שני 28 במאי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
צילום: ניב רוזנברג, ניו–יורק
7 לילות • 15.01.2018
ואליד אדיר
שאדי מרעי משחק אותה בענק ב'פאודה', אבל כשצועקים לו ברחוב בהתלהבות "הנה המחבל" המצב יכול להפוך למסוכן. מדוע אינו מגדיר את עצמו 'פלסטיני' בקלות, למה הכניס את ליאור רז לחרדה, איך הסדרה דומה ל'משחקי הכס', ומה הוא יכול להבין בתנועת חמאס
יהודה נוריאל | צילום: ניב רוזנברג, ניו–יורק

שאדי מרעי, הוא ואליד אל־עבד ב'פאודה', מקבל הרבה כבוד ברחוב המקומי. בצדק, הוא היחיד שהצליח לשים יד על אבו־אחמד האגדי, בפינאלה עוצר הנשימה של העונה הראשונה. ועכשיו בתחילתה של השנייה, כשהוא מטפס מעלה ומבסס את אחיזתו, נורא נעים לפרגן לילד של כולנו. מהצד של חמאס, בסדר.

 

"כל הזמן תגובות, אנשים מבקשים לעשות סלפי, זורקים איזו מילה טובה", הוא מספר. "מגיע לשוק הפשפשים, מזמינים לצ'ייסרים. בעיקרון אני לא מת על זה, אני בנאדם עדין, של קוקטיילים. אבל אם כבר מציעים, אז יאללה. טקילה", הוא צוחק.

 

"אבל היו גם מצבים מסוכנים. באמת. למשל, הסתובבתי בשוק התקווה. ופתאום התחילו הקריאות, 'הנה המחבל, הנה המחבל!' צעקות, מכל הכיוונים! אז כמה אנשים קלטו מה העניין, אבל היו אחרים שנכנסו להיכון. הנה המחבל! ממש מצב מסוכן. ואני מנסה ככה, 'חבר, תרגיע שנייה. רוצה לדבר איתי, בוא, רוצה סלפי? מה שאתה רוצה'. המחבל, המחבל! רגעים ממש מלחיצים. אתה מרגיש שעוד שנייה מישהו ישלוף משהו".

 

הנסיקה של מרעי מסחררת. ואיתה גם באה אחריות, שמוטלת על גוו הצנום מעט שלא בצדק. ככה זה כשאתה ערבי־פלסטיני־ישראלי, כוכב סדרה טעונה על יחידת מסתערבים מול ארגוני טרור והתקוממות פלסטיניים, במציאות רותחת בלאו הכי. "כמובן, יש המון תגובות גם מהמגזר הערבי", הוא מוסיף, "ומכל הכיוונים. יש כאלה שעפו על הסדרה. וכאלה שאהבו את הדרמה אבל הסתייגו מהייצוג. וגם כאלה ששנאו את 'פאודה'. לא הרבה, אבל היו גם כאלה, בהחלט".

 

הפתעות בתסריט. מרעי ב'פאודה'
הפתעות בתסריט. מרעי ב'פאודה'

 

אתה שומע גם קולות שאומרים לך, למה אתה כצעיר פלסטיני נמצא שם?

 

"אני שונא את ההגדרות האלה, לא הייתי מצמצם את עצמי ל'פלסטיני' בלבד, או להגדרה כלשהי. אבל היו תגובות כאלה, בוודאי. 'למה אתה משתתף שם?' רק שאני לא בנאדם של שחור־לבן. יש פה מורכבות. ואנשים כאלה מנסים לעשות את החיים מאוד שחור־לבן, במיוחד את חיי האמן הפלסטיני שחי בישראל. החיים שלנו גם ככה מאוד מורכבים, יש בהם פן פוליטי, מקצועי, אישי – אז לבוא ככה ולהאשים? זה לשטח את המצב שלנו.

