שני 23 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 11.01.2018
    תקלות לשעת חירום
    במלחמה הבאה צפויה ישראל לספוג מכת פתיחה של יותר מ–3,000 טילים ביום, אבל הגופים השונים שאחראים למוכנות העורף לא מסוגלים אפילו לשבת יחד באותו חדר ולקבל החלטות כבר שנה וחצי שהקבינט לא קיים דיון בנושא, אין כסף למיגון מתקנים אסטרטגיים ויישובים בקו הגבול, והתוכנית להקים רשת קשר אחידה לכל כוחות החירום נתקעה בגלל ריב סמכויות אבל מאז שהאוכלוסייה הופקרה במלחמת לבנון השנייה הופקו בכל זאת כמה לקחים
    אלכס פישמן

    3,000 עד 4,000 רקטות. תזכרו את הנתון הזה, כי הוא עושה את כל ההבדל. זה היה מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל ב־33 הימים של מלחמת לבנון השנייה. זה היה מספר הרקטות ששוגרו מרצועת עזה ב־51 הימים של מלחמת לבנון השנייה, וזו תהיה גם כמות הטילים שישוגרו מלבנון ביום אחד במהלך המלחמה הבאה. לא בחודש, לא בשבוע. ביום. ממוצע של כ־150 טילים בשעה.

     

    ואם זה לא מספיק, הפעם אלה יהיו טילים מדויקים יותר, קטלניים יותר, ובעלי טווח ארוך יותר, שיכסה את כל שטחה של מדינת ישראל. מטחי הירי הראשונים יהיו ממשגרים קבועים, מוסתרים, המכוונים למטרות ספציפיות בשטח ישראל. רק כעבור ימים, כשחיל האוויר יבצע השמדה אפקטיבית של מטרות וכוחות היבשה יתחילו לזרום לתוך לבנון, תרד כמות השיגורים ואיכותם.

     

    זה לא תרחיש בלהות דמיוני; זהו ניתוח מקצועי שנעשה במערכת הביטחון והוגדר שם כ"תרחיש החמור הסביר". באפריל 2016, שבועות ספורים אחרי שנכנס לתפקידו, הציג אותו שר הביטחון אביגדור ליברמן בפני הממשלה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 2007 שבה הוצג לממשלה תרחיש ייחוס שהכינה מערכת הביטחון ומתמקד בעורף הישראלי. הממשלה אישרה את התרחיש. המשמעות: שרי הממשלה לא רק מכירים היטב את האיומים על העורף אלא גם מחויבים – בהחלטת ממשלה – לתת לאיומים הללו מענה סביר.

     

    אלא שמאז, יותר משנה וחצי, לא התקיים בקבינט ולו דיון אחד על מוכנות העורף למלחמה. עדיין לא הפנימו אצלנו שמעורבות העורף במלחמה הבאה תהיה בממדים חסרי תקדים, ושהחזית והעורף יחטפו כמויות אש דומות. חולשת העורף תשפיע הן על המורל בחזית והן על היכולת לשמר רציפות לוגיסטית לטובת החזית.

     

    בימים האחרונים קיים הקבינט שלושה דיונים רצופים על המדיניות הישראלית מול האיומים מחזית הצפון. הערכות המצב מדברות על הרחבת החזית הלבנונית אל תוך סוריה. הנוכחות האיראנית הקבועה על אדמת סוריה חותרת להקמת חזית רקטית צפופה ומדויקת מהים התיכון ועד דרום רמת הגולן, שטווח טיליה יכסה את כל שטח מדינת ישראל. מהפרסומים הזרים על אודות פעילות חשאית ובלתי חשאית שמבצע צה"ל – וחיל האוויר בפרט – בשטח סוריה, אפשר להסיק שהיא נועדה לדחות את הקץ. אבל הקמתה של חומת הטילים האדירה הזאת נמשכת. אמנם בקצב איטי, אבל בנחישות. בתוך חמש שנים האיום יהיה הרבה יותר משמעותי.

