סלפי מסוכן עם כריש ותן
בנים אכלו בוסר / אלה הדברים שהעסיקו אותנו השבוע: מחאת השמלות השחורות של נשות הוליווד, לונדון עלק שומרת השבת וראשון על פי גרסת שרת התרבות, מותה של בתיה עוזיאל ז"ל שלימדה אותנו לגזור מנייר, הסטטיקים שחזרו עם עוד שיר בסריה הבלתי נגמרת שלהם לחינוך ילדינו לשפות (נמסטה, טודו בום) וחוק המרכולים שאיש לא יוכל להכיל אותו (כי יש מישהו שיסגור באמת את סופר יודה?). אבל כל אלה לא הגיעו לקרסוליים של הלשלשת הלוהטת שהדבר הכי בולט בה הוא המילים "אחי", "כסף", "חשפניות" ו"אבא שלי סידר מיליארדים לאבא שלך".
האמת שאם היינו מקליטים ומקשיבים לכל שיחה של צעירים שדפקו דרינקים בסופ"ש, היא לא הייתה על פושקין וצ'כוב. אז טראמפ קיבל השבוע ספר בפרצוף, ביבי קלטת, ואנחנו בין גועל לחלסטרה. ועל זה נאמר "בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה".
דבר אחד בטוח. אני לפחות מבין לליבה של שרה, שצילצלה לילד באמצע הלילה מודאגת. גם אני עשיתי את זה בזמנו. אבל כשיונתן היה בן 17.
הכרישים הציוניים / "אוי, אוי, הציונות", נאנח השבוע ישראל אלדד מול בן כספית בתוכניתם המקסימה ברדיו 103FM. כי באמת מה הקשר בין הציונות לברדק שבו אנחנו חיים פה?
אולי העובדה שדווקא בעת הזו בחרו 40 כרישים וכרישות להיות ציונים. וגם גלי ה־BDS לא הרתיעו אותם מלשייט השבוע במימי תחנת הכוח של חדרה ולהתפעל מהאנשים שצללו במים הקוצפים־שוצפים כדי לעשות איתם סלפי. וכשכל כרישה שוקלת יותר מ־300 קילו (כלומר, במידות גדולות) וכשברזומה שלנו צפייה של לפחות פעם אחת בחיים בסרט "מלתעות" של ספילברג, הבנו שהסכנה כבר פה.
ולמה דווקא בחדרה? נעלבו הנתנייתים. והתשובה היא כי המים החמימים שסובבים את תחנת הכוח הם עבור הכרישות והכרישים כמו אמבטיית קצף חמה, מול הקור העז של אירופה ואמריקה. ולמה לא בארובות רידינג ד' שליד שדה דב? שאלתי את עצמי. כי אולי סוף־סוף זכתה הפריפריה החדרתית לתשומת הלב, עניתי לעצמי.
התנים מרמת־גן / אז חדרה זכתה. אבל אני לא מחדרה. אני פטריוט רמת־גני. ואם מזכירים את רמת־גן שלנו (עיר נפלאה לגור בה כי מורידים בה את הזבל מדי יומיים ורק חניה אין בה), אז ממש בשכונה שאני גר בה לא מסתובבים כרישים, אבל חבורות תנים שאללה יוסתור עליהם ועלינו.
ואמנם כבר כתבתי עליהם פה פעם. ואפילו התפעלתי אז מהעובדה שתנים ואנשים יכולים (בינתיים) לחיות זה לצד זה כמו אופירה וברקו, בנט וביבי, טראמפ ומאלניה ואנשים עם אנשים. אלא שמה שיצר לאחרונה טוויסט בעלילה הוא העובדה שבצפון הרחוק התגלו עשרות תנים נגועים בכלבת, וכשמישהו ממשרד הבריאות זימר בתקשורת שאוטוטו הכלבת תגיע גם לתנים שלנו ברמת־גן, חטפנו בשכונה ברררר. וואי, איזה פחד.
ובמאמר מוסגר, לדעת רבים כלבת זו פאדיחה ופאשלה וטרינרית קשה. רק האדישות המייאשת שלנו לאחרונה לא הרימה את תושבי הצפון ורמת־גן לפרוץ בגלי מחאה (מציע הפגנות ליד כרמיאל וסכנין, או ברחוב אבא הלל ברמת־גן).
לבכות לך / התנים הם זן מדהים. הם חטובים ומהירים כברק ואפילו נרתעים ממך בדרך כלל כשאתה מתקרב אליהם. מצד שני, הם נוברים בלילות בפחים ובחצרות שלנו ומייללים כמו תינוקות שנשבו, או כמו חייזרים שנחתו על קוצים בתחת.
ובעניין זה באמת ידוע שהתנים (והתנות) הם החיות הכי בכייניות עלי אדמות. אולי מלבד אלעדיק חברי המתוק, שנהיה בכיין כרוני מאז שמתו לי אחותי ואמי האהובות ז"ל.
למשל השבוע, כשסיפרתי לו ששלחתי סמס לאחותי נאוה ז"ל וכתבתי לה כמה היא חסרה לי, פרץ אלעדיק בבכי קורע לב של הזדהות. ואחרי שסיימתי לנגב לו את הדמעות הווירטואליות (הכל היה בסימוס), אמרתי לו, "אבל תאר לך שהיא הייתה עונה לי". והפעם שנינו נחנקנו מדמעות.
דעות קדומות / סיפור התנים והכרישים העלה אצלי מחשבות קודרות על דעות קדומות ופחדים קמאיים שלנו מהלא ידוע, הלא מוסבר והלא צפוי. בערך כמו החרדה שעוררו השלטים בערבית של "פאודה".
ויש לנו גם דעות קדומות על חתונה מהירה ונישואים (ממושכים מדי). אבל איך אמר קיציס ב"ארץ נהדרת"? כבר שבע תוכניות ולקט מחזיקים פה מעמד כמה מהמתחתנים הכי מהירים בעולם בתוכנית "חתונה ממבט ראשון", מלבד רלי המפורסמת והבחור שלא רצה אותה (אלעד).
השתלטות זומבים / "התנים הם הסיוט הכי גדול שלנו מאז הופעת הג'וקים בפינות", לחש לי אחד מרצי פארק הירקון, כשהתבוננו בלהקת תנים שהגיחה מהשיחים.
"עד כדי כך?" תמהתי.
"כן", ענה במלודרמטיות המאפיינת את הגיל השלישי. "כשהם יעלו יום אחד בלהקות על בתינו וייכנסו באמא של האמא שלנו למטבחים כמו בסרטי הזומביז, נאכל אותה לנצח", הפחיד.
אחר כך הודה שהפחד של השתלטות החמאסניקים והחיזבאללונים על הדרום או על הצפון דרך מנהרות מדבר מגרונו.
שני דגים קטנים / דיוויד פוסטר וואלאס היה מהוגי הדעות החשובים של אמריקה לפני שטראמפ האידיוט נהיה כזה. אז הנה הסיפור הנפלא שלו על שני הדגים נטולי הדעות הקדומות.
"שני דגים צעירים שוחים ביחד ופוגשים במקרה בדג מבוגר יותר, ששוחה לכיוון השני. הדג מהנהן לעברם בראשו ואומר: 'בוקר טוב, בחורים, איך המים?'. שני הדגים ממשיכים לשחות זמן מה. ואז לבסוף אחד מהם מביט בשני ואומר לו: 'תגיד, מה זה לעזאזל מים?'"
הבנתם את הפאנץ'? זו הכי לא דעה קדומה שיש. כלומר אין לדגים שום יחס מוקדם למים, כי הם לא יודעים שמה שמסביבם זה מים.
לחסן או לחסל / הסיפור על הקשר בין אנשים לחיות הוא ישן נושן, עוד מימי טרזן מלך הקופים שחבר לחיות ודיבר בשפתן. ואני מניח שככל שהאדם ייצור שטחי בנייה משטחי הטבע, הוא יתקרב יותר אל החיות שבטבע ואל החייתיות שבתוכו. אז בעניין הכרישים, ברור שלקראת הקיץ הם יעזבו את חופי חדרה החמימים (אולי פרט לכריש או שניים חובבי מוזיקה שינועו לכיוון האמפי בקיסריה כדי להקשיב להופעות).
ובעניין התנים, אני מניח שבעוד שבוע־שבועיים (קצת מאוחר מדי, כרגיל) יתעורר איזה דוקטור במשרד הבריאות ויחליט לחסן או לחסל את התנים בצפון וסביב רמת־גן.
ואנחנו? אנחנו נמשיך לשקשק מהכלבת, כמו שאנחנו משקשקים מאנשים שנובחים זה לזה בכבישים.
מה שבטוח שהצרור המכובד של הדעות הקדומות שלנו על החיים ועל המוות, על לבנים, ג'ינג'ים, שחורים, ערבים, דוסים, זרים, אשכנזים, מזרחים, חתונות, מאבטחים, פוליטיקה, שמאל, ימין, תנים וכרישים לא ייעלם במהרה.
אני או אתה / כשהייתי ילד אהבתי לקרוא לפני השינה את הספר על קפטן אחאב עם הרגל מעץ שיצא לצוד את מובי דיק, הלווייתן הלבן. והייתי מדמיין את עצמי עומד עם הצלצל (הכידון שבעזרתו צדים את הלווייתן), פוגע בו וזוכה לתהילת עולם.
אז אולי הזיכרון הישן ההוא גרם לי לכתוב את הטור, או אולי התן אליהו (כך אני מכנה את התן שאני פוגש כל יום ליד הבית). וכשפגשתי אותו השבוע אחרי הופעה בזאפה, עומד כמו גבר ליד פח הזבל בלילה ומביט בי כאומר "זוז, כי עכשיו זה אני פה, בייבי", הבנתי שאין צ'אנס לסלפי וברחתי.
