שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 16.01.2018
    מתחת לעור
    האשפוזים במחלקה הסגורה, היחסים הטעונים עם אביה יורם קניוק, הקושי להשתלב בעולם. איה קניוק לומדת להפסיק להסתתר ומוציאה רומן ראשון על בית חולים מהסוג שהיא מכירה מבפנים
    יוני ליבנה | צילום: יונתן בלום

    "צריך מאמץ מיוחד כדי לא לזכור מה מספר תעודת הזהות שלך", אומרת איה קניוק. "אין לי שום בעיית זיכרון, הרי מספרים אחרים אני זוכרת בעל פה. וגם את תעודת הזהות של אמא שלי, כשאני צריכה לעזור לה בסידורים או בהזמנות באינטרנט. אבל תעודת הזהות היא הסימון האחרון שסירבתי לו. מגיל צעיר, בצורה כמעט מדהימה, הצלחתי לא להכיר את המציאות בשמותיה המפורשים. לא לדעת דברים שכולם יודעים - איזו מפלגה נמצאת בשלטון, למשל - ואני, באיזו קפדנות, לא נתתי להם לחלחל".

     

    אביה, הסופר המנוח יורם קניוק, דווקא התייחס לתעודת הזהות שלו במלוא הרצינות. ב־2011, כשנתיים לפני מותו, יצא למאבק משפטי: לשנות את הגדרת הלאום שלו במרשם האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת". העובדה הזאת נראית זרה לכל מה שאיה קניוק מבטאת, בשיחה איתה, כמו ברומן הראשון שהיא מפרסמת. 2011? ציוני זמן ומקום? זהות פוליטית ולאומית? כשאני מבקש לוודא מה הגיל שלה - היא נראית צעירה בהרבה מאישה בת 57 - לוקח לה שנייה או שתיים לענות בוודאות.

     

    כמה מהדמויות המרכזיות בספרה, 'ממלכת האי־רצון' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מנותקות מגילן הממשי. צעירות יותר, מבוגרות הרבה יותר, או לחלופין, אנשים שפשוט קפאו בנקודה מסוימת בזמן ולא זזו ממנה. 'ממלכת האי־רצון' הוא כינוי פיוטי למוסד פסיכיאטרי שבו גדל גיבור הרומן, בנו המאומץ של מנהל המוסד. קניוק, שבעצמה הייתה מאושפזת במוסד כזה מגיל 19 עד 24, מצליחה לעשות בספר דבר משונה - לגרום למקום ולנפשות הפועלות להיראות כמי ששייכים לספֶרה ספרותית ולא למציאות הממשית והקרובה. לבתי המרפא בספרות הדקדנס של אירופה. לא רק בגלל השמות הזרים של הדמויות - אנה, אדם, מלכיור, ארנס, פייר, יוליה ומאריה - אלא מעצם צורת הדיבור הספרותית, האנליטית, של האנשים הרגישים הללו; הדיאלוגים הספוגים מודעות פסיכולוגית, פילוסופית, שרובם מנהלים.

     

    קראו את הפרק הראשון מהספר "ממלכת האי-רצון"

     

    כשפוגשים את קניוק מבינים שהיא עצמה נלקחה מתוך רומן. מתנסחת באופן שהיה יכול להישמע מליצי ותיאטרלי, אלמלא היה ניכר שזאת צורת המחשבה והדיבור היומיומיים מבחינתה, שהיא מדברת כאילו תוך כדי כתיבה. בפתיחת הרומן, נדמה שהדמות שתעמוד במרכזו היא של נערה שמואשמת ברצח אמה, ולאחר מכן מאושפזת במוסד כדי לעבור הערכה פסיכיאטרית. "נערה מוזרה, אין ספק", חושב לעצמו השופט שאחראי על התיק, "דומה שתתפורר למגע באצבעות... איזו פראות עמוקה, סמויה, וחושניות כבדה וסמיכה. והניתוק מהעולם, גם הוא".

     

    איה ואמה מירנדה בצילום של סיגל אבני, שנות ה־90
    איה ואמה מירנדה בצילום של סיגל אבני, שנות ה־90

     

     

    קניוק מכירה מקרוב את ההתבוננות בנערה הזאת כמין יצור אקזוטי. קצת אחרי שהשתחררה מהמוסד, באמצע שנות ה־20 לחייה, היא תיארה בראיון בפתיחות את שנות האשפוז שלה; חוויה שהיא מתארת היום כתוצר של נאיביות. "לא קראתי אז עיתונים ולא הבנתי מה המשמעות של להתראיין לעיתון. היה בי רצון שליחותי להסביר איך נראה העולם הזה". בהמשך חזרה והתראיינה כדי לנסות "לתקן ולדייק את הדברים", אבל גילתה שהתקשורת מעוניינת בעיקר לשמוע "כמה מכות חשמל קיבלתי". בשיא התהליך הזה, כשחשבה שהיא מוזמנת לדבר בתוכנית רדיו, מצאה את עצמה יושבת "כמין ליצן החצר, במין פאנל שישב בו גם אסטרולוג, עם כרטיס כניסה במחיר עשרה שקלים. זאת הייתה הפעם הראשונה שפשוט סירבתי לדבר". מאז, היא מספרת, במשך שנים היו פונים אליה בכל תחקיר שעסק באשפוזים ובמוסדות לחולי נפש.