     

    אבל בכל הנוגע להגנת העורף, הממשלה וחלק ממשרדיה מתנהלים כאילו מדובר באיום זניח, מטרד שיימשך כמה ימים, עד שהזרוע ההתקפית של הצבא תשיג הכרעה. בונים שם כנראה על "מלחמה דה־לוקס". פעמיים בשנה החולפת ניסה שר הביטחון ליברמן, העומד בראש ועדת השרים למוכנות העורף, לכנס אותה לישיבה. רוב חברי הוועדה לא טרחו להגיע. אלה שכבר הגיעו – כמו שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן ושר הבינוי והשיכון יואב גלנט – עזבו לפני תום הישיבה. לפני כשנתיים, כשרשות החירום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון הכינה עבור משרדי הממשלה "תיק פערים" בתחום המוכנות לחירום – רוב השרים פשוט "שכחו" לקחת, פיזית, את המסמך. מזכירות הממשלה נאלצה להוציא שליחים לכל משרד בנפרד כדי שהמסמך יגיע ליעדו. גם זה לא שינה כלום.

     

    ביום ראשון לפני שבועיים שוב שמעה הממשלה סקירה על תוכנית העבודה השנתית למוכנות העורף של רח"ל, שתפקידה לתאם בין כל הרשויות הלאומיות בחירום – ממשרדי הממשלה ועד פיקוד העורף, משטרת ישראל, כיבוי והצלה, מד"א ועוד. הדיון הזה, שחייב על פי חוק להתקיים אחת לשנה, התקיים באיחור של שנה. סמנכ"ל משרד הביטחון וראש רח"ל, תא"ל (מיל') בצלאל טרייבר, הציג את התוכניות. אבל לא היו מסקנות ולא התקבלו החלטות.

     

    כבר בראשית הישיבה הודיע שר הביטחון כי ל־30 אחוז מהאוכלוסייה אין פתרונות מיגון. חלק ניכר מהאוכלוסייה הבלתי מוגנת הזו מתגורר בצפון. אין להם לא מקלט, לא ממ"ד ולא מענה אחר. ליברמן לא חשף סוד מדינה. הנתונים הללו מופיעים בדו"ח מבקר המדינה על הגנת תושבי הצפון מדצמבר 2016. על פי הדו"ח, ל־32 אחוז מתושבי היישובים הנמצאים בטווח של 15 ק"מ מהגבול אין בכלל מיגון, ו־20 אחוז מהמקלטים הסמוכים לגבול הצפון נמצאים ברמת כשירות נמוכה. עוד נכתב בדו"ח כי לתושבי היישובים הסמוכים לקו הגבול לא יהיה אפילו זמן התרעה מינימלי כדי לרוץ למרחב המוגן – אם הוא בכלל קיים – בגלל הטווחים הקצרים. כנראה שהנתונים המדאיגים האלה לא הדירו שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות.

     

    ישיבה חגיגית בכנסת

     

    מפקד פיקוד העורף, האלוף תמיר ידעי, הגיע השבוע לפגישה במשרד האוצר בניסיון לקושש 150 מיליון שקל להשבחת המקלטים בצפון, שאינם ערוכים לאכלס תושבים במשך כמה ימים רצופים. זוהי השיטה. לקושש. אולי במשרד האוצר ישתכנעו ויזרקו לו כמה שקלים.

     

    80־85 אחוז מהרקטות של חיזבאללה הן לטווחים של עד 40 ק"מ, כלומר – עד קו טבריה־חיפה. התוכניות ברח"ל ובפיקוד העורף דיברו, בשלב ראשון, על מיגון ל־40 אחוז מהאוכלוסייה הנמצאת במרחק של 20 ק"מ מן הגבול. לצורך כך נדרש סכום צנוע של 1.9 מיליארד שקל. אלא שסכום כזה לא מופיע בשום ספר תקציב. כיום דורש השר ליברמן כסף למיגון 40 אחוז מהאוכלוסייה הנמצאת במרחק של 40 ק"מ מן הגבול, טווח ההשמדה הריאלי של מרבית הטילים והרקטות. וכאן כבר מדובר בסכום של 4־6 מיליארד שקל. אף אחד לא מתכוון להקצות את הסכום הזה, למרות החלטת הממשלה מספר 2025 מ־23 בספטמבר 2014 שהטילה על מנכ"ל משרד השיכון וראש רח"ל, בתיאום עם משרד האוצר, היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הפנים, לגבש תוך ארבעה חודשים תוכנית להסרת חסמים ולקיצור הליכים כדי למצוא פתרונות מיגון לבתי מגורים. הוכנה תוכנית, הכוללת מתן תמריצים לאזרחים כדי שיבנו לעצמם ממ"דים, כמו הקלות ברישוי, במיסוי ובאשראי, חלוקת מענקים וכו', אבל אגף התקציבים באוצר התנגד והיא נקברה.

