שלושה ימים החזקתי מעמד. שלושה ימים של מפגש כמעט אלים עם אחד הפחדים הגדולים שיש למציאות להציע – אובדן השפיות. אבל לא פחות מכך, היו אלה שלושה ימים של מפגש קיצוני עם החצר האחורית של מדינת ישראל, עם היקום המקביל שאנחנו לא רוצים לראות, מעדיפים לא להכיר ומייחלים לא לחוות. היקום של המרכזים לבריאות הנפש, וספציפית – המרכז לבריאות הנפש אברבנאל.

אלה לא רק התנאים הפיזיים הירודים בחלק מהמחלקות – קירות מתקלפים, חלודה, טחב, זוהמה, ריחות נוראיים. ואפילו לא היחס – מזלזל וכוחני לעיתים – שמקבלים המטופלים. זו התחושה הכללית, החוזרת ברוב המוסדות הקשורים לבריאות ולרווחה בישראל, שאנשים שנותרו מאחור ונאלצים להסתמך על המערכות האלה — למעשה מופקרים לגורלם.

בחרתי להתמקד בתמונה הכוללת: איך נראית השגרה של אנשים שחייהם התרסקו ונקלעו לשם. כיצד מתייחסים אליהם אנשי הצוות הרפואי, ומה הם תנאי המגורים שלהם. בדרך ראיתי גם את האלמנטים הבעייתיים שחוזרים במוסדות רבים: פרקטיקת הקשירות השנויה במחלוקת; הפעלת האלימות – לרוב מילולית ולעיתים גם פיזית, כדי להשתלט על המטופלים; תלונות על שימוש מוגזם בכדורי הרגעה ועוד. נתקלתי בסיטואציות ששברו את ליבי. ניסיתי להימנע משיפוט. הרי מדובר במרכז לבריאות נפש, ובלתי אפשרי לשים את עצמי במקומם של הרופאים, האחיות ושאר אנשי הצוות המתמודדים מדי יום עם סיטואציות שקשה אפילו לדמיין. יש בהם מלאכים אמיתיים, אנשי שליחות. אבל יש למרבה הצער גם כאלה שמנצלים את כוחם מול המאושפזים והמאושפזות, החלשים והחלשות. כפי שהגדירה את זה אחת מהן: "אני לא יכולה להתקשר למשטרה או לתקשורת ולהגיד שאני מאושפזת באברבנאל ועושים לי ככה. אף אחד לא יתייחס".

התחקיר המלא - ביום שישי ב"7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות