צו קריאה

מירב רוט גדלה בבית של כותבים. אמה, הסופרת שולמית לפיד, תרמה לספרות הישראלית יצירות ודמויות בלתי נשכחות כמו פאניה מ"גיא אוני" וליזי בדיחי. אביה, טומי ז"ל, ואחיה, יאיר, עסקו בעיתונות ובכתיבה שנים רבות לפני שנכנסו לפוליטיקה. לכן ניגשתי בסקרנות לספרה של מירב — "מה קורה לקורא?". זהו ספר עיון שמתאר את ההתרחשות הפנימית שעוברת על כל מי שקורא ספר. רוט, פסיכואנליטיקאית שגדלה בבית שבו הייתה מוקפת בספרים ובסופרים, משלבת בין שני העולמות ובוחנת את התהליך הנפשי המורכב שמתרחש אצל הקורא, תוך שהיא משלבת יצירות מכתבי פרוסט, עגנון, ביאליק ואחרים.

"אני משערת שהושפעתי מזה שאמא שלי כתבה מתוך מודעות ערה לכוחה של הספרות לשנות את התודעה של הקוראים", אומרת רוט, 51, ילידת תל־אביב, נשואה ואם לשלוש בנות. "כתגובה על כך ש'דור המדינה' כתב על החלוצים הגברים והדיר את הנשים היא יצרה את פאניה מ'גיא אוני', וכשכעסה שנשים בפריפריה הודרו יצרה את ליזי בדיחי שפותרת תעלומות בלשיות יותר טוב מכל גבר בסביבה. הקריאה היא מצב של פרשנות הדדית בין הקורא לדמויות בטקסט. מצד אחד, כשאת קוראת ספר את אמפתית לרגעי החולשה של הגיבורים, כועסת על העוולות שנעשות להם ומוחלת להם על הטעויות. ובה בעת, מתוך זה שאת מזדהה עם הגיבור בספר, הוא מעניק לך הזדמנות לבחון דרכו את עולמך הפנימי ואת אופני ההתמודדות שלך. כך שבעודך 'מטפלת בו' בתוכך, הוא 'מטפל בך' מבלי שאת ערה לכך".

זה נכון רק אם את מאפשרת לגיבורה לחדור לתוך נפשך, אם את נכנסת אל תוך המסך כמו דמות של וודי אלן. את חושבת שגם על מי שכותב עוברים תהליכים דומים?

"בואי אספר לך סיפור: אני האחות הצעירה במשפחה. כשהייתי בת 18 אחותי הבכורה נהרגה בתאונת דרכים. כשנה אחרי כן אמא שלי כתבה מחזה בשם 'רכוש נטוש' והזמינה אותנו לחזרה הגנרלית, והסבירה שזה מחזה על דיירי עמידר שמגורשים מביתם. הגעתי בתום לב לאולם 'הקאמרי' וגיליתי מחזה על אמא ושתי בנות. הבת הבכורה היא הבת הטובה והאהובה. במחזה היא קוראת לאמה המתעוורת סיפור של גי דה־מופסן. הבת הצעירה היא אנאלפביתית ומרדנית. במהלך המחזה הבת הבכורה נעלמת, והאם, אותה גילמה זהרירה חריפאי האחת והיחידה, נופלת על ברכיה וזועקת: 'הבת שלי, יפה שלי'... ואז, בצד הבמה, הבת הצעירה מתחילה לקרוא את הסיפור בדיוק מן הנקודה בה הפסיקה אחותה הגדולה. אחרי שהתאוששתי שאלתי את אמא שלי איך היא לא הכינה אותי לכל זה, והיא פקחה אליי זוג עיניים תמהות ואמרה: 'בחיי שלא ידעתי שעל זה כתבתי'. הפער הזה בין הלא מודע של הכותב, שכמו יוצר מתוכו, לבין החלק המודע שלו, נשאר בי כמקור לסקרנות עצומה. לימים התגלגלה אותה סקרנות לשאלה איך הלא מודע של הקורא משתמש בטקסט הספרותי, מעבר למה שהקורא יודע".