     

    היום מנסים יו"ר ועדת המשנה למיגון העורף בוועדת חוץ וביטחון, ח"כ עמיר פרץ, ויו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר, להחיות את החוק שאמור להקל על האזרח לבנות בעצמו ממ"ד או מקלט בערבות ממשלתית. זה נראה כמו מלחמה בטחנות רוח. אגב, היה זה עמיר פרץ כשר ביטחון שהקים את רח"ל ב־2007 כלקח מן ההזנחה הפושעת של העורף במלחמת לבנון השנייה. גם הממשלה ההיא, שניהלה את המלחמה, לא דנה ברצינות במיגון העורף אפילו פעם אחת, ויצאה למלחמה מבלי להכיר את המצב בעורף. עשר שנים אחרי אנחנו נמצאים באותו סרט. בקרוב תחגוג רח"ל עשר שנים לקיומה, וח"כ פרץ ינהל בכנסת ישיבה חגיגית. מה הם בדיוק יחגגו שם?

     

    נכון, מאז 2006 חלו כמה שינויים חשובים, ורח"ל יכולה לרשום לעצמה לא מעט נקודות זכות. למשל, בתחום רמות המלאי – דלק, מזון, מים ותרופות – אנחנו נמצאים היום במקום אחר. יש הגדרה של כמויות, והמחסנים מלאים. ההשקעה ברמות המלאי מגיעה למיליארד שקל בשנה. רמות המלאי הללו, שמטרתן לאפשר את המשך תפקודו של המשק בזמן לחימה, תואמות את לוחות הזמנים הריאליים ואת צורכי האזרחים. גם מערכת החינוך בחירום נמצאת במוכנות טובה. מתוך 6,000 מוסדות חינוך שאמורים היו לעבור חיזוק מבנים ומיגון נותרו עוד 1,000, שמחציתם כבר נמצאים בשלב כזה או אחר של עבודות.

     

    ועדיין, גם בתחום הזה יש בעיה. חלק מרמות המלאי שמדינת ישראל תצטרך כדי להחזיר את המשק לפעילות סבירה במצב חירום אמורות להגיע מחו"ל. לכן מחזיקה ממשלת ישראל כל השנים "מניית זהב" בחברת הספנות צים ובחברת אל על. "מניית הזהב" איפשרה למדינה לדרוש מהחברות הללו, שהיו בעבר ממשלתיות, לעמוד לשירותה בתחום התובלה האווירית והימית בעת חירום. כיום צים ואל על הן חברות פרטיות. אל על תעמיד לרשות המדינה חמישית ממספר המטוסים שהתחייבה להקצות, ואילו צים תתרום פחות מעשירית מהיקף הספינות שהתחייבה להן. גם כך מדובר בצוות זר שלא יסכים להסתכן, כך שבונים כאן על משהו למרות שיודעים שהוא לא יקרה. מקסימום נאלתר.

     

    ויש עוד נקודת אור: מערכת ההתרעה של פיקוד העורף. ב־2006 היו 25 אזורי צפירה שטירטרו את כל עם ישראל למקלטים. ב־2018 המדינה כבר מחולקת ל־2,000 אזורי צפירה, מה שיכול לחסוך מציבורים גדולים בהלה מיותרת ולאפשר רצף חיים סביר בעורף.

     

    תוכנית "מלונית"

     

    גם משרד התשתיות נתן דחיפה משמעותית בתחום מיגון התשתיות האסטרטגיות. כדי למזער את הפגיעה הצפויה במלחמה הושקעו לפני כשנה יותר מ־300 מיליון שקל במיגון ובשיפור תשתיות החשמל והגז. ועדה של רח"ל סימנה 150 מתקנים חיוניים – מתקני תשתית, מתקנים צבאיים וביטחוניים רגישים ומוסדות שלטון – שיש לבצע בהם עבודות מיגון. לפי שעה מוגנו עשרה מתוכם, ועוד 15 מתקנים אמורים לעבור עבודות מיגון. ומה עם השאר? כרגע אין כסף. הממשלה אמנם אישרה את תוכנית העבודה הרב־שנתית של רח"ל לעורף, רק לא אישרה את התקציב לתוכנית. אגב, ביוני 2016 הועלו תעריפי הדלק כדי לכסות חלק מעבודות המיגון.

     

    המתקנים הרגישים יהיו ככל הנראה תחת הגנה של סוללות כיפת ברזל ומערכות אחרות, וזה יבוא על חשבון האוכלוסייה האזרחית. הדבר מבליט עוד יותר את הצורך במיגון פיזי עבור תושבי הצפון והדרום.

