שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    'דיוקן של מדונה שחורה' של בני אנדרוז, 1987
    7 לילות • 15.01.2018
    בין כובעה לעקביה
    'עיניהם צופות באלוהים', ספרה בן ה־80 של זורה ניל הרסטון, מתפרסם בעברית בתזמון מוצלח, אבל ההתרחקות משפת המקור מפשיטה אותו מעוצמתו
    ענת עינהר

    עיניהם צופות באלוהים // זורה ניל הרסטון (מאנגלית: רעות בן־יעקב, הכורסא ומודן, 247 עמודים)

     

     

     

    אף ש'עיניהם צופות באלוהים', ספרה של זורה ניל הרסטון, יצא בארצות־הברית לפני כ־80 שנה, יש לפרסומו בעברית עיתוי קולע מאוד. ג'ייני, גיבורת הרומן, היא אישה קוראת תיגר - על מסורת שמרנית, על דיכוי גברי, על תקינות השפה - שלושה יסודות המושרשים היטב גם בחברה הישראלית ונבחנים מחדש ביתר שאת בימים אלה. חייה של ג'ייני מתוארים דרך שלושה מודלים של נישואים לגברים שונים: הראשון הוא בחירתה של סבתה השתלטנית, אישה שגידלה את ג'ייני בחצרם של אדונים לבנים ומוצאת לה גבר מקומי חרוץ ובעל רכוש, שמעורר בג'ייני דחייה ושעמום; השני הוא זר כריזמטי שעובר ביישובם שבפלורידה בדרכו להתיישבות חדשה של שחורים, שם הוא הופך למנהיג נערץ, אך מטיל את ג'ייני לחיי עמל מדכאים; ואילו השלישי הוא צעיר מקסים והרפתקן - בחיר ליבה של ג'ייני, המייחלת למצוא בו אהבה ושותפות אמיתית ונישאת לו בניגוד למצופה מגברת מבוססת בגילה.

     

    אבל ראשיתה של קריאת התיגר הזאת נובעת משימושה של הרסטון, אנתרופולוגית וחוקרת פולקלור שפעלה מלב ה"הארלם רנסנס" - שגשוג יצירתי אפרו־אמריקאי בארה"ב בשנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה - בלשונם המדוברת של השחורים בעת ההיא, הן במילים ובתחביר שלה והן בתעתיק הנאמן לה. בכך מזכירה יצירתה של הרסטון את 'שום גמדים לא יבואו', ספרה של שרה שילה מ־2005, שנכתב במלואו בעברית מדוברת עילגת, אך הפגין עושר לשוני שהתעלה על לא מעט יצירות רהוטות אחרות. שפת המקור של הרסטון מפגינה אפוא עוצמה פואטית ופוליטית לא מבוטלת. אבל איך משמרים עוצמה כזאת במעבר לשפה אחרת לגמרי, המדוברת בפי חברה עם משלבים לשוניים שונים בתכלית? מיטב המתרגמים העבריים נחלו כישלונות ברגעי מבחן כאלה: די אם נזכיר את נערי הרחוב של רומא ב'חיים אלימים' של פאזוליני, המוז'יקים של איסאק באבל, הלבנים והשחורים הדרומיים של קארסון מק'קאלרס וגיבורי הרומן הפוליפוני 'הקול והזעם' של פוקנר - על כל אלה נגזר לדבר בעברית־לא־עברית, ביציר כלאיים "תרגומי" המבקש לדמות שפה עילגת חסרת סגנון והקשר.

     

    באחרית הדבר של 'עיניהם צופות באלוהים' חולקת המתרגמת רעות בן־יעקב את לבטיה ביחס לסוגיה זו ומעידה על הספר שעמד לפניה כי "הוא אתגר תרגום שדורש מהמתרגמת את אחת היכולות החשובות בארגז הכלים שלה - היכולת להתפשר". בן־יעקב נמנעה אפוא מהעתקת העגה האפרו־אמריקאית אל קונבנציות עגה מקומיות, אך השתמשה בעברית לא רהוטה, מין עברית אינסטרומנטלית ודלילה במכוון, שאינה מתיימרת לדיוק ולעושר מילולי. בחירה כזאת נאלצת להסתמך על איכויות ספרותיות אחרות - כמו עושר מבני ועלילתי ויצירת מרקם אנושי ותרבותי מרהיב - שיפצו על אובדן הצד הפואטי של היצירה. אבל מרגע שניטל מַלְבּוּשׁ השפה מהרומן הוא נותר במערומיו. שלושת הגברים המרכיבים את סיפור חייה של ג'ייני הם דמויות סכמתיות, הגזורות על פי אידיאות של גבריות, בלי אותו ממד אנושי חד־פעמי שספרות טובה מחוללת כקסם. הרסטון אף חוטאת כלפי גיבורת ספרה את חטא המחיקה שהיא מייחסת לג'ו סטארקס, בעלה השני של ג'ייני, כאשר היא מקדישה לו ולמפגן הפוליטי שלו פרקים על גבי פרקים, ומצמצמת את ג'ייני לדמות משנה מהוסה וחיוורת. אגב, כך היא אף מכנה את השמש בכינוי הפטריארכלי "אדון שמש" (ולא, אין כאן כוונה אירונית חתרנית).

     

    אם בתחילת הספר ניתנת זכות הדיבור לג'ייני, והיא זו שפותחת בתיאור קורותיה באוזני פיבי חברתה, הרי שבלי משים ניטלת ממנה זכות זו, וסיפור המעשה מתגלגל אל פיו של מספר כל־יודע עלום, המשקיף על ג'ייני בלי סקרנות יתירה. כל כולה מסתכמת אז להערת שוליים על נשיות בצל הגבריות, ומעטים מדי הרגעים היפים שיש בכוחם ללכוד את תמצית קיומה כמו הרגע הזה: "לפעמים הציצה אל העתיד, דמיינה את חייה שונים מכפי שהיו. אבל לרוב חיה בין כובעה לעקביה". דווקא כשנותרת ג'ייני ללא גבר לצידה, וניתנת ההזדמנות לבחון אותה סוף־סוף בלי המסגור המגביל הזה, הרסטון מאבדת בה עניין וסוגרת עליה, ועלינו הקוראים, את הספר.

     

    עיקר ייחודו של הרומן אינו נובע אם כן מתיאור חייה של אישה אפרו־אמריקאית השואפת למימוש עצמי, אלא מן ההצצה המרתקת בחברה שניתקה זה עתה מכבלי העבדות ומתמודדת עם היררכיות פנימיות חדשות, מהן מהפכניות ומהן ניזונות מאותם ערכים לבנים שמרניים, החקוקים כצלקות בבשרם של השחורים. הרסטון מיטיבה להביט בחברה המבולבלת ההיא באומץ רב, בלי התייפייפות וסלחנות יתר, ובה בעת היא מחלצת משם תמונה עזת מבע ונוגעת ללב. אם לחזור ליתרון התזמון של יציאת הספר בעברית, לא יזיק לקורא הישראלי להידבק במעט מהמבט הביקורתי והחומל הזה, אם רק ייטיב לסלק מעליו את ההיקסמות האופנתית מ"האחר". •

     


    פרסום ראשון: 15.01.18 , 22:40