"אני לא עושה לעצמי הנחות. אם אני רוצה להגיע לאנשהו - אני אגיע"

הערב שבו השתנו חייה של רעות רדנסקי (33) התחיל במסיבה. זה היה לפני 13 שנים וחצי, ב־28 במאי 2004. "בחור שיצאתי איתו אז הזמין אותי, והלכתי עם חברות שלי", היא משחזרת. המסיבה התקיימה בביתה של אשת העסקים שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, במושב בני־ציון, והילדים של אריסון הם שאירגנו אותה לכבוד חזרתם ארצה מארצות־הברית.

הכרת את שרי ואת הילדים שלה?

"לא, לא הכרתי אותם".

מה את זוכרת מאותו לילה?

"אני זוכרת שנסעתי עם החברות שלי. אני נהגתי. נפגשתי שם עם הבחור שיצאתי איתו בזמנו, הסתובבנו קצת ודיברנו. ישבנו בסלון, גם החברות שלי היו איתנו, והצעתי שאלך להביא לנו משהו לשתות. יצאתי החוצה, לא מצאתי משהו לשתות אבל מצאתי את הטרמפולינה.

"כמה שבועות לפני כן היינו כל המשפחה באילת במרתון ספינינג, והלכתי עם אחי הצעיר למתחם טרמפולינות. הוא התאמן בקפוארה ולימד אותי, בין היתר, לעשות סלטה לאחור עם רגליים ישרות מבלי לכופף את הרגליים לחזה. רציתי לשחזר את ההצלחה ונכשלתי. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית־חולים".

בבית־החולים אובחן כי מדובר בפגיעה קשה: שתי חוליות הצוואר C2 ו־C3 נשברו. "זה אומר שלא יכולתי להזיז שום איבר בגוף מהצוואר ומטה. אנשים השוו את הפגיעה שלי לפגיעה של סופרמן" (השחקן כריסטופר ריב שנותר משותק בעקבות נפילה מסוס, שר"א).

שרי אריסון ביקרה אותך?

"כן, היא הגיעה כמה פעמים לבית החולים לבקר. נפצעתי בבית שלה, וכמו שנפצעתי שם יכולתי להיפצע בכל מקום אחר".

רעות, שהייתה אז בת 19, חיילת בשירות סדיר, גולשת גלים ששירתה כמד"סית, נותרה משותקת בכיסא גלגלים שנזקקת לליווי קבוע. "אם אפשר היה להגדיר אותי לפני הפציעה, זה היה לפי הפיזיות שלי", היא אומרת. "אנחנו משפחה ספורטיבית, בשבתות היינו קמים בחמש בבוקר ונוסעים לטריאתלונים בצפון. הייתי מבלה שעות בבריכה, חלמתי שאני בת הים, דמיינתי את עצמי שוחה כמוה ללא רגליים. לימים הבנתי שצריך להיזהר עם משאלות".

אחרי שהפסיקה לשאול למה זה קרה לה, החליטה רדנסקי לחיות את החיים שהיא רוצה: היא הספיקה ללמוד, לנהל קשרים רציניים עם בחורים ולטייל ברחבי העולם. "אני לא עושה לעצמי הנחות", היא אומרת בכתבת השער של מגזין "לאשה". "טיילתי בכל איטליה, במקסיקו, בארצות־הברית, הייתי בתאילנד עם חברים ובשנה שעברה הגשמתי חלום והגעתי לאוסטרליה ואפילו לאיי פיג'י. הגעתי למקומות שבהם אנשים אף פעם לא ראו כיסא גלגלים.

"אם אני רוצה להגיע לאנשהו אני אגיע. אני מקבלת את האתגרים באהבה, חיה את החיים כמו שאני רוצה ועושה את הדברים שאני אוהבת. ברור שלא הייתי רוצה להיות בכיסא גלגלים, אבל זה המצב ועם זה אעשה הכי טוב שאפשר".