     

    אחד הפתרונות שצצו הוא פינוי אוכלוסייה. הממשלה ויתרה על העיקרון שלא מפנים יישובים והחליטה להיערך לפינוי המוני של אזורים בסיכון גבוה. גובשה תוכנית בשם "מלונית" לפינוי 80 אלף איש – 50 אלף מהצפון ו־30 אלף מהדרום. עם זאת, רח"ל, משרד הפנים ופיקוד העורף נערכים לקלוט מספר הרבה יותר גדול – עד 300 אלף איש, מתוך הנחה שתושבים באזורים נרחבים יותר יחליטו להתפנות. כאן כבר מדובר בתוכנית גדולה יותר, הנקראת "מלון אורחים".

     

    למדינת ישראל יש ציוד אלמנטרי לקליטת המפונים. נחתמו חוזים נצורים עם בתי מלון ומבני ציבור שיכולים לאכלס אותם. כל רשות מקומית מחויבת להיות ערוכה לקליטת מפונים בהיקף של ארבעה אחוזים מגודל האוכלוסייה באותה רשות. נשארה רק השאלה איך מפנים עשרות־אלפי אנשים תחת אש. התשובה: כנראה שלא יפנו תחת אש. הפינוי יתבצע בשלב הרגיעה, כדי לאפשר לאוכלוסייה להתרענן. ובאותו עניין: כמות האוטובוסים העומדים היום לרשות פיקוד העורף כדי לפנות אוכלוסייה בהיקפים גדולים היא מגוחכת, בלשון המעטה.

     

    התרחיש החמור מציג גם כמות נפגעים שלא הכרנו בעבר – אלפי פצועים שיזדקקו לאשפוז. כדי לאשפז אנשים בזמן מלחמה, בתי החולים והמרפאות צריכים להיות ממוגנים. מיגון המוסדות הללו הוא באחריות משרד הבריאות, אלא שלמשרד הבריאות אין תקציבים כדי להתמודד עם פערי מיגון של שנים. הסכום הנדרש כדי להדביק את הפערים העיקריים מגיע ל־300־400 מיליון שקל, שייפרסו על מספר שנים. רק חלק קטן מהסכום הזה מופיע בספר התקציב שמסוכם בימים אלה.

     

    בלי תדר ובלי נדר

     

    אחת מנקודות התורפה הכואבות, שתרמה יותר מכל למחדל הטיפול בעורף ב־2006, היא חוסר התיאום בין גופי החירום וההצלה השונים, לבין משרדי הממשלה. עם השנים פיתח כל אחד מן הגופים הללו מערכות שליטה ובקרה משלו. ביוני 2012 החליטה הממשלה לשים לזה סוף ולמנות ועדה שתגבש תוכנית להקמת מערכת שליטה ובקרה לאומית אחת לעורף. הוועדה, בראשות רח"ל, הגישה את המלצותיה אחרי 19 ישיבות. ההמלצה המרכזית הייתה להוציא מכרז לחברת ייעוץ חיצונית, שתמליץ על החלופה הטכנולוגית הטובה ביותר לתקשורת בין הגופים. בסוף 2014 יצא מכרז, ובדצמבר 2015 הגישה החברה שנבחרה המלצות. ב־2016 בדק הצבא את ההמלצות והציע לשלב את הפתרון הטכנולוגי בתשתית שלו. המשטרה פסלה את הרעיון, כי אז צה"ל היה הופך למפעיל הלאומי של הרשת. ההחלטה נתקעה. אז החליט פיקוד העורף באופן חד־צדדי להקים מרכזי שליטה עירוניים, וב־2017 בוצע פיילוט מוצלח בשלוש ערים. עכשיו מנסה פיקוד העורף להשיג מהאוצר 400 מיליון שקל שיאפשרו לו להשלים את פריסת מרכזי השליטה והבקרה בערים הגדולות עד 2023.

     

    הוועדה המליצה גם על הקמת רשת קשר לאומית. במצב חירום כולם מדברים במכשיר אחד. גם כאן ניטשו מלחמות: משטרת ישראל מסרבת לשנות את ספקטרום התדרים שלה, פיקוד העורף לא רוצה מערכת דיגיטלית וכו'. לבסוף נמצא פתרון: צה"ל קיבל 90 מיליון שקל כדי להקים תשתית בסיסית לשיתוף מידע, הכוללת גם רשת סלולרית לעורף. זה אמור לקרות, בלי נדר, ב־2022. בעצם, לא בדיוק. מד"א – בהיותו גוף הנתמך מתרומות ולא מכספי מדינה – לא יכול להצטרף לרשת הקשר הזו.

