבור, הוא היה קשור מאוד לאמא".
את עוצמת הקשר היה אפשר לראות בווידיאו מבר־המצווה שנערכה לאברהם באביב שעבר בישראל, ועלה בשבוע שעבר לרשת. בסרטון הוא נראה מחזיק את ידה של אמו ושר לה בקול מתוק שעוד לא התחלף, את השיר "אמא יקרה" של דודו אהרון: "כי בלעדייך זה קשה כל כך יא אמא".
לפנייה לכתב/ת 
