ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שרר. צילום: טל שחר
    המוסף לשבת • 11.01.2018
    סיפור הצלה
    שש שנים נלחמה יעל שרר - ניצולת פגיעה מינית במשפחה ופעילה חברתית - עד שבשבוע שעבר התחלפו לרגע דמעות הכאב בהתרגשות של ניצחון: משרד הבריאות הודיע לה שבעקבות מאבקה יחול שינוי יסודי בנוהלי הטיפול בנפגעות "אני לא מייצגת רק את הנאנסות", היא אומרת. "אני מייצגת אחת מתוך חמש נשים ואחד מתוך 28 גברים שיהפכו מתישהו לקורבנות של עבירות מין. אני מייצגת אנשים שאין להם פה וקול" ולא, היא ממש לא מתכוונת לעצור עכשיו
    רותם אליזרע וקורין אלבז־אלוש

    במהלך כמעט כל השיחה איתה שומרת יעל שרר על ארשת פנים רצינית, אפשר לומר אפילו חתומה. גם כשהיא מדברת בפתיחות מדהימה על הסיפור האישי שלה - זה שהוביל אותה למאבק מול מערכת הבריאות למען שינוי מצבם של החדרים "האקוטיים", החדרים בבתי החולים המיועדים לטיפול בנפגעי תקיפה מינית - היא שומרת על אותו סבר פנים מדוד.

     

    "יש לי סיפור קשה משלי, דרך העיסוק שלי בחדרים האקוטיים אני נחשפת להמון תוכן נוראי ומאוד גרפי – ומשום מה זה לא משפיע עליי כמו שזה משפיע על אנשים אחרים", היא אומרת בגילוי לב. "אני לא יודעת למה, אני לא חושבת שאני בן אדם לא־רגשני באופן מיוחד. יכול להיות שיש לי מנגנוני הגנה אחרים או שזה בגלל שאני משתמשת הרבה בהומור, אבל אני כן רואה שאחרות לא שורדות בתחומים האלה. גיליתי שבהרבה סיטואציות קשות, כשאנשים אחרים קמים ועוזבים את החדר, אני לא מאלו שמוחים דמעה. אני שולפת מחברת, מתחקרת ושואלת שאלות.

     

    "לא היה רגע שסיפרו לי סיפור נורא או שנחשפתי לעדויות מזעזעות ונשברתי. זה לא קרה. בדרך כלל התסכול, העצב והייאוש השתלטו עליי דווקא מתשובות של משרדים ממשלתיים. אולי זה מוזר, אני לא יודעת, אבל כשמישהי נאנסה והיא מלוכלכת בבוץ, בדם, כואב לה והיא בוכה - זה נשמע לי מאוד הגיוני. זו זכותה לבכות. היא מלוכלכת כי הוא הפיל אותה מאחורי העץ. היא מדממת כי היא חטפה אגרוף. זה נראה לי סביר וזה לא יוצא דופן בעיניי.

     

    "אבל כשאני פונה למשרד הבריאות ואני אומרת שמישהי נאנסה באילת ואין לה איך להגיע לחדר האקוטי הקרוב ביותר – שנמצא במרחק נסיעה של שעתיים וחצי־שלוש באמצע הלילה - ועונים לי, 'אין לנו פתרון', אז אני פורצת בבכי", מספרת שרר ודמעות נקוות בעיניה. "אני לא יכולה לסבול את המחשבה שמישהי נמצאת במקום הזה ואין לה איך להגיע לטיפול. אני לא יכולה לדמיין את הדבר הזה".

     

    מתוך הסרט על התביעה שהגישה נגד אביה. "בתום ההקרנה עליתי לבמה ואמרתי: 'אני רוצה להציג אורח מיוחד – אבא שלי. שורה 11 , כיסא 2'"
    מתוך הסרט על התביעה שהגישה נגד אביה. "בתום ההקרנה עליתי לבמה ואמרתי: 'אני רוצה להציג אורח מיוחד – אבא שלי. שורה 11 , כיסא 2'"

     

     

    אבל בשבוע שעבר התחלפו לרגע דמעות הכאב והתסכול בהתרגשות של ניצחון, כשמשרד הבריאות הודיע לה שבעקבות מאבקה יחול שינוי יסודי בנהלים של החדרים האקוטיים כדי לשפר את הסיכוי שהתוקפים ייענשו, ובמקביל להקטין את הטראומה לקורבנות.