"הנפש האנושית איטית"

רגע של גילוי נאות: מירב ואני חברות קרובות. מירב עסקה בזמנו ב"גילוי וכיסוי בלשון", ויאיר אחיה, שבמפלגתו כיהנתי כחברת כנסת, הציע שניפגש בגלל העניין שלי בביאליק. השיחה שהתחילה שם נמשכת עד היום.

היום, בעולם הרשתות והאינפלציה של המלל הקצר והמהיר, יש ירידה בקריאת ספרים.

"כביכול יש היום אפשרות לחיות בתדרים קצרים ושטחיים, בסיפוקים מיידיים. קריאה מהירה של פוסט בפייסבוק לא מאפשרת העמקה. בין סיטואציית הקריאה לטיפול פסיכולוגי יש דמיון רב: שניהם נעשים בהתבוננות פנימה, בסוג של התמסרות והעמקה, בפרשנות וניסוח מחדש. הנפש האנושית איטית. היא זקוקה לזמן. נדמה לי שהיום, בתוך החיפזון הכולל, היא זקוקה לכך יותר מתמיד. לכן אני מאמינה שאחרי הכל לא יהיה תחליף לשני הנכסים האלה, של קריאת ספרות וטיפול ממושך".

מה היית עושה כדי לחזק ולהעשיר את הקריאה והכתיבה בארץ?

"ממשיכה לפסול ספרים כמו 'גדר חיה' של דורית רביניאן, כי זה מאוד מועיל למכירות... זו דוגמה מצוינת לכך שגם שר החינוך מבין שלספר יש כוח לשנות את תודעת הקוראים. אחרת לא צריך היה לפחד ממנו כל כך".

אפרופו פוליטיקה. איזה ספרים משפיעים על דרכו של אחיך?

"כשיאיר היה ילד הוא בלע ספרי היסטוריה והיינו בטוחים שיהיה היסטוריון. הספר שהכי השפיע עליו היה 'עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי', שהביא לנזיפה של הספרנית בהורים שלי. היא חשבה שזה לא ספר מתאים לילד ביסודי. בשנה האחרונה ריתקו אותו 'מלכוד 67' של מיכה גודמן, 'כחולמים' של יוסי קליין הלוי, ובדיוק בארוחת שישי הוא סיפר בעניין רב על 'התרסקות' — ספרה החדש של צביה גרינפילד. הוא תמיד קורא משהו".

התודעה הפסיכואנליטית קרובה לליבו?

"אני קרובה לליבו, אז היום מטבע הדברים התשובה היא כן".

את חושבת שהעם היהודי כ"עם הספר" מאופיין בתכונות מיוחדות? איך את מבינה את המושג?

"מי שענה על זה יפה בעיניי הם עמוס ופניה עוז בספרם 'יהודים ומילים'. אני יכולה לומר שהגדרת הזהות הזו היא מכוננת. הידיעה שלנו שאנחנו עם הספר, שאנחנו מחוברים ל'רב המכר של כל הזמנים' — התנ"ך — שכתוב בשפה שבה גם שרה אימנו וגם אני ואת מדברות ושבה אנחנו קוראים, כותבים ומפרשים חלומות כיוסף, היא ידיעה שגם טבועה בנו וגם מחייבת אותנו — כמו 'עצמי אידיאלי' שאנחנו מבקשים להמשיך לעמוד בציפיות שלו".

הגיבור על ספת הטיפול

ספרה של מירב הוא הזדמנות נדירה שבה ארגז הכלים הפסיכואנליטי מונגש לקורא ההדיוט. זו מתנה שמוסתרת בין שורות הספר. "היה לי מאוד חשוב להסביר כל מושג פסיכואנליטי שאני נעזרת בו לניתוח הטקסטים, כדי שהספר יהיה נגיש ובהיר לכל אוהב ספרות", היא אומרת. "לכל מי שסקרן לדעת מה קורה לו כשהוא קורא ספר ורוצה להבין איך הספרות משרתת אותו, איך היא משנה אותו, מכוננת את הזהות שלו, מתי היא מרחיקה אותו, וכדומה".