     

    המחלוקות בין גופי ההצלה ומשרדי הממשלה יצרו אבסורד: ח"כ פרץ החליט להפסיק לזמן את נציגי כל הגופים ביחד לדיוני ועדת המשנה לנושא העורף שבראשותו. מעכשיו הוא יזמן אותם אחד אחד. כי כשהם יושבים יחד, אי־אפשר להגיע לסיכומים.

     

    וכך הכל ממשיך לקרטע. לא ברור מי אחראי על מה ומי מוביל את מי בנושא העורף. כולם רבים עם כולם. יש מחלוקת בין משטרת ישראל לפיקוד העורף ובין פיקוד העורף לרח"ל לגבי האחריות על הערים הגדולות, בין רח"ל למועצה לביטחון לאומי סביב עבודות המטה בתחום הגנת העורף, ובין המשרד לביטחון הפנים למשרד הביטחון בשאלה מיהו השר האחראי בחירום. באפריל 2007 החליטה הממשלה כי לשר הביטחון יש "אחריות על" בכל הנוגע להיערכות ולמוכנות של המגזר האזרחי בכל מצבי החירום, גם כאלה שאינם מוגדרים כמצב מלחמה. לעומת זאת, לשר ביטחון הפנים – כאחראי על המשטרה ועל כיבוי האש – יש סמכות להכריז על מצבי אסון לאומי. ב־2014 עירער על כך השר לביטחון הפנים והציע ששר הביטחון יעסוק בניהול העורף במצבי מלחמה, ואילו לכל השאר – כולל אסונות טבע, חומרים מסוכנים ואירועי טרור בתחומי הקו הירוק – יהיה אחראי המשרד לביטחון הפנים. הממשלה דנה, לא הכריעה, ומאז מתכתב השר לביטחון הפנים עם שרי הביטחון. המכתב האחרון ששיגר ארדן לליברמן היה באמצע דצמבר 2017. ככל הידוע, הוא עדיין מחכה לתשובה.

     

    סוגיית העורף נשארה קבורה תחת שורה ארוכה של החלטות ממשלה וחוקים שנס ליחם, כמו חוק ההתגוננות האזרחית מ־1951. אין חוק עורף אחד שעושה סדר: למי הסמכות, למי האחריות ומה התקציב. כאילו לא הייתה כאן קטסטרופה ב־2006, וכאילו אנחנו לא הולכים לעימות הרבה יותר קשה. לחוק כזה יש השלכות מיידיות על תפקוד העורף. בימים אלה, למשל, בוחנת ועדה של רח"ל מיהם אותם מפעלים חיוניים שאמורים להיכנס ל"ריתוק משקי" בזמן חירום. כל עוד מדובר במפעלים או מוסדות ממשלתיים ועיריות, זה מובן. אבל כשמדובר בגופים אזרחיים כמו מרכולים, בנקים, מאפיות, בתי מרקחת וכו' – אין חוק שיכול לחייב גוף פרטי להמשיך לפעול בזמן חירום.

     

    ודווקא שוכבת לה מזה זמן הצעת חוק העורף, שכבר צריכה הייתה לעבור את ועדת השרים לענייני חקיקה. מדובר בחוק שיסדיר את האחריות ואת הסמכות של הגופים המופקדים על האזרח במלחמה, יפקח על הביצוע, ותהיה לו יכולת להטיל סנקציות על מי שלא יעמוד בהוראות החוק. שום דבר מאלה לא קיים היום. אלא שהצעת החוק, במתכונתה הנוכחית, לא תעבור, שכן היא מעניקה סמכויות עודפות לשר הביטחון, ולזה השר לביטחון הפנים לא יסכים. מה גם שבמקביל לחקיקה נדרשת החלטה על תקציב חירום לאומי. אבל אף אחד לא יכול לומר היום בוודאות כמה כסף דרוש כדי לגשר על הפערים ולהגיע למוכנות סבירה.

     

    כך שכל הכרזה על מלחמה בצפון, במצב המוכנות של העורף היום, היא הזמנה לוועדת חקירה. ¿

     


    פרסום ראשון: 11.01.18 , 19:21