     

    הצעד הראשון שמתכנן משרד הבריאות הוא להאריך את פרק הזמן שבו יישמרו הראיות ב"ערכת האונס" (סט מבחנות המכילות דגימות זרע, רוק, עור ושערות שנאספו מהקורבן) - משלושה חודשים לשנה לפחות. בנוסף, הוגדלו תקציבי החדרים האקוטיים, ובמשרד מתכוונים לקבוע סטנדרטים אחידים להפעלתם ולבצע הכשרות נוספות לצוותים המטפלים.

     

    "מה זאת אומרת אין טיפול?!"

     

    שרר (35), פעילה חברתית, נולדה וגדלה ביישוב היוקרתי כוכב יאיר. לפני שש שנים הוצג סרטה הדוקומנטרי "כביסה מלוכלכת" בבכורה בפסטיבל דוקאביב - סרט מהפך קרביים בו הציגה את התהליך שעברה לאחר שבצעד תקדימי הגישה תביעת פיצויים נגד אביה, שהורשע בהתעללות מינית. באומץ אופייני שרר מופיעה בסרט בפנים גלויות ואף חושפת את אביה. "אני לא בקשר עם האחים שלי, אני בקשר מצוין עם אמא שלי", היא אומרת עכשיו בטון רגוע.

     

    חדר אקוטי לטיפול בנפגעות בבית חולים וולפסון. "עבדתי שנתיים כדי שייפתח חדר בלניאדו. ביום שסגרו אותו בגלל חוסר תקציב, בכיתי באמבטיה"
    חדר אקוטי לטיפול בנפגעות בבית חולים וולפסון. "עבדתי שנתיים כדי שייפתח חדר בלניאדו. ביום שסגרו אותו בגלל חוסר תקציב, בכיתי באמבטיה"

     

     

    את אביה ראתה בפעם האחרונה בהקרנת הבכורה של הסרט שלה. "מכיוון שהיו לי הרבה היתקלויות עם אבא שלי וזוגתו, לא היה לי ספק שהם לא באו רק כדי לצפות", היא מתארת. "תיכננתי בסוף ההקרנה לאפשר לקהל לשאול שאלות וחשתי שהוא יראה בזה הזדמנות גם להשמיע את קולו. לא הייתה לי כוונה לתת לו לקלקל, ולכן כשעליתי לבמה אמרתי: 'אני מודה לכל מי שהגיע ובא לראות את הסרט ואני רוצה להציג אורח מיוחד - אבא שלי. שורה 11 כסא 2'. זה מנע ממנו את האפשרות לעשות דברים".

     

    החשיפה שלה בסרט ודמותה החזקה הפכו אותה לכתובת לא רשמית לנפגעות - ולנשים המטפלות בהן. "יום אחד התקשרה אליי בטי מרטין־קורן, מנהלת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ברעננה, אישה מדהימה", היא משחזרת. "היא אמרה לי משהו בסגנון, 'יעל, אשמח לעזרה שלך, אם יש לך מעט פנאי בשבילי'. הייתי ברכבת מבאר־שבע אחרי הקרנה של הסרט באוניברסיטת בן־גוריון. היו לפניי שעתיים של נסיעה אז הסכמתי".

     

    מרטין־קורן ביקשה משרר לעזור לה להקים חדר אקוטי בבית החולים לניאדו בנתניה. "לא היה לי מושג מה זה חדר אקוטי והאמת שלא היה לי מושג מה זה לניאדו. בטי הסבירה לי שלא בכל חדר מיון יש אפשרות לטפל בנאנסות, וזה הדהים אותי. שאלתי אותה, 'מה זאת אומרת אין טיפול?' אני גרה בכפר־סבא, אז אם אגיע בשתיים בלילה אחרי תקיפה מינית לבית חולים מאיר, הם יגידו לי שהם לא יכולים לעשות איתי כלום?! הייתי בהלם כשהיא הסבירה שאצטרך לנסוע לוולפסון. למה שאני לא אוכל לקבל טיפול במקום שבו אמא שלי יכולה לבקר? איפה זה בכלל וולפסון? איך אני אגיע לשם? זה לא נתפס".