ואיך המקצועיות שלך כמטפלת עזרה בפתרון התעלומה "מה קורה לקורא"?

"בעצם, 'השכבתי על ספת הפסיכואנליטיקאית' שלי גיבורי ספרות שבעצמם קוראים ספרים, והקשבתי לכל האסוציאציות שלהם ברגעי הקריאה שלהם, כמו שאני מקשיבה ל'אסוציאציות חופשיות' של מטופל, כדי ללמוד על הלא מודע של הקורא. אבל לא לשם ניתוח פטרוני של נפש הדמויות. להפך, הן אלה שמלמדות אותי מה קורה לנו כשאנחנו קוראים ספרים. בספר אני מסבירה את מה שהן הראו לי, דרך משקפיים פסיכואנליטיות".

תני לי דוגמה.

"כשארווין, גיבורו של אהרון אפלפלד ז"ל בספרו הנפלא 'האיש שלא פסק לישון', עולה ארצה וקורא את הפרק הראשון בספר שמואל, כל גופו רועד והוא נזכר בפעם הראשונה שבה ראה את יפי כְּחול הרי הקרפטים בזרועות אימו. הקריאה משיבה אל הנער התלוש את שאבד לו, מזכירה לו את חיק האם, את קיומו של היופי, את הגעגועים והפשר להם כאחד. היא מאחה עבר והווה, שפת אם ושפת העברית, גיבור תנ"כי וגיבור ספרותי, ובכך מאפשרת לו לחוש רצף קיומי. גם אני כנראה לא סתם נזכרת בזה דווקא ברגע הפרידה שלנו מאפלפלד, אב ספרותי יקר כל כך".

בהמשך לשיחה שלנו על ההתנגדות של הכותב לדעת את שהוא כותב, אחד הרעיונות שריגשו אותי מאוד בספר הוא הניתוח שלך של ההתנגדות לקריאה.

"לספרות יש כוח חודר ונוגע כי היא חוצה את ההגנות של הקורא. בספר אני קוראת לזה 'פרדוקס ההרחקה': מכיוון שנדמה לנו שאנחנו מתרחקים לעולם דמיוני רחוק, אנחנו משחררים את ההגנות שלנו ואז הספר נוגע בעומק ההוויה שלנו. מכאן כוחו להשפיע עלינו, אבל לכן ספר גם עשוי לעורר חרדה או להכאיב. ישנן תקופות בהן אי אפשר 'להיכנס פנימה' ואז אי אפשר לקרוא, או שהקריאה בספר הנוגע בנקודה חסומה מעוררת עייפות גדולה, ניתוק, ביקורתיות. כשחיים הכט מ'סיפור פשוט' של עגנון רואה שבתו פרומה לא מזילה דמעה כשהיא קוראת, הוא שואל: "הו פרומה, פרומה, הבִּתי את פרומה?".

זה מעורר בי מחשבות על עולם לימוד התורה בתוכו אני מצויה, ועד כמה מעודדים קוראים להיכנס אל הטקסט במלוא הכוח לעומת כמה "שומרים" על הטקסט שלא ישתנה. מי שמגן על הטקסט היהודי הקלאסי בפני קריאות חדשות שומר על הקיים מחד גיסא ולא מאפשר את העתיד לבוא מאידך גיסא.

"ישנה חרדה מכוחה של הקריאה לשנות מאזני כוח, לפתוח לקוראים אופק ואפשרויות. ב'האפיפיורית יוהנה', כשאביה של יוהנה מגלה בידה ספר בתקופה שנשים לא הורשו לקרוא, הוא סוטר לה ואומר 'ספר! אני אדון הבית הזה!'" •

הספר "מה קורה לקורא" מבוסס על עבודת הדוקטורט של רוט שנכתבה בהנחיית פרופ' אבי שגיא באוניברסיטת בר־אילן. הוא ראה אור בהוצאת "כרמל" ונמכר בכל חנויות הספרים ובהוצאה