לבוש לרצח
העונה השנייה של 'סיפור פשע אמריקאי' מנסה לחקור הומופוביה דרך הרצח של ורסצ'ה בזמן שהיא בורחת מהצל של או–ג'יי סימפסון
ג'אני ורסאצ'ה מתעורר באחוזה מופרכת בתפארתה במיאמי ביץ'. אמנות בארוקית צעקנית נוזלת מהקירות, משרתים חטובים במדים מוצבים בפינות אסטרטגיות ונכונים לשרת. די בטוח שבניאגרה של השירותים שוכנים ליטרים של שאנל 5, כמו שרנטון מפנטז ב'טריינספוטינג' רגע לפני שהוא נכנס לשירותים המסריחים ביותר בסקוטלנד. דקדנס.
מעצב־העל יושב לקרוא עיתון ולאכול ליד הבריכה. הוא שותה מיץ תפוזים. טינג! או־ג'יי סימפסון, שכונה "המיץ" (או־ג'יי = אורנג' ג'וס) מצליח להבקיע את דרכו לראשך, כל הדרך מזיכרונות העונה הראשונה של אנתולוגיית 'סיפור פשע אמריקאי' אל פרק הפתיחה של עונתה השנייה. לא שצריך רפרור קלוש שכזה - מה רצית שהוא ישתה בבוקר, ג'ין עם טרפנטין? - כדי להיגרר להשוואות. למרות רצון כן לשפוט את העונה השנייה בזכות עצמה, הקרום דקיק וחדיר וההשוואה הינה בלתי נמנעת. בשורות מדאיגות עבור 'הרצח של ורס'צה' שכן 'אמריקה נגד או־ג'יי סימפסון' הייתה פיסת טלוויזיה מסעירה ומרתקת שלקחה את כל הקופה גם בפרסי האמי של 2017.
העונה (שעלתה אתמול ב־yes EDGE) נפתחת כמעט מיד ברצח של ורסצ'ה (אדגר רמירס) ביולי 1997. הוא נורה בפתח אחוזתו בידי אנדרו קונאנן (דארן כריס) שהמצוד אחריו הוא פארסה שדרכה ניתן ללמוד על היחס המחפיר של המשטרה והבולשת בתקופה ההיא לחקירת פשעים בתוך הקהילה הגאה. זה כמעט נראה כאילו לא רוצים לתפוס אותו כי מפחדים לחטוף מחלה. לא פלא שהוא מעולם לא נתפס, וסיים את חייו עם חור בראש מעשה ידיו, שבוע לאחר שרצח את ורסצ'ה. משם העלילה של 'הרצח' נעה בכל פרק אחורה בציר הזמן, עם חריגות פה ושם, מתחקה אחר מסע הרצח של קונאנן, שעבורו היה ורסצ'ה הקורבן החמישי בתוך שלושה חודשים.
'או־ג'יי' הייתה דרמה משפטית קצבית ואפקטיבית. הפעם הכל איטי ומהורהר בהרבה, מוזיקה קלאסית מתנגנת אפילו בזמן הדיאלוגים. חלק מרכזי מההנאה שהציעה הדרמה על הכוכב השחור נסמכה על ביסוס עובדתי, מקומה בתרבות פופ וההיכרות המובהקת שלנו עם הפרטים. המרדף בפורד ברונקו הלבנה. הכפפה שלא התאימה. השואו של עו"ד ג'וני קוקרון במשפט הראשון ששודר בלייב. 'הרצח' לא מגוללת פרשה שנטועה בזיכרון הקולקטיבי. היא מבוססת על הספר Vulgar Favors ומשפחת ורסצ'ה התנערה במופגן ממנו ומהסדרה בטענה כי הם מבוססים על רכילות וספקולציות, בעיקר באשר לטענה כי ורסצ'ה נשא את נגיף ה־HIV. מטבע הדברים, גם דמותו של קונאנן חושלה בכוח הדמיון של הכותבים.
ב'או־ג'יי' היה אייקון אמריקאי אגדי שהואשם ברצח אשתו לשעבר ובן זוגה. אומה שלמה תפסה את הראש בתדהמה ואז תפסה דלי פופקורן והתיישבה לצפות, ריר נוזל על סנטרה. זה לא המקרה ברצח ורסצ'ה, סלבריטי ענק אבל אאוטסיידר, אירופאי, שנרצח בידי אלמוני. זה לא רק שמוטיב האל שסרח לא קיים כאן - העונה השנייה פשוט מספרת סיפור מצומצם בהרבה.