     

    שרר התחילה ללמוד את הנושא. על פניו, נראה היה שיש מענה לצרכים היחודיים של נפגעות תקיפה מינית. חדרי הטיפול המיוחד, המכונים "חדר אקוטיים", קיימים במספר בתי חולים ברחבי הארץ. הם ממוקמים באזור צדדי במיון, רחוקים מהמולת האמבולנסים ופצועי תאונות הדרכים, קרויים בשמות דיסקרטיים כמו "חדר 4" או "חדר 10" ומעוצבים בחמימות ככל האפשר, כדי להקל על הקורבנות המגיעים אליהם.

     

    למעשה מדובר במעין מיני־מחלקה שיש בה את כל מה שצריך כדי לטפל בכל היבטיה של פגיעה מינית. לשם מגיע רופא בעל התמחות משפטית, כזה שיכול לאסוף ממצאים פורנזיים (ממצאים של זיהוי פלילי) בעזרת מה שמכונה "ערכת אונס", לאתר זרע, רוק או נוזלי גוף אחרים, לדגום אותם ולרשום אותם, ובסופו של דבר גם להעיד בקשר אליהם בבית המשפט. בנוסף אליו מגיעה אל החדר עובדת סוציאלית שעברה הכשרה מיוחדת, נציגי המשטרה, מתנדבות או נשות מקצוע ממרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, נרשמות בו תרופות מתאימות (כדורי "היום שאחרי" או אנטיביוטיקה כדי למנוע זיהומים או מחלות מין) וממנו מפנים את הנפגע לבדיקות נוספות והמשך מעקב אם צריך (למשל, בדיקות איידס).

     

    אלא שבשטח, התברר לשרר, התמונה אחרת לגמרי. ראשית - חדר אקוטי כזה, עם צוות ועם תקן, הפועל מסביב לשעון, קיים היום רק בשלושה בתי חולים בארץ: בני ציון בחיפה, הדסה בירושלים ופוריה בטבריה. בוולפסון בחולון - המשרת את כל אזור המרכז - אין רופא בעל הכשרה, ובכל פעם שעולה הצורך מוזעק כונן מהמכון לרפואה משפטית באבו־כביר. החדר האקוטי בסורוקה בבאר־שבע - המשרת את כל אזור הדרום - פעיל רק חלק מהשבוע, מכיוון שאין בבית החולים מספיק אנשי צוות שהוכשרו לעבוד בו.

     

    שנית - למרות הרצון לספק לקורבנות סביבה טיפולית תומכת ורגישה, ובמקביל לאסוף את חומר הראיות הדרוש להליך פלילי נגד התוקף, המערכת מועדת בשני הסעיפים. נפגעות רבות סיפרו על יחס קר עד ברוטלי מהצוות המטפל, ו"ערכת האונס", אם בכלל נעשתה כמו שצריך, נשמרת שלושה חודשים בלבד, תקופת זמן בעייתית כשמדובר בנפגעי עבירות מין שלעיתים חולף זמן רב עד שהם מעזים להגיש תלונה.

     

    "מי פה הבחורה שנאנסה?"

     

    שרר החלה להיפגש עם אנשי מקצוע, כמו ד"ר נורית בובליל, שניהלה בעבר את המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה ("היא נתנה לי השכלה פורנזית בסיסית. יש לי מחברת שלמה שמילאתי בשלוש שעות שישבתי איתה") וד"ר מאיה פורמן מהמכון לרפואה משפטית ("דיברנו שעות על גבי שעות והיא סיפרה לי שזה נושא שחשוב גם לה").

