ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 10.01.2018
    "המצב במדינה פסיכי, אם לא פסיכוטי"
    יעל דיין לא נחה לרגע ולא נותנת למחלתה לעצור אותה ("אני לא מתביישת ללכת לקולנוע עם כיסא הגלגלים והפיליפינית"). עכשיו היא משיקה גרסה מוקלטת של ספרה האוטוביוגרפי ומדברת על אביה משה דיין ("עם השנים העליהום עליו מתמעט"), על אמה רות בת ה-101 שראתה את שני בניה נפטרים בזה אחר זה ("לא הייתי בהכרח האהובה עליה"), על האח אסי ("אמא תמכה בו וקיימה אותו. מזל שהוא מת לפניה"), ועל האח אודי שהלך לעולמו לפני חודשיים ("אח אהוב ונפלא, החתיך האולטימטיבי")
    לילית וגנר

    גם אתמול בבוקר ביקרה יעל דיין את אמה, רות דיין, בדירתה בשיכון ל' בתל־אביב, כפי שהיא נוהגת לעשות פעמיים־שלוש בשבוע. לאחר מותם של אסי דיין לפני שלוש שנים ושל הפסל אודי דיין לפני כחודשיים נותרה יעל בתה היחידה של דיין האם, שבמארס הקרוב ימלאו לה 101 שנים. "מכל הטרגדיות נשארתי הבת היחידה", אומרת דיין בהשלמה. "אבא מת בטרם עת בגיל 66, אמא זכתה לעשרה עשורים מלאים ויותר, ואז התהפכו היוצרות. אחי אסי מת ראשון, ועכשיו אודי, ואני הבכורה נותרתי כבת יחידה לאמי. ולא בהכרח האהובה עליה מילדיה".

     

     

    מה הכוונה לא בהכרח האהובה?

     

    "לא הרגשתי לא־אהובה, אבל אסי ואודי, בעיקר אסי, אין ספק שהוא היה האהוב ביותר. גם בתור הילד הקטן, וגם הנזקק. התלות ביניהם הייתה הדדית. וכשיש תלות כזאת בין אמא וילד, הקשר ביניהם הרבה יותר עמוק וחזק".

     

    במה התבטאה התלות הזאת?

     

     

    "בהכל. הוא גם גר אצלה בתקופות קשות, גם תלות כספית. כמו ילד חולה. היא תמכה בו ועזרה לו וקיימה אותו. ואני לא יכולה להימנע מהמחשבה שמזל שהוא לא האריך ימים יותר ממנה. מזל שהוא מת לפניה. כי אם היא הייתה מתה לפניו, מישהו היה צריך למלא את מקומה, וזה היה בלתי אפשרי".

     

    איך היית מתארת את היחסים בינך ובין אסי?

     

    "לא רבנו אף פעם. אלא אם כן זה היה סביב הבעיות שהיו איתו. תמיד שררה בינינו אהבת אחים. גם כשחיינו בילי ואני בפריז הם היו באים לבקר אותי. הילדים שלנו מאוד קרובים. הבת שלי והבת של אסי כמו אחיות".

     

    ועם אודי?

     

    מתוך האלבום הפרטי
    מתוך האלבום הפרטי

     

    "אודי היה אח אהוב ונפלא. וקרוב אליי מאוד. מכל האנשים שהוא הרחיק — אותי הוא לא הרחיק. היו בינינו יחסים נפלאים. כשהוא חלה, זו הייתה הפתעה עצומה. הוא היה יותר בריא מכולנו. לוחם שייטת, איש ים ואיש קרקע, חקלאי, אמן ברזל, וגם לא עישן אף פעם. ממש לא לעניין. מבחינתי הוא היה החתיך האולטימטיבי, יותר יפה מכולנו".

     

    מתי הוא הכי חסר לך?

     

    "הכל עוד נורא טרי. הוא חסר לי כל יום שישי. היה בינינו קשר לגמרי פתוח. אודי ואני היינו מדברים על דברים שלא מדברים עם אמא ולא מדברים עם אסי".

