חשופות בצריח

ג'וזף אלינגטון צ'אדלי הגיע מקנטרברי שבאנגליה לקנדה ב־1858. הוא היה סנוב נוראי והביא לעולם שמונה ילדים כדי שיפרנסו אותו. ילדיו עבדו במלאכות שחורות כל חייהם ונשבעו שהדור הבא יהיה שונה: הם הביאו לעולם רק ילד אחד או שניים, כך שיוכלו לספק להם חינוך הולם ומקצוע ראוי. הדור הזה, השלישי להגירה, עומד במרכז "הירחים של יופיטר", קובץ הסיפורים של אליס מונרו האגדית מ־1977 שתורגם כעת לעברית (מאנגלית: אורטל אריכה, בהוצאת מחברות לספרות). זה דור של נשים חזקות שדבק בהן כינוי הגנאי "רווקות זקנות", אבל בעצם הן עצמאיות ודעתניות מכדי לבזבז את חייהן על גברים.

האחייניות של אמה הן הגיבורות הפמיניסטיות בילדותה של המספרת, בת דמותה של מונרו – נשים עם נוכחות וגישה, העובדות במקצועות חופשיים. הן עבות ובשרניות, בתיאורים שהיום לא היו עוברים את חומת התקינות הפוליטית, ולא באופן עסיסי וסקסי, אלא בהתרסה נגד עולם שמכריח נשים למצוא חן בעיני אחרים. בבגרותה של המספרת הכל מתהפך. היא נשואה לעו"ד עשיר ומתנשא ובכורת האחייניות מבקרת אותה בפרבר היוקרה שבו היא מתגוררת. זה נגמר רע מאוד. מונרו משחקת ברגישות בפרספקטיבות האלו, של השתקפות האני הצעיר בעיני העצמי הבוגר, שאינה תמיד מחמיאה.

"הירחים של יופיטר" הוא הסיפור החותם את הקובץ ובו המספרת כבר מבוגרת, כשאביה הקשיש מתאשפז בבית חולים לניתוח לב – זמן נפלא לחשבונות נפש. הדרך שבה אנו שופטים את הורינו לחומרה היא בדיוק הדרך שבה ילדינו שופטים אותנו. איזו בת הייתי ואיזו אמא, ואיך הבת שהייתי הפכה אותי לאמא שאני עכשיו. זה ספר של קשרים ותהליכים, של אנושיות ברגעיה הפגיעים והחשופים ביותר. ספר של התפכחות וכאב, כפי שרק אליס מונרו יודעת לספר.