בגיל 19 פוטרתי מהבימה. הוזמנתי לפגישה. לא אמרו לי על מה. מסביב אמרו, "מה פתאום פיטורים, אין סיכוי, את הכוכבת שלהם". נו, איזה כוכבת, שיחקתי תפקידים סתם, יפות, כלום. מגיעה ומולי יושבת ההנהלה. "תקשיבי גילה. את ילדה כישרונית, אבל ניאלץ להיפרד". במכתב כתבו, "מטעמים כלכליים". כולם עם הפנים ברצפה, שמוליק סגל, שליימה בר שביט, מישה אשרוב. ואני עוד מעיזה להגיד: אפשר לערער? "לערער? על מה יש כאן לערער?" ענה אשרוב.

וזהו. רצתי הביתה כדי להתאבד. כי הבימה היה כל חיי. בדרך ניסיתי להשליך את עצמי מתחת למכוניות, ויונה עטרי ככה סחבה אותי מהכביש. עליתי לבית בפרישמן, 68 מדרגות, והסתכלתי למטה. ואמרתי לעצמי, אולי אקפוץ מהצד הזה של הפנים, כי השני יותר מוצלח, זה לא יפה אם הוא יתרסק, לא אסתטי. ובינתיים התחילו להגיע טלפונים, כי תוך שעות השמועה עשתה כנפיים. טלפונים מהאוהל, מהסמבטיון, מהקאמרי. אמרתי: אשמע מה מציעים לי. אולי כדאי להישאר. אדחה את ההתאבדות.

לתפקיד ב'מלכת הכביש' עשיתי תחקיר בעצמי. אחר כך, בזמן הצילומים, עמדתי על הכביש ליד הבית האדום, איפה שפעם היו הזונות, לבושה ככה בבגדי עבודה. מגיחה מכונית אמריקאית גדולה. ובתוכה יושב מישהו, שאתה לא יכול לטעות בו. "בואי חמודה, מה שלומך?" אומרת לו, תיסע מפה, מהר. "מה, אני לא מוצא חן בעינייך?" תעוף מפה! לטובתך, תיסע. והוא מתווכח איתי, "תיכנסי, ניסע לטייל" – לא לטייל, תיסע מפה! אני גילה אלמגור, אני עושה סרט! ועם התחת שלי, מחביאה אותו מהמצלמה. נתן גז ונסע. ומנחם גולן עוד צועק מרחוק, מה את מסתירה את הפריים?

וככה התחת הגדול שלי הציל את משה דיין. והקליינט זכר את זה טוב ממני. יום אחד נפגשנו באיזשהו אירוע והאישה שלצידו אמרה, גילה, תדעי שאנחנו כל כך אוהבים לראות אותך על הבמה. ומשה הוסיף, כן־כן, שנינו אוהבים אותך מאוד.