'או־ג'יי' הצליחה להיות יותר מבידור טראשי (ולא נשכח את טרבולטה כעו"ד שפירו מנסה להזיז גבה בלי שהפנים שלו יקרסו). היא קפצה ראש לתוך השסע הגזעי, הצליחה להפוך את התלתלים של התובעת מרשה קלארק לדיון במיזוגיניה, עשתה מטעמים מחדירת הסנסציונליזם התקשורתי להיכלי הצדק, והדגימה איך סלבריטאות וכסף מנצחים דם על הידיים. כעת מבקש היוצר ריאן מרפי להגיע לעומקים דומים בעולם הגאה, שנאבק בעוינות ובהומופוביה חיצונית ובתוכו פנימה.
אחרי שני פרקים מוקדם לומר עד כמה הניסיון עולה יפה, אבל עוד לפני שנגלה אם היא "חשובה", היא בוודאי מהנה לצפייה. 'הרצח' היא לגמרי סדרה של מרפי, האיש שחולש כרגע על ארבע דרמות במקביל: התנופה האובר־דרמטית של הדמויות הראשיות, הלוק המכשף עם הצבעים הרוויים, הטון המאיים והקריפי והביקורת החברתית הצולפנית. ההליכה אחורה בזמן מאפשרת להתרחק מהרצח ולהתמסר לחקר של נפש מסוכסכת: קונאנן היה הומו שנקרע בין תשוקה, התנשאות, תיעוב עצמי והשדים שבארון. שקרן פתולוגי, פתיין מקצועי, וכמו שעולה מכמה סצנות מחשמלות במיוחד – כנראה פסיכופת.
כריס, חצי פיליפיני כמו קונאנן ונראה בדיוק כמוהו נותן תצוגת משחק אדירה. פנלופה קרוז מהפנטת כדונטלה ורסצ'ה, הזמר ריקי מרטין רגשני כאנטוניו ד'אמיקו, שותפו לחיים של ורסצ'ה. רמירס מעט מינורי בתפקיד האיש שנותן לסדרה את שמה, אבל זה בסדר, זו לא באמת סדרה עליו.
את האורח הבא אין צורך להציג
הבכורה של תוכנית הקאמבק של דיוויד לטרמן בנטפליקס ספגה בארץ ביקורות נוקבות. כן, ההחלטה של אובמה לא לדבר על טראמפ מסרסת כל ראיון איתו. נכון, לטרמן ראיין כמו מעריץ. אבל זו גם שאלה של ציפיות. אובמה לא מדבר על טראמפ כאסטרטגיה, לא משוללת היגיון. להיכנס להיאבקות בבוץ עם נשיא שמשחק כל כך מלוכלך רק ישרת את המחנה שלו. ולטרמן מעולם לא היה מראיין משובח במיוחד. לא הייתה לאיש סיבה לחשוב שהתכנסנו כאן כדי לצאת עם כותרת. אבל טראמפ אינו חזות הכל. היעדרו לא אומר שבשיחה הזו לא היו קטעים מעניינים או מרגשים. למשל, כשאובמה סיפר כיצד התפרק בבכי ביום שבתו הלכה לקולג'; כשהוא התלוצץ איך אחרי שעוזבים את הבית הלבן הכל נראה בהילוך איטי כי שם מקבלים החלטה בתוך חצי שעה אחרת אנשים ימותו. זה בידור, כמו שלטרמן עשה כל הקריירה. חוץ מזה, הקטע עם פעיל זכויות האזרח, הסנטור ג'ון לואיס, היה חזק וכשאובמה פירט את הגישה של מישל לפיה על מנהיגים לעצב גישות ותרבות ולהגביר מודעות באמצעות דוגמה אישית אתה מבין שזה בכלל סרט דיסטופי - כמו הפלאשבקים ב'סיפורה של שפחה' לימים שלפני ההפיכה, רגע לפני שחוזרים למציאות המדכאת של 'גלעד'.
הכוכב הכחול 2
תכלס, אין אף סדרה שמחלצת ממני כרגע קריאות התפעלות בקול רם כמו הדוקו־טבע של ה־BBC בימי שבת בתאגיד כאן. ככה זה, להק דגי מנטה ריי שאוכל פלנקטון זרחני יוצר ספקטקל שלא רואים מחוץ לסרטי מד"ב וחוויות אסיד. סדרה שמתמקדת בים היא הברקה: יש שקט מלכותי וסוף־סוף אפשר לראות עם הילד בלי חשש שפתאום יעברו לצבועים מגרזנים גווייה מלאה רימות או קן טרמיטים רוחש. לא להחמיץ.