 

"ואני לא מדבר בהכרח על עצמי. שחקן יכול להיות בתקופה קשה בחיים, ואתה לא תדע אם הוא למשל צריך 40 אלף שקל לשלם לבן שלו, עבור לימודים או טיפול. את זה אתה לא יודע! ואתה לא יודע מה השיקולים המקצועיים שלו. לבוא פתאום ולהיות איזה מין אידיאליסט, ולצבוע הכל בשחור־לבן, זו טעות. אני שחקן צעיר, עובד, שצריך את שעות הטיסה. ואם מישהו רוצה לשפוט או להאשים אותי, אז וולקאם – אבל רק כשאעשה את היצירה שלי. הסיי שלי יגיע שם. זה המקום שבו אני אנסה להשפיע, בכתיבה או בבימוי. והוא יגיע".

 

 

לפני 'פאודה' (המשודרת בערוץ yes EDGE בימי ראשון ב־22:00) היה 'בית לחם'. בגיל 17, מרעי, ששיחק כנער בהצגות חובבים, אותר על ידי המלהקים של הסרט, נזרק למים הקרים והפך לסנסציה מקומית, כולל מועמדות לפרס אופיר. "הייתי מתחבא בבתי קולנוע לראות את תגובות האנשים", הוא מספר. משם, בניגוד אולי למתבקש, פנה ללימודי משחק מסודרים, אצל יורם לוינשטיין, וכבר בסוף שנה א' הוזמן לאודישן ל'פאודה', לתפקיד באשיר דווקא, האח הקטן של אבו־אחמד. אבל האיכויות שהפגין שם גרמו, על המקום, לשינוי תפקידו של ואליד – שהיה במקור בן 28, ולא 19 – ולבניית מערכת היחסים המחשמלת שלו עם הפנתר, הישאם סלימאן האדיר. כשהוא האחרון לדעת שהוא זה שיחסל את המבוקש מספר אחת.

 

"כשחקן אתה מקבל את כל התסריט הביתה. אבל אני הייתי בתקופת פרזנטציות בבית ספר. לא ישנתי רגע. ומודה: הספקתי לקרוא רק שלושה פרקים", הוא מספר במבוכה. "אני מגיע לישיבה דרמטית עם ליאור (רז), אסף (ברנשטיין) ומשה זונדר, לראות איך אני מגיב לדרמה, ולזה שאני רוצח את אבו־אחמד. רק שלי אין שום מושג.

 

"מדברים בינינו, ונהיה שם מביך קצת, עד שהם אומרים לי: 'נו מה, אתה לא חושב שזה חזק?' אה, כן. לא היה לי נעים להגיד להם שאין לי מושג. 'רגע, לא אהבת את הטוויסטים?' הם שוב שואלים בציפייה דרוכה, רק מחכים שאגיב. בסוף חתכתי. תקשיבו, לא הספקתי להגיע עד פרק 12. 'מה?! עד איפה הספקת?' פרק שלוש.

 

"הייתה שם חרדה שאתה לא מבין. חרדה עמוקה. הסתכלו אחד על השני בהלם. 'אתה לא יודע מה קורה עם הדמות שלך?' זה בסדר, אני אלמד מהר. הם יצאו החוצה, דיברו, לקח זמן להסתדר. התחלתי לטוס על כל הסצנות. ובסוף לגלות שאני רוצח את אבו־אחמד. הסוד הכי גדול שכל המדינה רוצה לדעת!" הוא צוחק.

 

בכלל הורגים שם בלי חשבון. אני מפחד עליך.

 

(זהירות, ספוילר בתשובה) "מה, בעונה השנייה הורגים על הפרק הראשון את מורנו! השוק של החיים. זה לא נורמלי, בחיי - אבל ככה צריך לעשות את זה. 'פאודה' זה כמו 'משחקי הכס'. בכל רגע מישהו יכול למות. להרוג את מורנו, זה כמו חתונת הדמים ב'משחקי הכס'. ובלי לגלות יותר מדי – תחכה להמשך העונה".

