{ }
ראשון 17 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    24 שעות • 13.01.2018
    "אחי נפל בקרב על הנפש שלו"
    ההתאבדות הייתה השנה גורם המוות המוביל בצבא, אבל למרות זאת מרבית המשפחות שיקיריהן התאבדו מעדיפות לא לדבר על כך. עכשיו החליטו אחים והורים שכולים לשבור את קשר השתיקה מתוך הבנה שהפתיחות לא רק תקל עליהם, אלא גם תמנע מקרים דומים במשפחה. "אחד התפקידים הבסיסיים של ההורים הוא לשמור על החיים של הילדים שלהם, וכשאתה מרגיש שאתה נכשל, אתה לא מוצא טעם לחיים שלך", אומר ד"ר אבשלום אדרת לקראת כינוס עמותת "בשביל החיים", שהוקמה כדי לסייע למשפחות השכולות
    איתי אילנאי

    שיותם אלכסנדר הרים את רובה ה־M-16, רגע לפני ששם קץ לחייו במארס 2008, סביר להניח שתמונתו של אחיו הגדול חלפה בראשו. 13 שנים קודם היה זה עמית, הבן הבכור למשפחת אלכסנדר, שהתאבד בירייה. הוא היה אז חייל בסיירת גולני, ארבעה חודשים לאחר הגיוס. "בחור כישרוני שהכל הלך לו בקלות", מספר אביו גיל. "אבל באותו שבוע היו לו קשיים פיזיים בצבא. בדיעבד, אנחנו משערים שהוא פגע בעצמו בגלל שלא ידע מה זה כישלון ואיך מתמודדים איתו".

     

    שני האחים, עמית ויותם ז"ל, היו קרובים מאוד, בחייהם ובמותם. "היה ביניהם קשר הדוק", מספר האב. "אחרי שעמית התאבד, יותם נקלע לקונפליקט פנימי: מצד אחד הוא העריץ את האח הגדול והאהוב שלו, ומצד שני ידע שהוא עשה משהו שלא ייעשה. יותם גם חשש שאותו דבר יכול לקרות לו. יום אחד הוא שאל אותי אם דיכאון זה דבר תורשתי. אמרתי לו שיכול להיות שכן, אבל שבכל מקרה הוא ידע להתגבר עליו".

     

    אלא שיותם לא התגבר. בעת חופשה מהצבא ובזמן שהיה בלימודים בישיבה בעתניאל, החליט גם הוא לשים קץ לחייו. "מישהו השאיר את הנשק שלו על הרצפה. יותם, שעבר טיפול פסיכולוגי באותה תקופה אבל כנראה היה ביום שחור במיוחד, הרים אותו והתאבד", אומר אביו. "יכול להיות שאם הנשק לא היה מונח שם באותו רגע, הוא היה עדיין איתנו".

     

    יש קשר בין הבחירה של יותם להתאבד לעובדה שאחיו עשה זאת לפניו?

     

    "יותם לא בחר. אנחנו מניחים שרוב המתאבדים מגיעים למצב של כאב פנימי וייאוש, שזכות הבחירה כבר לא ניתנת להם. אבל הוא כן ידע שהאלטרנטיבה הזו, התאבדות, קיימת. אח שלו עשה את זה, ובמצב של דיכאון וכאב, הרעיון עלה לו לראש. הוא אמר, 'אולי אחליט להיפטר מזה כמו שעמית החליט'".

     

    גיל מדבר בגילוי לב ראוי להערכה על הטרגדיה של משפחתו, אבל כשמדובר בהתאבדות, מרבית בני המשפחות מעדיפים להסתיר את נסיבות המוות של יקיריהם. גם החברה, שעבורה התאבדות היא עדיין בגדר טאבו, מעדיפה שלא לחטט בפצעים. קשר השתיקה סביב הנושא דן את בני משפחות המתאבדים להסתגרות ובדידות, והם מתקשים למצוא את מי לשתף במסע הייסורים שהם עוברים. מה הפלא, אם כן, שבמקרים רבים הם שוקעים בדיכאון ומפתחים נטיות אובדניות.

