יצחק לאור מגיב לדברים שכתב כאן אריק גלסנר על ספרו 'צד מערב'

שמחתי על רשימת הביקורת של אריק גלסנר אודות ספר המסות שלי 'צד מערב' ובעיקר על ענייניות הדיון. אף על פי כן, אני מבקש לתקן טעות עקרונית. ראשית, ההשתוקקות אל המערב איננה השתוקקות מגונה, כמו שהסביר גלסנר, לבטח לא מגונה מהבחינה המוסרית. שנית, המערב איננו "זכויות אדם", אלא תרבות שאורגנה כרפרטואר תחת השם "תרבות" לפני כמאתיים שנים, בגרמניה, בצרפת, בבריטניה ובמרכזים אחרים של מדינות הלאום ההן. תרבות זו, חוץ מהמוזיאונים, הקונצרטים, הספרות שלה, לא רק שלא הייתה "זכויות אדם", או חילונות, כמו שטועה גלסנר לחשוב. היא הייתה גם הרס של אפריקה וחלקים מאסיה, ובשיאה, איך אפשר לשכוח, הייתה השואה. שלישית, ההתבשמות מ"אנחנו מערב" משמשת בישראל, לא פעם, כחומר להתנשאות על מזרחים. אני טענתי שכל היהודים נמצאים אל מול המערב בדיוק באותה עמדה חצויה. העם היהודי, וכך כתבתי בפירוש, מקיים יחס דו־משמעי עם המערב, השתוקקות וסירוב להיטמע, "הוא ניצב בדלת, לא בפנים ולא בחוץ". ההתכחשות לעמדה הזאת היא קנה מידה יעיל לבחינת הספרות היפה. משום כך עסקתי באמנות ולא בפוליטיקה: חנוך לוין, אורי זוהר, דליה רביקוביץ ומאיר ויזלטיר שימשו אותי כדוגמאות טובות לעמדה האירונית ביחס למערב. עמוס עוז שימש אותי להדגמת ההפך.