     

    "המטופלים שמתוארים בספר לא קשורים למטופלים שאני הכרתי", מבהירה קניוק, שהייתה מאושפזת בבתי חולים בנס־ציונה ובבאר יעקב. "בפעם האחת שאני מצטטת דמות שהכרתי, אני מתייחסת בעצם אליי". היא מתכוונת לדמות צדדית בספר, מטופלת שמסבירה לגיבור מדוע היא פוגעת "באופן כפייתי בזרוע שלה, חותכת, ושורפת ושורטת". "אני מצמצמת את כל קיומי", היא אומרת לו, "את כל הלא־נסבל, לזרוע... ככה קל יותר. עם השאר קשה כל כך".

     

    ככה הגעת גם את לאשפוז?

     

    "הייתי במחלקה סגורה כל השנים. הסיבה העיקרית הייתה כי פגעתי בעצמי. שוב ושוב. לפני האשפוז וגם אחריו. לא הגעתי לאיזה צוק ונפלתי. גם לפני האשפוז פגעתי בעצמי - אבל פשוט לא נתפסתי עד אותה נקודה. והייתה הצדקה לאשפז אותי. אמנם לא רציתי להתאבד, אבל סיכנתי את עצמי. וגם היום, האפשרות לפגוע בעצמי לא זרה לי. המקום שבו עומס העולם גורם לי לבקש לפגוע בעצמי כדי ליצור לי שקט, כדי להקל מעליי את עול העולם - המקום הזה לא השתנה. לא הייתי אז יותר 'חולה'. ההבדל הוא שאז נתתי לעצמי לפגוע בעצמי, והיום אני בוחרת שלא לפגוע בעצמי".

     

    יורם קניוק | צילום: יונתן בלום
    יורם קניוק | צילום: יונתן בלום

     

     

    בספר, הדמויות כמו הקוראים, מחכים למוצא פיה של הנערה המאושפזת, שכמעט לא מדברת. כשאת נכנסת לתוך הראש שלה, מורגש שאת רוצה לפוגג את המסתורין סביב מצבה. להבהיר שהשתיקה היא תוצר של חבלה נפשית, ולא תעלומה אסתטית.

     

    "אני לא רוצה לשתף פעולה עם הדימוי של הטירוף כמקום שממנו צומחים היופי והיצירה. כל חיי מלווה אותי התפיסה הזאת כאילו שיגעון נוגע בדבר עמוק, גאוני, נשגב. אבל הנקודה שבה דעתו של אדם פוקעת היא ממש לא נקודה של חסד ויצירתיות. להפך, אנשים יוצרים, שיש להם יכולת להביט, להבין וליצור - הם אנשים שיש להם קרקע תחת הרגליים. שיש להם שקט. אנשים מפורקים, אנשים בקריסה נפשית - מאוד־מאוד נדיר שיש להם בכלל זולת, כלומר, יכולת להכיל אדם אחר או לראות את החוץ.

     

    "סגנון הדיבור של אנשים עם פסיכוזה יכול להישמע מאוד פיוטי, אבל גם זאת טעות. אני למשל זוכרת מהאשפוז שלי מישהי שהייתה אומרת שהיא רואה את יונה וולך מעל העננים, או שהעולם התכווץ לה. אבל זאת לא הייתה מטפורה. זה פשוט מה שהיא ראתה. בדיוק כמו שאני רואה עכשיו שיש לך זוג עיניים. בין האנשים במוסד שאני זוכרת לטובה הייתה פסיכיאטרית, אישה מאוד נבונה, שניסתה לעזור לי. היא אמרה לי להיזהר מאוד, מפני שצורת הדיבור הטבעית שלי פיוטית, ובגלל שאני מאובחנת כמשוגעת, המטפלים יתייחסו אליה כביטוי לפסיכוזה, ולא יקשיבו לאפשרות שאני מדברת שירה".

     

     

    העובדה שהספר הזה רואה אור היא לא דבר מובן מאליו. קניוק מתארת את עצמה מתכווצת בתור ילדה כשהיו שואלים אותה אם היא כותבת, אם היא רוצה לכתוב. "הייתי ממש נבהלת מזה, כאילו נאמר לי דבר נורא ואיום. דווקא מפני שהיה ברור שקריאה ושפה ומילים הם דבר כל כך מרכזי בחיים שלי. הפעם היחידה בחיים שהפסקתי לקרוא הייתה בשנים שלפני האשפוז, וגם אז, מתוך ניסיון כפוי להתרחק מעצמי".

     

    אבא שלך דיבר בראיון על כישרון הכתיבה שלך. לאנשים הוא אמר שאת הסופרת האמיתית בבית.