     

    "שאלתי המון שאלות שלאף אחד לא הייתה תשובה עליהן. גיליתי, למשל, שבחלק מבתי החולים לא מספקים לנפגעות תרופות שהן צריכות להמשך הטיפול בביתן, כולל אנטיביוטיקה למחלות מין והפניה למרפאה המתמחה באיידס. גיליתי, למשל, שבערכות האונס בישראל אין מספיק מטושים סטריליים (כלי שדומה למקל אוזניים ארוך ומשמש לאיסוף הדגימות) ושרופאי המכון לרפואה משפטית בכלל לא ידעו שהם לא שולחים מספיק חומר כדי שהמשטרה תבצע את כל הבדיקות. אף אחד מעולם לא סיפר להם.

     

    "גיליתי המון בורות במערכת הבריאות. גיליתי שמאז 2003 לא עודכנו הנהלים (ולכן יש למשל הנחיה להחזיק בחדר האקוטי מצלמת פולרואיד!) ושקיים חוסר תיאום ותקשורת נורא בין כל הגופים.

     

    "המשטרה לא הבינה ולא ידעה מה עושה הרופא המשפטי; העובדת הסוציאלית לא הבינה למה מגיעה מלווה ממרכז סיוע; הפסיכיאטר לא הבין למה קוראים לו. הייתה חבורה של אנשים שרבו מעל הראש של הנפגעת כי כל אחד בא עם הידע שלו ולא היה לו כמעט מושג על העבודה של האחר. נפגעות סיפרו לי שהתנהלו סביבן ויכוחים סוערים כשהן פשוקות רגליים.

     

    "למרות שמדובר ב־600 מקרים בשנה של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית שמגיעים לחדרים האלו, לא הייתה תחושה של צוות הומוגני. יש בתי חולים שמגיעים אליהם מעט מקרים, הצוותים מתחלפים כל הזמן והם גם לא מקבלים הכשרה להתמודדות עם מצבים כאלו. דיברתי עם נשות צוות שסיפרו כמה קשה להן לראות מראות שכאלה. אחת מהן אמרה לי, 'אני לא יכולה לראות נשיכות יותר' - והתכוונה לנשים שנשכו אותן תוך כדי אונס, שהתעללו בגופן, שהיכו אותן".

     

    שרר גם אספה עדויות של נשים שטופלו בחדרים אקוטיים. "השם שלי הפך למוכר, הטלפון שלי גלוי לכל מי שמחפש, אז יצא לי הרבה פעמים לדבר עם נשים שהתקשרו אליי מהשירותים של החדר האקוטי או מהחדר עצמו. אני תמיד שואלת, מה נתנו, איך טיפלו, איזה תרופות קיבלת? אני נותנת להן הנחיות ועצות מה לעשות. הנפגעות אומרות שהן מחכות הרבה מאוד זמן, שמדברים אליהן בחוסר סבלנות, שהחקירות לא רגישות, שזה כואב, שזה משפיל, שלוחצים עליהן מאוד להגיש תלונה, שזה אגרסיבי, שזה מלחיץ אותן, שהן מבולבלות מהטיפול שקיבלו, שמסבירים להן מהר מדי.

     

    "לפעמים נפגעת מגיעה לבית חולים, יושבת שם ארבע שעות במיון עד שניגש אליה מישהו, ואז מתברר לה שאין שם חדר אקוטי והיא צריכה לחכות עוד שעתיים עד שמגיעה ניידת משטרה לגבות עדות, או שאין לה הסעה לבית חולים שבו יש חדר אקוטי. הנפגעת לא התקלחה, היא ממררת בבכי, אין איתה אף אחד - אז היא לוקחת את הרגליים והולכת הביתה. זה קורה שוב ושוב ושוב", מתארת שרר בתסכול. "הגיע אליי מקרה של צעירה שהגיעה למיון, חיכתה וחיכתה ואז אחת האחיות צעקה בקול, 'מי זו הבחורה שנאנסה?' איך אפשר להתמודד עם כזו חוסר רגישות?"

     

    "למי אכפת אם אוהבים אותי"

     

    יותר משלוש שנים היא למדה ואספה את החומרים, ואז כתבה את מה שהיא מכנה בחיבה "דוח שרר". "לאט־לאט התחילו להתקשר אליי צוותים מהחדרים האקוטיים שהודו בפניי שהצורה שהחדרים פועלים כיום לא טובה. בישיבות פורמליות היו אומרים לי, 'אל תכפישי אותנו, זה לא נכון', אבל אחר כך הם היו מתקשרים אליי בחשאי ומספרים לי שאני צודקת ושאמשיך להילחם".

