ליליאן ברטו, נשואה עם שני ילדים, נולדה בשנת 1966 בוונצואלה ועלתה עם אמה לארץ אחרי שנתיים. בגיל 11 הופיעה בפסטיבל שירי ילדים מספר 8 וביצעה את השיר 'כוכב מטייל'. שירתה בלהקת פיקוד דרום. את הקריירה החלה בתיאטרון באר־שבע ובהמשך שיחקה בכל התיאטראות הגדולים בהצגות כמו 'אחים לנשק' ו'הילד חולם'. ב־1993 הפכה לבת זוג של חנוך לוין ז"ל ולשניים בן משותף. נשואה 17 שנה לאדריכל מורן פלמוני ולשניים בת. יצרה את קברט המערכונים והשירים מאת לוין, 'אוי, אליאס, אליאס!' שרץ גם בימים אלה, ואת 'עובדים על הזוגיות' והעלתה ערב ספרותי משיריה של ויסלבה שימבורסקה עם בני בשן, שאול בסר ואהובה עוזרי ז"ל. בימים אלה משחקת בעונה השנייה של 'איפה אתה חי' בתאגיד כאן, בהצגה 'השקר' בבית ליסין, העלתה מופע חדש עם ערן צור והחלה במפגשי יחיד אמנותיים מול קהל בשם 'אהבותיה של שחקנית'".

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"אני בת ארבע, עם אמא שלי, עומדות ברמזור של פנקס פינת רמז בת"א, כך שהיד שלי בשלה. אני מסתכלת עליה והיא בוכה אחרי שבעל הדירה השכורה שעזבנו צעק עליה שחסרים שלושה אטבי כביסה והיא אומרת לי 'אל תדאגי חמודה, זה תכף יעבור לי'".

מה מפחיד אותך?

"מוות, מוות, מוות. כי זה מלווה אותי מגיל מאוד צעיר. החבר הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי המאוד קצרה, היה טייס שנהרג בתאונת אימונים כשהייתי בת 18. אבא שלי נעלם מחיי כשהייתי בת שנה וחצי, טס ונעלם יום אחד עד שמצאתי אותו בגיל 17. ואחר כך חנוך".

מי היה משחק בתפקיד ליליאן בסרט על חייך?

"סוהא ערפאת, כי היא הכפילה שלי".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"הייתי בת 17, התאהבתי קשות באיזה בחור וידעתי שזה הדדי. יום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אקשיב לאיזה שיר של להקת 10cc. נורא התרגשתי מזה שהוא רוצה לשתף אותי ככה בשיר שהוא אוהב ורצתי לקנות את האלבום ולשים את השיר שהוא ביקש שאשמע. נשכבתי על המיטה, כולי ריגוש ורומנטיקה והקשבתי ל־I'm Not in Love. בטח היו לי עוד רגעים מביכים נורא לאורך השנים, אבל זאת הייתה מבוכה מעורבבת עם שיברון לב בגיל לא כל כך עמיד".

מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?

"אבא שלי, על הכל. הוא נטש אותי בגיל שנה וחצי ומעולם לא התעניין בי".

ממי את צריכה לבקש סליחה?

"מהילדים שלי. על כל פעם שנורא התעצבנתי עליהם ולא הצלחתי להגיד דברים אחרת. הילדה שלי תגיד עכשיו 'כן, ממש, כאילו שמעכשיו תגידי הכל אחרת', והיא כמובן צודקת. אז סליחה גם על זה".

מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך?

"כשהייתי קטנה נראיתי כמו המנצח דניאל בארנבוים והייתה לי תספורת קצרה עם שיער גלי שהייתי מסרקת על הצד ומדביקה לראש כמו היטלר".

מה הריח האהוב עלייך?

"הריח של הפנים של סבתא שלי אסתר לוסטגרטן, שבאוגוסט תחגוג 100".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"נוטלה בין שני ביסקוויטים של האחים גטניו טבולים בחלב".

באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?

"אני גאון בלמצוא כלי מטבח ייעודיים ולא נחוצים לכל בישול. טובל עוגיות, מכניס ביצה קשה למים רותחים, שלושה כלים שונים להוציא אמצע של עגבנייה, או תפוח. אני כמו מפעל שמספק ציוד רחב לרופאי שיניים. אם יהיה כזה ריאליטי, אני בפנים".