     

    "אני מתגעגעת לעצמי"

     

    המשפחתולוגיה הסבוכה של משפחת דיין, ממשפחות האצולה המיתולוגיות בהוויה הישראלית, נפרסת לפיסות קטנות באוטוביוגרפיה של יעל דיין, "מנגד", שיצאה לפני שלוש שנים. בימים אלה משיקה דיין (78) גרסה מוקלטת של הספר באמצעות אפליקציית "אייקאסט ספרים מוקלטים", המאפשרת להקשיב לספרים מוקלטים בטלפון הנייד. לאורך שבע שעות, 30 דקות ו־57 שניות דיין מדברת בקולה הנמוך, החרוך מסיגריות, על חיים ועל מוות, מעלה זיכרונות מהנעורים התוססים ורואה בעין אמיצה את העליבות של הזקנה, נפרדת מבן זוג אהוב, מחברה קרובה ומשני אחיה הקטנים, ומזדהה עם הכאב של אמה שזכתה לאריכות ימים מופלגת — מרקם חיים מדהים באינטימיות שלו, שמוגש בנימה מכילה ומקבלת, תוך שהיא מתבוננת באומץ בגוף שהולך ובוגד. "אני מתגעגעת לעצמי כפי שהייתי. כפי שאני חושבת שהייתי. כפי שרציתי להיות", היא כותבת בספרה.

     

    את מתארת תחושה חזקה של החמצה.

     

    "זה מצב קיומי לכולם, אבל מבחינתי זאת הייתה הרגשה חזקה מאוד, שצריך לקבל את העובדה שאנחנו יכולים להיות עם אמביציות, ולחתור לנסות להגיע, ובו בזמן לדעת שלא כל מה שנרצה לעשות נוכל, ולא כל מה שנרצה להספיק נספיק, וגם אם יהיו הרבה הצלחות בדרך תמיד יתגלו דברים חדשים שאליהם לא נגיע. ככה הטבע סידר אותנו".

     

    את הספר היא בחרה להקריא בקולה שלה, למרות קשיי הנשימה שמהם היא סובלת, ולמרות העובדה שלא יכלה להיעזר בבלון החמצן שהיא צמודה אליו דרך קבע. "הרעש שלו הפריע להקלטה", היא מסבירה. 15 שנה עברו מאז לקתה ב־COPD – מחלת ריאות חסימתית כרונית, פועל יוצא של ארבעים שנות עישון. כיום היא מחוברת לבלון חמצן, ובמספר מקומות בספר אפשר ממש לשמוע שהיא נאבקת עם המילים. היא גם מתניידת בכיסא גלגלים ונעזרת בשירותיה של עובדת זרה.

     

    "לא הייתי בוחרת להקריא רומן שלי", היא אומרת, "אבל כשמדובר בממואר, ספר אוטוביוגרפי בבסיסו, אני חושבת שזה מוסיף משהו. ההדגשות, האינטונציות, האווירה תוך כדי הקריאה. הייתה לי הרגשה שזה הדבר הנכון לעשות. הקלטנו בהתחלה שעה בכל יום ואז עברנו לשעתיים רצופות, והצלחתי לעשות את זה בלי חמצן יום אחרי יום".

     

    צילום: איה אפרים
    צילום: איה אפרים

    "מנגד" הוא בהחלט לא עוד ספר על משפחת דיין. "מי שמתעניין במשפחת דיין במובן הקלאסי, ההיסטורי, שיקרא את 'אבי, בתו'", היא אומרת, "הספר הזה נכתב מנקודת מבט של כאן ועכשיו". רצה הגורל, ובתום כתיבת הספר מת אחיה אסי, ואילו בתהליך ההקלטה של הספר הלך לעולמו גם האח אודי. "הגורל האכזר והזוועתי רצה ששלוש שנים אחר כך, ממש תוך כדי תהליך ההקראה של הספר, מת אודי", אומרת דיין, שהוסיפה עוד פרק, כאחרית דבר מוקלטת, ובה ההספד שנשאה על קברו הטרי של אחיה.

     

    היו שאמרו על הספר שלך שהוא מעין פרידה, שאת מדברת על עצמך כעל אישה שסיימה את מסלול חייה. זה נכון?

