תנו צ'אנס לטניס
אחת הטענות שחוזרות אצל חובבי ספורט שלא מסוגלים להתקרב לטניס היא: "זה יותר מדי ארוך, איך אפשר לראות שלוש שעות של שני אנשים חובטים בכדור?" באמת שאין לי כוונה לחנך אנשים לאהוב ענף שנראה להם משעמם. אבל היי, תנו צ'אנס, יש מצב שתגלו כמה הספורט הזה מרהיב ומלהיב. אנשים שמוכנים לראות שעתיים של כדורגל ברמה בינונית עד נמוכה (לא מתנשא, אני בנאדם שראה 90 דקות של מוסמוס נגד שפרעם) לא מפרגנים לעצמם כמה שעות ליליות עם אגדות כמו רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, שמי יודע מתי נזכה לראות עוד גיבורי־על כמוהם.
לפעמים אני יושב מול משחק כדורגל ישראלי ואחרי כשעה וחצי של ניצחון דחוק יש לי טעם תפל בפה. תחושה עמומה של דכדוך שמתפשטת בגוף כשאני קולט כמה בינוניים ולא מיומנים אנשי המקצוע שרצו מולי על הדשא. הרמה נמוכה, אבל לא יעזור כלום. אנחנו מחוברים לזה, מתים על הכדורגל שלנו, נהנים לשחק אותה סקאוטים ולאתר כוכבים אלמוניים בליגות נמוכות ושואגים בהתלהבות כשהכדור איכשהו פוגע ברגל של הבלם ונכנס בטעות לשער (רק הידיעה שבוני יגיד עכשיו "דיפלקשן" מעט מדכדכת).
אצל פדרר, נדאל, ג'וקוביץ', סרינה ודומיהם אין דיפלקשן. החבר'ה באמת יודעים מה הם עושים ומתכוונים לכך. אתה רואה אנשי מקצוע שהביאו את רמת המיומנות והיכולת שלהם לשיאים כמעט בלתי אפשריים. ספורטאים שזכו באינספור תארים וממשיכים לעבוד קשה ויסודי כדי לשייף את היכולת העילאית עוד קצת, להשיג עוד יתרון קטן, שהכדור יטוס בדיוק לפינה ובעוצמה המרבית, כי אחרת הגאון שממול יהרוג אותך עם חבטת החזרה מהגיהינום. בסופו של יום טניס הוא דו־קרב ספורטיבי ומנטלי ברמה הגבוהה ביותר.
והנה, עכשיו התחילה אליפות אוסטרליה, הגראנד סלאם הראשון של השנה שמסורתית נוטה לספק הפתעות, ואולי זה הרגע לנסות לטעום. תפרגנו לעצמכם ארוחה לילית עם שמות כמו רפא, רוג'ר, אוסטפנקו, ווזניאקי, צונגה, צ'יליץ' וכל היתר. קחו ביס קטן, ומי יודע - אולי תבקשו את כל התפריט.