     

    היו רגעי ייאוש?

     

    "אחד מרגעי הייאוש הגדולים שלי היו כשעבדתי שנתיים כדי שייפתח חדר בלניאדו ותוך 11 חודשים הוא נסגר בגלל חוסר תקציב. ביום שסגרו אותו, בכיתי באמבטיה".

     

    את הדוח שחיברה הגישה למשרד הבריאות, פנתה לח"כים, המתינה ונאבקה, עד שלפני כשנתיים החליטה לגייס את האזרח מספר אחת - הנשיא ראובן ריבלין. היא שלחה אליו מכתב מפורט, ובשבוע שעבר הגיעה התגובה. "קיבלתי טלפון ממשרד הבריאות ונאמר לי שהנשיא ביקש שיעדכנו אותי על השינויים שמתוכננים בחדרים האקוטיים. כמעט פרצתי בבכי", היא מספרת בהתרגשות.

     

    לפני מספר ימים הגיע אליה מכתב רשמי המפרט את המאמצים לשיפור איכות הטיפול בנפגעי תקיפה מינית שכבר נעשו בשנה האחרונה, וכן את השיפורים המתוכננים: מהגדלת תקציבי המרכזים האקוטיים, דרך הכוונה לעדכן את נוהל הטיפול בנפגעים, הכשרות ייעודיות לכל אנשי הצוות המטפל, כתיבת נוהל חדש לבדיקות רפואיות חודרניות בנפגעי טראומה, ועד עבודת מטה בשילוב משרד המשפטים, המשטרה והמכון לרפואה משפטית על מנת למצוא פתרון הולם להרחבת זמן שמירת ערכות האונס.

     

    "משרד הבריאות מעריך את מאמצייך", נכתב שם. "הצוות המקצועי העוסק בנושא זה ישמח להמשיך ולשתף פעולה עימך ולשמוע את חוות דעתך על השינויים הנדרשים בתחום חשוב זה".

     

    "המשמעות של השינוי בשטח תהיה אדירה", חוגגת שרר. "השינוי המהותי מההיבט הפורנזי הוא שנקבע שערכות אונס יישמרו שנה ולא שלושה חודשים כפי שהיה עד היום. טוב שגם במשרד הבריאות הבינו שלנפגעי תקיפה מינית לוקח זמן רב יותר להתלונן, אם בכלל, והם מתכוונים לשנות את הנוהל.

     

    "אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא הכשרת הצוותים. הם לא הוכשרו משנת ‭,2003‬ ובתחום הראיות והדי־אן־איי זה פשוט נצח. זה כמו שנשתמש במחשב בן ‭15‬ שנים. דבר נוסף שנורא שימח אותי במכתב זה ההכשרות שיעברו הצוותים להתמודדות עם הנפגעות, בנוסף לטיפול בטראומה משנית, שזה מה שהם חווים בעצם".

     

    אז ניצחת. את יכולה לנוח.

     

    "המאבק מבחינתי לא נגמר עד שבכל בית חולים שיש בו חדר מיון יהיה גם מי שמוכשר להשתמש בערכת אונס. שאף אחת לא תצטרך לנסוע למקום מרוחק. מבחינתי זו ערכה שצריכה להיות גם במוקד 'טרם', 'ביקור רופא' וגם בכל מרפאה של כללית, לאומית, מאוחדת ומכבי. צריך להכשיר עוד אנשים להשתמש בה. אפשר ללמד גם ילד בן 14 שמתנדב במד"א לקחת ערכה. טכנית זה לא מסובך.

     

    "אני גם דורשת שישמרו את הערכות הרבה יותר משנה, למה לא 20 שנים כמו בכל הליך פלילי? כל מה שצריך זה לשמור אותן בקירור. לא מסובך מדי".

     

    עד אז, המאבק של שרר ממשיך כסדרו: פגישות עם גורמים רלוונטיים, דיונים בכנסת ו"הצקה" למשרד הבריאות.