     

    "זה לא באמת כך. אני חיה, נוסעת ומפליגה, משתתפת בכנסים ובירידי ספרים, מרצה לא מעט, ונהנית מאוד מהנכדים, גם אם אני מפסידה להם במונופול כל הזמן. ויש בי המון סקרנות. אני קוראת הרבה, הולכת המון לתיאטרון, וגם לא מתביישת ללכת לבד לקולנוע ב־11 בבוקר, עם כיסא הגלגלים והפיליפינית".

     

    ובכל זאת, היא מודה שבמפגש המחודש עם הטקסט עלו בה חרטות על העיסוק הנרחב כל כך שלה בזקנה ובדברים שלא תוכל עוד לעשות, במקום להרחיב על נושאים פוליטיים ופעילות ציבורית. "אם מישהו חיצוני היה כותב את זה, הוא בוודאי היה עוסק הרבה יותר במה שכן עשיתי ולא בדברים שכבר לא אספיק לעשות", היא אומרת.

     

    ullstein bild via Getty Images
    ullstein bild via Getty Images

    וזה לא שהספר נטול פוליטיקה לחלוטין. מלחמת יום הכיפורים, הפעילות הציבורית בכנסת, מקומו של אביה בחייה הפרטיים ובהיסטוריה של המדינה, הכאב על כך שלא נבחרה לשרה בממשלת ברק, ההדחה מרשימתו של רון חולדאי לעיריית תל־אביב — הכל נמצא שם, ארוג בקפידה וביד אמן ביחד עם חייה הפרטיים, אהבתה לבעלה דב, נאמנותה לחברתה דליה רביקוביץ', היחסים עם אמה ושני אחיה והאהבה העצומה לילדים ולנכדים.

     

    מה עוד היה צריך להיות בספר ולא נמצא שם?

     

    "אני חושבת שלא עסקתי די בעמדות הפוליטיות, והשמאלניות שלי לא מצאה די ביטוי בספר, כמו גם הפעילות שלי בקרב מבקשי המקלט הקרויים 'מסתננים'. נזהרתי שלא להפוך לעוד אחת מ'עסקני מפא"י', שחושבים שכל פיפס שהם עשו בכנסת או בציבור או בנאום ביישוב כלשהו ראוי להנצחה. אולי זו הייתה זהירות־יתר".

     

    "אני הולכת להפגנות"

     

    על הדעות שלה, אותן הביעה בעבר ועדיין ממשיכה להביע היום בכל הזדמנות, בנושא תהליך השלום עם הפלסטינים, כמו גם בנושא זכויות נשים, זכויות הקהילה הגאה וגורל הפליטים מאפריקה, היא ספגה קיתונות של שטנה. בספר היא מקריאה טוקבקים שהגיעו בעקבות כתבה ברשת שעסקה בניתוח שעברה בבית החולים.

     

    "היא זקוקה להשתלת מוח... זקנה בלה ומכוערת", היא מקריאה בקול חד, כמעט מונוטוני. "אויש מסכנה, הפרימדונה סבלה קצת כאבים... מתי ניפטר ממנה סופית? מתייייי?... אחת הנשים הצבועות והמתועבות בתולדות הפוליטיקה... נראה שכל התפקידים שלה בחיים קיבלה בזכות קשרים... ליעל היה אבא בוגדני, חברה משוגעת, אח מסומם ואג'נדה אנטי־ישראלית, שלא תבלבל את המוח".

     

    מה את חושבת על המצב במדינה כיום?

     

    "זה לא שיבוש מערכות. זה שיבוש דעת מוחלט מה שקורה. פסיכי לגמרי, אם לא פסיכוטי. המילה 'הזוי' מפנקת מכדי לתאר את מה שקורה, כי 'הזוי' גם יכול להיות נחמד. יש הזיות על גני שושנים ודבש. יש הזיות על 'הכל תותים'. זה לא הזוי — זה פסיכי, סאדיסטי, פשיסטי, כל מה שאת רוצה".

     

    ואז היא משתתקת לרגע. "בדיוק עכשיו פורסם על רשימה שחורה של ארגונים בסגנון הבי־די־אס, שמי שמשתייך אליהם לא יוכל להיכנס לארץ. עם כל הביטויים האלה, אני כבר לא יודעת מה מותר ומה אסור להגיד. אבל הרי אף אחד לא ימנע ממני לחזור לארץ אם במקרה אני נוסעת לחו"ל. בינתיים הרשימה הזאת מתייחסת רק לזרים".