     

    אשמה גדולה

     

    מחקר חדש וראשון מסוגו בישראל, שממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, מצא כי שמונה אחוזים משארי ההתאבדות (בני משפחה של מתאבדים) ניסו בעצמם לשים קץ לחייהם. מדובר בנתון גבוה מאוד ביחס לאוכלוסייה הכללית, שבה אחוז הניסיונות האובדניים עומד על 0.1 בלבד. עוד מגלה המחקר, שנערך בקרב 200 שארי התאבדות, ש־20 אחוזים מהם היו כבר עם תוכנית קונקרטית להתאבדות, ו־38 אחוז חשבו מחשבות אובדניות בשנה האחרונה לחייהם. "מדובר במספרים אסטרונומיים", אומר עורך המחקר ד"ר יוסי לוי־בלז, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין.

     

    המחקר נערך בשיתוף עמותת "בשביל החיים", שנוסדה במטרה להתמודד עם תופעת ההתאבדות בישראל ולתמוך במשפחות שכולות על רקע התאבדות. היום תערוך העמותה כנס שמטרתו לדון באתגרים העומדים בפני שארי התאבדות ובדרכים להתמודד איתם.

     

    נתוני המחקר מצביעים על כך ששארי התאבדות הם קבוצת סיכון בפני עצמה. "אלה אנשים שנמצאים במשבר נפשי חריף", אומר לוי־בלז. אחת התופעות שמייחדות את שארי ההתאבדות היא היחס לו הם זוכים מהסביבה. "יש סטיגמה כלפי מתאבדים", הוא אומר. "אם קרוב שלי התאבד, זה כביכול אומר עליי משהו. אם התאבד הבן שלי, איזה מין הורה אני? הדעה הרווחת היא שהתאבדויות לא קורות במשפחות טובות, אבל זה כמובן לא נכון".

     

    ההתמודדות מורכבת לא רק כלפי חוץ, גם כלפי פנים. "התאבדות היא מוות בין־אישי", מסביר לוי־בלז. "האדם שקרוב משפחתו מתאבד, מרגיש שההתאבדות נעשתה לו. המוות נראה כמו בחירה של האדם שהתאבד, וזה מרגיש כמו מסר. גם המרכיב של האשמה מאוד גדול בהתאבדות. בן המשפחה שואל את עצמו 'איך לא מנעתי את זה? איך לא ראיתי את הסימנים?'"

     

    גורמים ייחודיים נוספים הם חיקוי ותורשה. "אם מישהו מהמשפחה שלי עבר את הגבול הבלתי עביר שבין החיים למוות, ואני מאוד אהבתי אותו והחזקתי ממנו, אני לומד על האפשרות לפגוע בעצמי כשקשה לי. לגבי תורשה, אין גן להתאבדות אבל בהחלט יש מרכיב תורשתי לפעולה תוקפנית אימפולסיבית במצבי משבר. לכן אנחנו רואים משפחות עם כמות אובדנות רבה. המשפחה הכי מפורסמת היא של הסופר ארנסט המינגווי, שבחמישה דורות היו בה עשרים מקרי התאבדות".

     

    למרות הקשיים העצומים, לוי־בלז מציע פתרון שיכול להקל על שארי התאבדות להתמודד עם הלחצים. "שארי התאבדות שמדברים על ההתאבדות, שמשתפים אחרים בכאב ובקושי — חווים חוויה של תמיכה מהסביבה, הרבה פחות בדידות וניכור, וכתוצאה מזה גם מראים סימנים של שינוי פסיכולוגי חיובי. זו לא גזירת גורל שחייהם יהפכו לגיהינום".

     

    "מחשבות אובדניות זה לא דבר שהיה זר לי בשנים הראשונות להתאבדות בני", אומר יו"ר "בשביל החיים", ד"ר אבשלום אדרת, שבנו ערן התאבד בשירותו הצבאי. "ההתאבדות של ערן השאירה אותנו עם הרבה שאלות לא פתורות ורגשות אשם מאוד גדולים. הרי אחד התפקידים הבסיסיים של הורה זה לשמור על החיים של הילדים שלו, וכשאני הרגשתי שנכשלתי בדבר הזה, אתה פשוט לא מוצא עוד טעם בחיים".