     

    את חושבת שאת מעוררת אנטגוניזם אצל חלק מהאנשים, שאת מעצבנת אותם?

     

    "קודם כל כן, אני מעצבנת אותם. זה לא נעים שבאים ומבקרים אותך, מצד שני אני רוצה להגיד שאף פעם לא קרה שאמרו לי, 'בגלל שאת נורא מרגיזה אנחנו לא נענה לבקשות שלך'. פעם בכיר במשרד הבריאות הכניס אותי לחדר ואמר לי, 'אולי די? תרדי מאיתנו, טוב? אפשר שתעזבי את זה? מספיק'. בדיוק הבטיחו לי איזה משהו קטן אז הוא חשב שזהו, סיימנו.

     

    "מה שקרה זה שנוצר דיאלוג של הצקה ותגמול: אני הצקתי, אז אמרו לי, 'טוב, זה באמת חשוב, אבל אין תקציב', ואני עניתי, 'אני אריב בשבילכם על תקציב'. ולמרות ששמעתי מעובדים של משרד הבריאות שכועסים עליי, בכל זאת הודו לי שהצקתי לממשלה נון סטופ שיעבירו תקציב לזה.

     

    "בסופו של דבר אני יכולה להגיד שהפחד שלא יחבבו אותי הוא חסר משמעות. אני רק בחורה אחת מכפר־סבא, אני הולכת הביתה, יש לי שני חתולים ומקרר ריק, אני רווקה ואין לי תחביבים מלבד להציק למשרד הבריאות, אז אם מישהו אומר לי, 'אני לא מחבב אותך', זה מעליב אותי, אבל העיקר זה הנפגעות, העיקר זה השירות לציבור, ומרגע שהתמקדתי יותר בזה, אז פחות עניין אותי אם אני מרגיזה אותם או לא".

     

    כמו שזה נראה, דבר לא יעצור אותה. "בפגישות היו שואלים אותי, 'את מי את מייצגת?' וציפו שאני אגיד שם של ארגון. אבל הפואנטה של כל המאבק הזה היא שאני מייצגת את כל הציבור, ולא רק את הנאנסות, כי הן כבר השתמשו בחדר. אני מייצגת היום אחת מתוך חמש נשים שלא יודעת שהיא תצטרך את החדר הזה בהמשך, אני מייצגת אנשים שאין להם פה וקול, אני מייצגת אחד מתוך 28 גברים שייאנס. אני מייצגת בעצם קהל שלא יודע שהוא הקהל שלי, אז מה אכפת לי אם אוהבים אותי או לא".

     

    "הרגשתי שטוב מותי מחיי"

     

    שרר עוסקת בקורבנות התקיפה המינית במשרה מלאה: במקביל לעבודתה ככתבת במיינט כפר־סבא של "ידיעות תקשורת", היא סגנית יו"ר עמותת "אחת מתוך אחת" המעודדת נערות ונשים לשתף את סיפורי ההטרדות והתקיפות שחוו; הקימה את דף הפייסבוק "רחוב משלה" שבו היא מציעה לרשויות שמות של נשים משפיעות כדי שיקראו לרחובות ראשיים על שמן; ובכלל משמשת אוזן קשבת לנפגעות באשר הן.

     

    למרות הידע הרב שלה בנושא, גם ממקור ראשון, היא לא ממהרת לחלק עצות להתמודדות עם פגיעה מינית. לדבריה, מה שעזר לה בהתמודדות האישית הוא עצם החשיפה. "הנטל הכי כבד עליי היה הנטל של הבושה", היא אומרת, "אני כל הזמן חייתי בשקר. לא היה לי בפה את המילים להסביר מה קרה לי. אבל מהרגע שזה יצא לאוויר העולם, יכולתי להשתחרר מזה. יכולתי להיות בן אדם. להגיד, זו אני, זה מה שקרה לי וזה חלק ממני".

     

    לאחרונה היא מנסה לקדם חוק שימנע מעברייני מין לשנות את שמם. היא עצמה שמרה על שם משפחתה, השם של אביה. "אבא שלי הוא זה שצריך להתבייש, לא אני. הוא עשה לי את הדברים האלו על אף שאני הבת שלו".