 

בעבר התנדב מרעי מספר שנים לפעילות בעמותה לזכויות אדם בנצרת, מקום הפוך בתכלית מהתפקיד שלו בסדרה, כמנהיג צעיר ונחוש בתנועת חמאס. "חמאס, כמובן, היא תנועה עם ראיית עולם רחוקה מאוד ממני. אבל זה לא שאני לא מבין אותה, או שלא נחשפתי אליה בחיים. בסופו של דבר זה חלק ממאבק אחד, עם אידיאולוגיה שונה לגמרי", הוא אומר. "אבל אני מגיע לתפקיד ב'פאודה', לפני הכל, לא מהמקום האידיאולוגי, אלא מהמקום האישי: ואליד הוא ילד! ילד שמתבגר. ילד שפתאום מרגיש את המשקל והכוח שלו בחיים, ומתחיל לשאת באחריות. לזה אני יכול להתחבר מהצד האישי שלי - לא אידיאולוגיית חמאס, אלא ילד שמתנהל בתוך מציאות כזו אינטנסיבית.

 

"ואני לא רוצה לעשות פה שום השוואה, אבל באיזשהו מקום זה כמו בחור בצבא, שמחזיק בפעם הראשונה בגיל 18 נשק – ומרגיש את הכוח! הוא עובר פאזה, הוא קופץ פאזה. זה מה שאני אוהב בוואליד. הדמויות הכי מאתגרות הן אלה שיש להן על מה להילחם ולאן עוד להגיע, וזה המהלך של ואליד. ונדמה לי שלא משנה מאיפה הבחור בעולם שרואה אותו – אתה יכול להבין מה גורם לו להמשיך".

 

חלק מהשחקנים בצוות היו מסתערבים בשירותם הצבאי. מה זה עושה לך?

 

"לא דיברתי איתם על זה. כן, הם היו שם, אבל אני לא פוגש אותם היום, בתור אותו בנאדם שהם היו אז. זה לא עובד ככה. ליאור, צחי - הם עברו חיים שלמים מהרגע שהיו מסתערבים, אפילו יותר מכל החיים שלי. תחשוב מה קרה איתי מאז שנולדתי, ותבין כמה הם היו יכולים להשתנות. אז הוא לא נשאר מסתערב עד גיל 40. זו הייתה פאזה בחיים. ופאזה שאני חייב לחיות איתה. כי אתה חייב לחיות עם האמת של השני, ולא לפחד מהאמת של עצמך. אל תפחד לשחות במוח של עצמך".

 

סייד קשוע, אולי בכיר הכותבים הערבים בארץ, יצא השבוע בביקורת קשה כלפי 'פאודה'. היא לא מציגה את הנראטיב של שני הצדדים, אין בה כיבוש, מחסומים, עוני, מתנחלים אלא עליונות מוסרית ישראלית מול נקמה ורצחנות ערבית.

 

"אבל היוצרים בעצמם לא מסתירים את זה. 'פאודה' היא סדרה שבאה מפרספקטיבה ישראלית, נטו. ודבר ראשון שצריך לזכור: 'פאודה' היא מותחן. ז'אנר מובהק. לטובתו אתה צריך להקצין דברים, וגם להעלים דברים. זה לא סרט דוקומנטרי. זו סדרת אקשן ממבט מאוד ספציפי, על יחידה מסוימת, שלא באה לייצג את המציאות. היא נמצאת תחת מעטפת ה'קונפליקט', ויש בה הרבה דברים שנשאבו מהמציאות – שגויסו לטובת מותחן".

 

אתה חושב שפעם נסתכל על 'פאודה' בתור סדרה מתקופה שהייתה וכבר איננה?

 

(שתיקה ארוכה מאוד) "תראה, אני אופטימי מטבעי. גם בתקופות ובמקומות הכי שחורים אני מנסה למצוא נקודת אור. ויש פה תקופות קשות, מבצעים של צה"ל, מלחמה בעזה – תקופות מאוד קשות, עבורנו במיוחד. וכל מה שאתה יכול לעשות זה להיאחז בעצמך. לפתח center מספיק חזק של עצמך".

 

וזה אומר מה? רצון להיות חלק מהחברה הישראלית?

 

"כשאתה אומר 'להיות חלק מהחברה הישראלית', זה יכול לקבל קונוטציה של לוותר על המקום שבאת ממנו. מהמקום הקטן שלי, אני רואה את האנשים שכן מחפשים שיתוף פעולה ובסיס משותף עם החברה הישראלית. אבל גם את האנשים שמנסים לבנות להם עצמאות טוטאלית, רחוקה כמה שיותר מהחברה הישראלית".