     

    ממצאי המחקר, אם כן, לא הפתיעו את אדרת, רק העניקו תוקף מדעי לתחושותיו. "אנחנו יודעים שמשפחות שהיה בהן אובדנות הן ברמת סיכון מאוד גבוהה. זה בעצם הרציונל של הקמת העמותה, לסייע למשפחות האלה באמצעות קבוצות תמיכה והעלאת המודעות בציבור".

     

    "תחושת החמצה גדולה"

     

    לא במקרה בניו של אלכסנדר, עמית ויותם, כמו בנו של אדרת, ערן, התאבדו בשירותם הצבאי. בישראל מתרחשים בשנה כ־500 מקרי התאבדות ו־6,000 ניסיונות התאבדות, כשהאחוז הגבוה ביותר של מתאבדים הם בני 18־24. השילוב בין המספרים האלה לבין שירות החובה הצבאי, הפך את ההתאבדות לאחד מגורמי המוות העיקריים בצה"ל.

     

    בשבוע שעבר פורסם כי ב־2017, הייתה ההתאבדות גורם המוות מספר אחת בצבא. בשנה זו נהרגו 55 חיילים, מתוכם 16 שמו קץ לחייהם. הנתון הזה משקף את הסטטיסטיקה בשנים האחרונות, לפיה מדי שנה מתאבדים כ־15 חיילים. לשם השוואה, בשנה החולפת נהרגו שבעה חיילים בפעילות מבצעית, תשעה מסיבות רפואיות וארבעה בתאונות דרכים צבאיות.

     

    למרות הנתונים, נושא ההתאבדויות בצה"ל אינו מקבל לרוב תשומת לב תקשורתית או ציבורית נרחבת. "ההתאבדות נמצאת בתחתית מדרג השכול, הרחק מאחורי השכול ההירואי של החייל שנפל בקרב", מסביר אדרת.

     

    מותו של מתן ניסים כהן לא היה הירואי, על אף שבעיני משפחתו הוא ההרוג האחרון של מבצע "צוק איתן". "מבחינתנו הוא נפל בקרב, אבל בקרב מסוג אחר — בקרב על הנפש שלו", אומרת אחותו הודיה גרשון. "אחי היה סמל מחלקה בגדוד שקד בגבעתי. במהלך 'צוק איתן' הוביל את חייליו בלחימה, ולמרות שהיה חולה התעקש להיכנס לעזה. כשחזר, הרגשנו שהוא שקט ומופנם יותר מהרגיל".

     

    הודיה גרשון אחיה מתן ז"ל
    הודיה גרשון אחיה מתן ז"ל

    באותם ימים מתן גם נפרד מחברתו, והחל לשדר אותות מצוקה. "הבנו שהוא נמצא במשבר עמוק. ניסינו לחשוב מה לעשות כדי לעזור לו, אבל לא ידענו למי לפנות. פחדנו שאם נעשה צעד דרסטי מדי זה יחמיר את המצב וישבור אותו. הוא היה פרפקציוניסט, ולא הסכים לדבר עם קב"ן. מבחינתו זו הייתה השפלה והוכחה לכך שנכשל".

     

    בראש השנה, כשעשה את החג בבסיס, מתן שם קץ לחייו. "אחרי שזה קרה הרבה חלקי פאזל התחברו לנו", מספרת הודיה. "זה שהוא הרגיש שלא תיפקד טוב במבצע, התקופה העמוסה שאחרי היציאה מעזה, היו טריגר. נכון שהוא לחץ בסוף על ההדק, אבל כל מה שקרה מסביבו בצבא השפיע עליו".