     

    מה את חושבת על קמפיין MeToo#?

     

    "זה סוג של דובדבן על הקצפת אבל דלתות האורווה הזו נפתחו מזמן. זה נכון שכשאני נחשפתי בפנים גלויות ב־2012 זה היה סנסציה, אבל מאז נחשפו מאות נשים וגברים. אני לא 'הישטאגתי' MeToo בקיר שלי, אלא HimToo - וכתבתי את השם של אבא שלי. לא מעניין אותי לחשוף את המעשים שנעשו בי. אותי עניין לחשוף את אבא שלי. אני רציתי את הכוח, את היכולת להצביע ולהגיד, 'הבן אדם הזה פגע בי'.

     

    "כשהקמפיין הזה עלה הייתה לי התלבטות גדולה כי אין לזה ערך, להגיד, 'אני נפגעתי'. זה לא מעניין אותי אם מישהי כתבה בקיר שלה שהיא נפגעה או לא. אני מבינה שיש בזה המון שחרור, אבל זה דורש מנשים שוב ושוב לעלות על המוקד ולקבל בהכנעה את הדיון אם הן צודקות לא צודקות, מגזימות לא מגזימות, שקרניות לא שקרניות, נזכרו לא נזכרו.

     

    "העיקר פה צריך להיות הפוגעים, מה עושים איתם, איך הם נענשים. זה מה שמעניין אותי. לכן הקמפיין הזה הוא נקודה בדרך. הוא חשוב אבל מה שחשוב יותר זה לוודא שהרשויות מתעסקות עם הפוגעים ולא מתעסקות איתנו".

     

    במישור האישי, שרר לא נמצאת במערכת זוגית. במהלך המשפט שניהלה, העידה שמערכת היחסים המינית היחידה בחייה הייתה עם אביה ואפילו נער ליווי שנשכר לפתות אותה מטעם הנתבע, בכדי להוכיח שהיא אכן מסוגלת לקיים יחסים, לא הצליח במשימתו. היום היא טוענת שהיא "במקום אחר. דברים השתנו, ואני מסתכלת על מערכות יחסים אחרת מאז". יחד עם זאת, היא מגדירה את עצמה "אל־הורית", כמי שאינה מעוניינת להביא ילדים לעולם, "ואני מאמינה שזה קשור לחוויות שחוויתי".

     

    לדבריה, הנושא של פגיעות בתוך המשפחה עדיין נשאר בגדר טאבו. "יש בחברה תחושה שזה משהו שקורה רחוק מאיתנו והוא נדיר בצורה בלתי רגילה, ולא כך הדבר. אחד מתוך שבעה ילדים היום בישראל נפגע מינית בתוך המשפחה. אבל עדיין כשמישהי אומרת, 'אבא שלי אנס אותי', אומרים לה, 'את מעלילה עליו', 'את רוצה תשומת לב', 'את פיתית אותו'. בנות 12 הן כבר שרמוטות.

     

    "אנחנו לא מאפשרים לאנשים להשתחרר מזה, אנחנו עושים דה־לגיטימציה לחוויות כי קשה לנו לשמוע שזה אפשרי ושזה קורה, אנחנו מעדיפים לחשוב שקורבנות של אלימות מין בתוך המשפחה משקרים".

     

    את מאמינה שגם בתחום הזה אנחנו בדרך לשינוי?

     

    "אולי כן ואולי לא. אני רוצה להיות אופטימית. אני יודעת שבמשך שנים מה שאבא שלי עשה לי גרם לי להרגיש שאני סוג ב', שאני חלק ממשהו מלוכלך ומגעיל, שאני מלוכלכת ומגעילה. הרגשתי שטוב מותי מחיי, שאני מיותרת, שאני חיה בטעות. אלה תחושות שאני בטוחה שכל מי שנפגע בתוך המשפחה מרגיש, ולכן התקווה שלי היא שאנחנו נוכל להאיר על זה אור שיחשוף את הפוגעים".

     


    פרסום ראשון: 11.01.18 , 20:57