     

    את מגיעה להפגנות בשבתות ברוטשילד?

     

    "כן. ואני גם קוראת להורים ולתלמידים לצאת לרחובות כדי להילחם בהדתה. זאת לא בדיחה. אני מסתכלת בספרי הלימוד של הנכדים ומשתגעת. וזה לא התפקיד של הסבתות. התלמידים וההורים צריכים להרים קול זעקה. איזו מין זוועה זאת? אנחנו מוכרחים להסתכל על זה בלי להרגיש אשמים שאנחנו פוגעים בקודש הקודשים ובספר הספרים. הימין הפשיסטי הצליח לגרום לנו אי נוחות, ולמה? אנחנו לא די פטריוטים? לא די יהודים? זה הבל הבלים! אני מוכנה להתחרות עם כל אחד. לא בחידון התנ"ך, את זה אני משאירה לבן של נתניהו, אבל בהבנת התנ"ך, והבנת חשיבות התנ"ך, ופטריוטיות ואהבת הארץ – אני מוכנה להתחרות עם כולם, כולל אלה מתפוח א' או מיצהר ג'. שהם לא יחנכו אותנו לפטריוטיות".

     

    כתבת במשך שנים טורים בכמה עיתונים. אולי תחזרי לכתוב טור?

     

    "אני יכולה לכתוב טור עכשווי, אבל אני חושבת שהיום הציבור מצפה למשהו יותר רענן. אבל בכל זאת, אני הולכת להפגנות, ומתראיינת ברדיו ובטלוויזיה, כשעולה נושא של הטרדות מיניות אני עדיין השם שעולה בתור 'הפושעת הגדולה של חוק איסור הטרדה מינית', ובקהילה הלהט"בית אני עדיין 'יקירת הקהילה'. פעם זאת הייתה בושה לא להיות ב'פופוליטיקה'. היום כל הפאנלים האלה הם כבר לא כבוד גדול. אבל כשעוסקים בנושאים ובחוקים שאני יזמתי וקידמתי, ויודעים שאני מזוהה איתם — אז הרדיו הוא עדיין הכלי הזמין ביותר לתגובות. ואני כותבת פוסטים בפייסבוק ובטוויטר, ועדיין מושכת אש".

     

    מה אבא היה אומר על המצב במדינה כיום?

     

    "קשה מאוד לשפוט, אבל אפשר להסיק מהסכם השלום עם מצרים איפה הוא היה עומד כיום. בהסכם השלום היה נספח פלסטיני שבגלל שלא קיימו אותו אבא עזב את הממשלה. הוא היה במיעוט מוחלט כשאמר שצריך 'לצאת להם מהוורידים', וזה עוד היה מול חוסיין".

     

    דיין סבורה שהשנים שעברו מאז מותו של אביה עשו חסד עם דמותו הציבורית. "ככל שהזמן עובר, כותבי ההיסטוריה עושים עימו צדק רב. יש שני ספרים שעסקו בו ויצאו לאחרונה, ויש שיגידו שהם ממש משקמים את דמותו. אבל אני אומרת שהם עושים צדק, לא במובן של ההפך מ'עוול', אלא במובן שהם יוצאים מנקודות הנחה נכונות ומתארים את הדברים כפי שהיו.

     

    "אני שמחה שדברים באים על תיקונם, אבל עדיין זוכרת את התקופה הנוראה ההיא של שנות ה־70. העליהום על אבא, שק החבטות שעשו ממנו. כל שנה בסביבות יום כיפור זה מתעורר מחדש, וגם העט שלי נכנס לפעולה. אבל זה הולך ומתמעט גם בגלל שדברים מתבהרים, וחומרים שונים הופכים להיות פחות חסויים. זה טוב לדמותו וטוב לזכרו". •

     

     

    הספר "מנגד" זמין להאזנה באפליקציית אייקאסט ספרים מוקלטים

     


    פרסום ראשון: 10.01.18 , 20:24