שמע ישראל

לפני כעשרים שנה, כשגל השאנטי היה בשיאו עם להקות כמו שבע ושוטי הנבואה, התקשיתי להתחבר. פה ושם ניסיתי לתת צ'אנס, אבל השילוב בין שרוואלים, חול, דרבוקות וגיטרות אקוסטיות היה רחוק ממני. אני משוכנע שהכוונות שלהם היו טובות, אבל הטקסטים שנשמעו כמו מערך שיעור בסדנת ניו־אייג', היו מרחפים מדי עבורי. אז וויתרתי.

הגל ההוא התפוגג וחלק מהדמויות המרכזיות שפעלו בו (מוש בן ארי ואברהם טל למשל), עברו למיינסטרים. לרוב בהצלחה גדולה יותר מזו לה זכו בלהקות האם. גיל רון שמע היה לצד בן ארי בשבע, אבל בניגוד לקולגות שלו, הוא המשיך לפעול באזורים מוזיקליים רוחניים יותר. עכשיו כל זה אמור להשתנות הודות ל"קפה ג'לאל", האלבום החדש שלו, שכדאי שתשימו עליו יד, בלי קשר לטיול שכן או לא עשיתם בהודו אחרי השחרור.

שמע, שבעבר הרחיק עד להודו וייצר מוזיקה גם בהשפעה אפריקאית, מתמקד כאן במזרח הקרוב ובייחוד במצרים: מהזיכרונות מהסרטים הערביים שהוקרנו כאן בימי שישי ועד לתור הזהב של המדינה בשנות השלושים, לפני העימותים בין האוכלוסיות המוסלמית והיהודית. הקרבה הגיאוגרפית הופכת את האלבום לרלוונטי לכל אחד שחי כאן כרגע. "קפה ג'לאל" מוגדר כאלבום "עברי־ערבי", ושמע ושותפיו משלבים יפה בין שתי השפות. הטקטסים שכתב ללחנים המצריים, הסעודים והבדואים שאסף יוצקים תקווה ששני העמים שכאן יכולים להסתדר טוב יותר.

אי־אפשר לסרב לאלבום שנפתח בדואט ענק כ"יסמין", שבו לובנה סלאמה מכשפת אותך בקולה. ב"אסמר" הוא שר בהתלהבות את המנטרה "לא רוצה עוד מלחמה — יא עיוני, תנו לי רק באהבה הללה הללה", וסלאמה עונה לו בערבית. שותפים נוספים למסע האופטימי של שמע הם ברי סחרוף (קיץ"), שי צברי ("מעייניי"), רבע לאפריקה ב"מרחבן" המקפיץ עם הראפ הצרפתי, ומארק אליהו והקמנצ'ה שלו ב"סאלמאת". לכולם מניות גדולות ביופי שנפרש על פני עשרת השירים שכאן, אבל מי שהופכת את "קפה ג'לאל" לכה סוחף היא ההפקה האדירה של משה דעבול ("צלצולי פעמונים" של אהובה עוזרי), שמערבב נהדר מוזיקה ערבית מסורתית.

גיל רון שמע – קפה ג'לאל