כמעט מלאכים

אי־אפשר להחמיץ את העובדה שיאיר דברת שייך לחבורת 'הו!'. את 'מלאך ראשון', ספר הביכורים החדש שלו, ערך מנהיג החבורה, דורי מנור; הספר מוקדש "לדורי מנור ולמשה סקאל באהבה נצחית"; ומי שמעתירה עליו שבחים (לא בלתי מוצדקים אך מופרזים במקצת) על גב הכריכה היא המשוררת אנה הרמן, מהכישרונות הבולטים בחבורה. גם כשפותחים את הספר קופצים לעין סממנים שמאפיינים את שירת 'הו!', ובהם כתיבה במשקל ובחרוז. אבל מה שהופך את דברת למייצג נאמן במיוחד של החבורה, ואפילו ליורש אפשרי של דורי מנור, היא הזיקה ההדוקה ששירתו יוצרת בין משקל וחרוז לבין עיבוד מסור ומסוגנן של כמיהה הומוסקסואלית.

אהבה הומוסקסואלית אינה בהכרח חרוזה ושקולה, ובכל זאת הצליח מנור לבסס את החיבור הזה בשירה הישראלית הצעירה. אפשר לברך אותו על ההישג, ואפשר לנסות להבין מה ההישג הזה מלמד: לשאול למה החיבור בין משקל וחרוז להומוסקסואליות, שאינו מובן מאליו, מושך אליו משוררים צעירים, ומה בדיוק הוא משרת. ונדמה שקריאה בשיריו של דברת יכולה לשמש נקודת מוצא מוצלחת לבירור השאלות האלה.

יש ב'מלאך ראשון' כמה ניסיונות לא מוצלחים לכתוב שירה פוליטית, ולא מעט שירי בוסר, ובכל זאת בולטים בו לטובה שני מחזורי שירה מגובשים יותר, שניהם מרשימים למדי. אחד מהם הוא מחזור סונטות שנכתבו בהשראת לאה גולדברג, מהסוג שגולדברג כינתה 'סונטות אהב"ה', משום שיש בהן רק 13 שורות ולא 14 (אהב"ה בגימטריה: 13). ברור למה גולדברג נבחרה כמקור השראה: משום שכמעט כל שירי האהבה שלה מדבבים אהבות נכזבות. כדאי להוסיף שמה שהפך את גולדברג לאחת ממשוררות האהבה הבולטות בשירה העברית היה כישרונה יוצא הדופן - כישרון אלכימי ממש - להכריע לטובת האהבה ולהעמיד אותה במרכז שיריה, גם כשהיה עליה לזקק אותה מאכזבות כואבות במיוחד.

אהבה נכזבת ניצבת גם בבסיס שיריו של דברת, שרבים מהם, ממש כשיריה של גולדברג, מתארים כמיהה לא ממומשת. יש בהם לא מעט תיאורים של מין, אבל בדרך כלל לא של מין ממשי אלא של מין מפונטז, וגם כשהכמיהה ממומשת, ההרגשה היא שמדובר במין מאכזב ואמביוולנטי. אפילו במחזור השירים 'ג'וני' - הטוב והמסקרן בספר, אולי משום שהוא לא שקול וחרוז - ניכרת האמביוולנטיות הזאת: קשה לקבוע אם ג'וני הוא דמות אהובה או מרתיעה, ממשית או בדויה, והאהבה אליו, במידה שיש שם אהבה, מתוארת על דרך השלילה: "אהבתי את מה/ שהוא לא היה".

וזה אולי הדבר המפתיע ביותר בספרו של דברת: למרות שהוא מוקדש כמעט כולו לכמיהה הומוסקסואלית, השירים מדגישים דווקא את הצד הכואב בכמיהה הזאת, ומעניקים לה בדרך כלל אופי חלול, אלים, מפונטז, מקולל, כמעט בלתי אפשרי. במובן מסוים הם הפוכים בכיוונם לשיריה של גולדברג: זוהי אותה נדנדת אהבה/אכזבה, אבל בעוד גולדברג חתרה בדרך כלל להדגיש את האהבה, דברת נוטה להדגיש את הריק שמאיים לבלוע אותה. לא קל להבין מה גורם למשורר צעיר בן זמננו לתאר כמיהה הומוסקסואלית במונחים אמביוולנטיים כל כך, כמעט טרגיים, ששייכים לכאורה לזמנים אחרים, אבל אפשר לשער שיש קשר בין האמביוולנטיות הזאת, יהיה מקורה אשר יהיה, לבין ההכרעה לכתוב בחרוז ובמשקל. דומה שתפקידם של המבנים הפואטיים הנוקשים, הסדורים כל כך, הוא לגונן על הכמיהה מפני המתח הפנימי שסודק אותה ולשמור עליה שלא תתפרק לגמרי. אולי מתוך תקווה שבעתיד תימצא לה צורה שלמה יותר, קצת פחות מיוסרת.

מלאך ראשון // יאיר דברת (הקיבוץ המאוחד, 89 עמודים)

לךָ

אִם אֶמְצָא אִישׁוֹן אָפֵל

יוֹתֵר מִמְּאוֹר פָּנֶיךָ,

אִם אֶמְצָא תְּהוֹם רַבָּה

מִקֶּמֶט שְׁקִיעָתְךָ,

אִם יֶשְׁנוֹ חֲתָךְ עָמֹק

יוֹתֵר מִמַּבָּטֶיךָ -

אַפְקִיר לַגֶּשֶׁם אֶת גּוּפִי,

אַקְדִּישׁ אוֹתוֹ לְךָ.

אִם הַלַּיְלָה יֵשׁ לוֹ סוֹף,

אִם יֵשׁ סוֹף לְיָמֶיךָ,

אִם אֲנִי עָתִיד לִדְבֹּק

בְּצֶלֶם אֵינוּתְךָ

אִם נוֹתָר לִי רַק מַבָּט

אֶחָד בְּלִי לְחַיֵּךְ אָז

בְּלִי מוֹרָא, וּבְלִי הִסּוּס

אַקְדִּישׁ אוֹתוֹ לְךָ.