 

 

 

 

מרעי, 23, הוא יליד ירושלים. "שכונת א־ראם, שבעצם היום לא ממש נחשבת ירושלים, בגלל גדר ההפרדה", הוא צוחק במרירות. בן הזקונים לארבעה אחים. אמו בת'יינה, בת למשפחה מנצרת, מורה לאנגלית. אביו המנוח סאלח היה מהנדס, בן למשפחה מהכפר משהד בגליל התחתון, שאליו חזרה המשפחה כשהיה צעיר.

 

"אבא שלי סאלח הגיע ממקום של הישרדות, נטו. משפחה פשוטה של חקלאים, שאין להם אדמה, עובדים למחייתם בקרקעות של אחרים. אבי לפני בית הספר היה יוצא לרעות את הצאן. חיים של עוני גמור. היו אוכלים עוף פעם אחת בשנה, או באירוע מאוד חגיגי", הוא מוסיף. "אבל הלימודים היו המפתח. אבא יצא ללימודים על חשבון המפלגה הקומוניסטית, עשה תארים בהנדסת חשמל ומכונות. והיה חשוב לו שנקבל השכלה טובה, וגם שכולנו נתעסק באמנות מגיל צעיר. כל הילדים מנגנים, כולם בחוגים, ספרים - כל הזמן".

 

מרעי היה תלמיד מעולה במגמת פיזיקה, שאת זמנו הפנוי העביר בכדורגל. דרך ההתנדבות לעמותת זכויות אדם בתיכון הגיע לקבוצת תיאטרון קהילתי - ונשאב למשחק. "אבא שלי נפטר לפני חמש שנים, בגיל 61 בלבד. אחרי שנתיים איומות של מאבק בסרטן ריאות", הוא מגלה בקול חנוק. "וזו הייתה תקופה כל כך קשה. כיתה י"ב, בגרויות, עמוק בעניין המשחק, מתחיל לצלם את 'בית לחם'. אבא היה כבר חולה. הוא לקח אותי למסעדה בקיסריה לשיחה. 'שאדי, מה אתה מתכנן לעצמך בחיים?' הוא שאל. ללמוד משחק, אמרתי לו. והוא ענה: 'אני לא בעד. לא מייעץ לך לעשות את זה. אבל לא אעמוד לך בדרך. נתמוך בך'. והוא לא זכה לראות אותי משחק אף פעם".

 

בינתיים הוא יצא לפני חודש לחופשת רענון ארוכה, ככה הוא קורא לזה, בניו־יורק. הטיול הגדול בעולם אחרי הפאודה. גר במידטאון מנהטן, לומד אנגלית באינטנסיביות ועושה ספורט, ומבלה כמו שצריך, מהבלוז־בר שלו בהארלם, משם לוקח את הקאנון שלו ויוצא לג'אם סשן בברוקלין. באפריל, הוא מגלה, יקפוץ ארצה לצילומי סדרה חדשה, אבל כרגע הוא שם.

 

"בא לי להתרענן בניו־יורק ולגלות את האקסטרים שלי, את הטוב ואת הרע. נזרק לסיטואציות דרך הפחד, שהלב שלי יוצא לפעמים מהמקום", הוא אומר. "לא יודע כמה בא לי לשים את החולשות שלי על הדף בכתבה, אבל לעבור דרך הפחד זה אומר להיות אנונימי, קטן, לבד, בלי שום אישורים מבחוץ, במקום אינטנסיבי, קוסמופוליטי. להיזרק לבד־לבד בתוך מגרש משחקים. ונראה מה קורה".

 

ואתה שומע ברקע את טראמפ? הוא לא מת על מוסלמים.

 

"טראמפ זה טראמפ, מה אפשר להגיד, וממה שאני שומע מסביב - ניו־יורק לא אוהבת אותו. האיש עכשיו מדבר על 'שיטהולז', ואתה מבין שזה כבר לא קשור רק למוסלמים - זה פשוט בנאדם נרקיסיסט גזען. לטראמפ יש בעיה עם 90 אחוז מהעולם, ול־90 אחוז מהעולם יש בעיה איתו – אז זה בטח לא אישי כלפיי".

 

7nights@yedioth.co.il

 

 


פרסום ראשון: 15.01.18 , 22:39