לא, ביבי, זו לא "רמיסה אכזרית"

נו, ביבי, די. הילד שלך תמיד יהיה הילד שלך, אבל מה לעשות – הזמן רץ, כולנו מתבגרים, ויאיר כבר מזמן לא ילד, ואפילו לא “נער צעיר”, כפי שכינית אותו אתמול. הוא אדם בוגר, נהנתן ומפונק, שאף אחד לא מבין למה הוא לא עובד ולמה הוא חי על חשבוננו. ואם תאמר: למה מעניין אתכם מה הוא עושה או לא עושה? נשיב: כי הוא התחיל.

בניגוד לאחיו, ובוודאי לאחותו, עד פרסום ההקלטה בשבוע שעבר נראה היה שיאיר מאוד מרוצה מתשומת הלב התקשורתית. עובדה שיש לך בת ונכדים, ואף אחד לא יודע איך הם נראים. התקשורת, שאתה מאשים ב”רמיסה אכזרית, מרושעת וצבועה שאין לה גבולות”, מכבדת את פרטיותה של בתך משום שהיא בחרה בפרטיות. אף אחד לא מצלם אותה, ואף אחד לא מצותת לה. גם אבנר, בנך המאובטח השני, זוכה לסיקור זניח משום שלפחות עד כה הוא בחר שלא להיות באור הזרקורים.

אני יכולה להבין את תחושת הבושה שלך כהורה, וגם כראש ממשלה שמקיף את עצמו ב"שומרי המוסר היהודי", כשבנך נתפס מבלה בערב “שבת קודש” במועדוני חשפנות ומוקלט בין השאר מסרסר את חברתו לשעבר (ולא משנה כלל אם היה שיכור או לא). אני יכולה להבין את הכאב הסובייקטיבי שאתה חש כשבנך נפגע, גם אם טמן עמוק ידו בצלחת. איזה הורה לא יעמוד על רגליו האחוריות כדי להגן על ילדו? אבל האם תגובותיך משרתות את בנך?

אתה, יותר מכולם, מבין תקשורת ויודע שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. יאיר הוא זה שבחר להיות בפוקוס התקשורתי. הוא השתתף מרצונו, למשל, באירוח של נשיא ארה"ב ורעייתו במעון בבלפור (זה לא חלק מהפרוטוקול), הצטלם עם שחקני קולנוע בהוליווד, כותב פוסטים פוליטיים בפייסבוק ויודע היטב שדבריו מצוטטים כי הוא בנך. ליהנות מכל הפינוקים של בן ראש ממשלה ולא לדפוק חשבון, זה כמו לאכול המבורגרים בלי הגבלה ולרצות להישאר רזה. זה קורה לבודדים. ויאיר, איך נאמר, לא סתם אכל – הוא בלע צ'יזבורגר כפול.

הניסיון להסיט פאדיחה משפחתית לעבר העיתונות הוא פתטי. במקום להקטין את האש, בחרת ללבות אותה. כבר שבוע אתה לא מפסיק בכל הזדמנות להתבטא בעניין ההקלטה. מה הקשר בין הופעה בפני שגרירים זרים לשידור ההקלטה? מה הקשר בין ביקורך הממלכתי בהודו לפרסום ההקלטה? התגובה האובססיבית שלך יכולה להוביל את האזרח הפשוט למסקנה שראש הממשלה לא מסוגל להפריד בין ענייניו הפרטיים לענייני המדינה.

לא פשוט יותר היה לומר: אני לא אוהב את מה ששמעתי, בני התנצל, זו לא דרכנו – ולהניח לפרשה? במקום זה אתה מנסה עכשיו לעטוף קלקול פרטי בחקיקה. קודם חוק ההמלצות, ועכשיו איסור הקלטות אישי ציבור (שאגב לא יכלול את בנך, שאינו איש ציבור, אלא אם תומצא הגדרה חדשה - “ילד ציבור”).

בישיבת הממשלה בשבוע שעבר מירי רגב אמרה בזעזוע שהיא חוששת שיקליטו אותה, כך גם שרים אחרים שנבהלו מכך שאינם יכולים לבטוח ב”צמודים” שלהם. ואני אומרת, שיפחדו. אנשי ציבור צריכים לדעת שהם קודם כל משרתים את הציבור, ואם הם מדברים שטויות, מנבלים את הפה, מציקים למזכירה, או גוררים נהג ומאבטח למועדון חשפנות – אז שיחששו.