מי האיש או המושג שהכי מייצגים בעינייך את 2018?

"איש השנה 2017 ו־2018 הוא ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, בית הספר של בתי אלונה. מנהל בית ספר נדיר, שלא מפחד לנקוט עמדה, לא מונע מדעת קהל ולא מקל על עצמו את החיים בשימוש המאוס והלעוס במילה 'המערכת'. הוא רואה כל תלמיד כאינדיבידואל, מוצא פתרונות יצירתיים ומעצימים לקשיים ולבעיות של תלמידים. איש חינוך מעורר השראה והערצה".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"כל הזמן. אני בעצם נס רפואי. אתמול למשל, כבר חילקתי הוראות להלוויה שלי כי היו לי כאבים נוראיים מתחת לסרעפת. חשבתי שהם בטוח התפתחו לגרורות סרטן מסוג הודג'קין. אבל במקביל - ועכשיו ברצינות - אני תמיד זוכרת וגם החיים הוכיחו לי שאי־אפשר לדעת. אנחנו נתקלים במוות, או במסלול המוליך אליו, בלי שום הכנה".

מתי היית הכי מאושרת?

"אין לי תקופה כזו שאני יכולה להצביע ולומר 'הכי'. אם אני צריכה לבחור כמה רגעים אז: כשהייתי ילדה ואמא שלי הייתה אומרת לי, 'יאללה ליליקה תלבשי פיג'מה, קחי שמיכת פוך ובואי לדרייב־אין'; כשבדיקת ההיריון שלי ב־1994 הראתה שני פסים; כשראיתי בפעם הראשונה את הילדים שלי; בנסיעות סתם באוטו עם מורן בעלי ושני הילדים, רק ארבעתנו; בכל פעם שעולה הצגה חדשה, דקה לפני שעולה המסך בפעם הראשונה".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"מהטמטום שבלסדר את המיטה יפה־יפה, כולל התפחת כריות ומתיחת סדינים, עשר דקות לפני שאני נכנסת אליה שוב".

מתי בכית לאחרונה?

"הבוקר, על דרור שלזינגר, גיסי האהוב והנהדר שמת לפני חודש בדיוק באופן פתאומי, בגיל 46, והשאיר את גיסתי ושלוש בנותיהם המקסימות".

מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?

"חשבתי לרכוש קרם עיניים חמישה גרם שעשוי מעורלה כתושה של יחמור אבל לא מצאתי כזה. כשהייתי בת תשע רציתי לקנות לאמא שלי מתנה יפה ליום ההולדת. כיוון שהייתי בת יחידה לאמא חד־הורית ולא רציתי לבקש ממנה כסף כדי לעשות לה הפתעה, מכרתי ברחוב את כל החפצים היפים שלה וקניתי לה פסל צהוב מכוער נורא. היא מאוד התרגשה, שלא לומר כמעט התעלפה, ממחוות האהבה שלי".

מה ההורים שלך לא הבינו לגבייך?

"אמא שלי לא הבינה שלא משנה כמה פעמים היא תגיד לי, 'כדאי לך לרשום', אני לא ארשום".

מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?

"זו שעוד תהיה, עם מורן בעלי, כשנהיה בני שמונים פלוס".

מה גברים לא מבינים לגבי נשים?

"שרבות מהן סובלות משוביניזם, בדיוק כמו גברים".

מה מדאיג אותך לפני השינה?

"מאז שהבן שלי אלכסנדר עבר לניו־יורק בגלל הפרשי השעות כשאני נרדמת הוא ער. אז הכל כמו פעם, אם הוא אכל, אם הוא שמח, אם קר לו, אם שדדו אותו. כל מה שאפשר שימנע ממני להירדם עם חיוך".

איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

"Smile של נט קינג קול וצ'רלי צ'פלין".

ספרי לנו סוד.

"כשהייתי ילדה קראו לי לילי לוסטגרטן".

האם חווית פעם חוויה על־טבעית?

"החיים האלה?"

מה היה האלבום הראשון שקנית?

"Tapestry של קרול קינג. הייתי שרה בג׳יבריש מול המראה ומדמיינת שאני היא".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"חלפו הימים שעברו".