     

    להודיה חשוב להבהיר שאין לה טענות כלפי התנהלות הצבא במקרה של אחיה, אבל לאחר התאבדותו פנתה למפקדיו והציעה דרכים להתייעלות כדי להציל חיילים נוספים. "יש תחושת החמצה מאוד גדולה. בשלושת השבועות לפני שמתן התאבד, הרגשנו שמשהו עובר עליו אבל לא ידענו למי לפנות. חשוב שלהורים תהיה כתובת לפנות אליה, ושגם לחיילים יהיה נוח לפנות למישהו. הדלת של הקב"ן צריכה להיות פתוחה, זה לא צריך להיות מקום שמסמן אותך כדפוק".

     

    הודיה יודעת גם היא שהקשיים עימם מתמודדת משפחה שכולה מועצמים במקרים רבים כשמדובר בהתאבדות. "אני זוכרת את יום הזיכרון הראשון בהר הרצל, איך עוברים מלא אנשים ורוצים לשמוע את הסיפור של מתן. מאוד הפריע לנו שהשורה התחתונה זה שהוא התאבד. הרי זו לא התמצית של מתן. אף פעם לא הסתרנו או התכחשנו למה שקרה, אבל כשאתה עומד מול אנשים אתה לפעמים נתקע".

     

    מספיק להכחיש

     

    כשההתאבדות מתרחשת במשפחה שומרת מצוות, נוספת למצוקה גם הסוגיה ההלכתית: היהדות לא רואה בעין יפה אנשים שנוטלים את חייהם בעצמם, עד כדי קבורתם מחוץ לגדר. במרכז ברקאי להכשרת רבנים ופיתוח קהילתי, זיהו את הבעיה. המרכז מעביר הדרכות לרבנים בעיקר בתחומים שפחות עוסקים בהם במגזר הדתי, כמו אלימות מינית, נוער בסיכון ומניעת אובדנות.

     

    "החידוש שלנו היה להביא את נושא האובדנות לרבנים", אומר הרב שלמה סובול, מייסד מרכז ברקאי ורב קהילת "שערי יונה מנחם" במודיעין. "הייתה תפיסה שלא מדברים על זה, ואפילו מחשבה שאם מדברים — מעודדים את זה. זה היה שינוי מחשבה מאוד רדיקלי להבין שהדיבור על התאבדות לא רק שאינו מעודד אותה, אלא מונע מקרים נוספים".

     

    במסגרת ההשתלמויות לומדים הרבנים לאתר סימנים מטרימים לאובדנות וגם לסייע לבני משפחות שיקיריהם התאבדו. "אנחנו מלמדים את הרבנים לאפשר למשפחות להיות עם הכאב, לארגן מעטפת קהילתית למשפחה, מקום מוגן שבו אפשר לפרוק מה שצריך, ולהבין שלכל אחד יש דרך שונה להתמודד".

     

    איך מתמודדים הלכתית עם ההתאבדות?

     

    "ישנם ניסיונות למצוא כל מיני פתרונות לאפשר קבורה של מתאבדים בתוך הגדר, למשל על ידי קביעה שעבר זמן בין ניסיון ההתאבדות למוות עצמו. בכל מקרה יש הבדל בין מה שאומרים על התאבדות לפני המעשה, לבין ההתמודדות איתה לאחר מכן. אחרי שקורה מקרה כזה אנחנו חושבים שצריך לעזור למשפחה ולהיות לצידה. במובן מסוים, בחברה הדתית יש יתרון בהיבט הזה, בגלל העוגן של הקהילה. זה מקום שבו אפשר לקבל תמיכה והקשבה".

     

    בציבור הדתי מסתירים התאבדויות של קרובי משפחה?

     

    "בציבור החרדי יש יותר הסתרה, ובציבור הדתי־לאומי פחות. ברור שזו השפעה של החברה שאתה חי בה, אבל בסופו של דבר זו גם החלטה אישית של המשפחה. יש משפחה שמסתירה את עניין ההתאבדות, ולפעמים אפילו מכחישה אותו בפני עצמה, ויש משפחות שמניחות את זה על השולחן. אנחנו מכבדים כל החלטה, אבל מהניסיון שלנו אנחנו רואים שההסתרה דורשת המון כוחות נפש, ואלה כוחות שלא מופנים להתמודדות עם הכאב". •

     


    פרסום ראשון: 13.01.18 , 20:15