     

    "אני אף פעם לא שמעתי את המשפט הזה, ואני חושבת שזה משמח אותי. פשוט ככה. אתה שואל אם חששתי לעמוד בציפיות שלו? זה אפילו לא עלה על דעתי, בגלל שהתמודדתי עם משהו הרבה יותר בסיסי. לקח לי הרבה שנים בכלל להכיר בזה שאני רוצה לכתוב. אבל זאת לא הייתה חייבת להיות כתיבה - לקח לי שנים להסכים מול עצמי שאני בכלל רוצה משהו. אפילו לאכול. זאת אומרת, אכלתי - אבל אף פעם לא מתוך רצון לאכול. עצם הרצון איים עליי. אז לפרסם ספר הוא לא העניין מבחינתי, אלא להסכים עם עצמי מראש לעשות מעשה ולסיים אותו. לתקוע יתד בעולם. לקום בבוקר ולעשות פעולה שאני בוחרת אותה, שמגיעה ממני. שיש לה התחלה וסוף".

     

    בסלון הדירה ניצב ציור של אמא של קניוק, מירנדה, המבוגרת ממנה ב־19 שנים. לקראת סוף הפגישה היא מוכרחה לענות לטלפון של האם, שרוצה לוודא שהכל בסדר. לא בגלל הראיון, פשוט מפני שזה הנוהל הרגיל. סביב גיבור הרומן סובבות דמויות אבהיות שותקות, חלשות, בגוף ובנפש, אבל מעליהם, 'ממלכת האי־רצון' הופך את האימהות למשהו פלאי ומסתורי.

     

    "אם יש מישהו שנמצא מתחת לעור שלי כל יום וכל היום זאת אמא שלי", אומרת קניוק. "אנחנו מגולגלות אחת בשנייה. אימהות - ולא אבהות - מייצגת משהו מאוד נדיר וייחודי מבחינתי. מצב של חוסר מרחק. הרי תינוקות, עד גיל מסוים, לא יודעים שישנו הבדל בינם לאמא שלהם. הם תלויים בה, הם ניזונים ממנה. ומשהו מהאי־מרחק הקדום הזה נשאר בקשר בין אמא שלי וביני".

     

    ומה המקום של אבא שלך בתוך כל זה?

     

    "הבית שלנוהיה סוער ומורכב. היינו בו אחותי ואמא שלי האהובות והקרובות בלב וברוח, ואבא שלי שבעצם היה האחר. כך מבחינתי. האחר שעוצמתו מוחלטת, אבל האחר. החיים לא הספיקו לנו לצמצם את מרחק הזרות. הוא רצה. כל חייו רצה לצמצם את המרחק. ולא הספקנו".

     

    היא נולדה בניו־יורק הבוהמיינית של תחילת שנות ה־60, שם הכיר אביה את מירנדה, אמריקאית נוצרייה, ונישא לה. כשהייתה איה בת שנה וכמה חודשים, עזבו לישראל. הם עברו בין דירות שכורות, גרו עשר שנים בשכונת מורשה ברמת־השרון, שם נולדה גם נעמי, הבת הצעירה, ואז התמקמו בתל־אביב.

     

    יורם קניוק, כפי שמעידים ראיונות מאוחרים איתו, נתן לעצמו ציונים נמוכים כאיש משפחה. "הייתי אבא רע ובעל רע", סיפר כאן בראיון לפני עשור. "הייתי עסוק בכתיבה שלי ובשתייה שלי ובהתהוללויות שלי, והייתה שם אישה לבד בבית, והיו שתי בנות. חשבתי שאני אוהב אותן... אבל כשהן היו צריכות אותי לא הייתי שם". איה, לעומתו, מעדיפה לא להרחיב על היחסים במשפחה. "לא הייתי רוצה לשכפל אותו, כפי שהוא התבטא בראיונות. כל חיי חששתי שמישהו ידבר 'אותי' ויאמר עליי. לא הייתי רוצה לעשות את זה לאחרים, גם אחרי מותם".

     

    כילדה, היא אומרת, אביה הפריד בין חייו כסופר ודמות ציבורית לחיים המשפחתיים. עד היום, היא עצמה לא מכירה אנשים מעולם הספרות שהיו קרובים אליו. "אמנם גדלתי בבית של סופר, אבל בתקופה שבה חייתי בבית, לא היו חיים חברתיים בתוך הבית. את החיים המאוד־אינטנסיביים שאבא שלי חי כפרסונה ספרותית - הוא חי מחוץ לבית. ואני לחלוטין לא השתתפתי וגם לא ביקשתי ולא ידעתי. כל עולמו של אבא שלי לא מוכר לי. מצד שני, הכרתי על בוריים את כל הספרים שהוא אהב בילדותו. כל שנה, בקיץ, הוא היה נותן לי מזוודה עם ספרים שהוא היה קונה בארצות־הברית, בחנויות יד שנייה".

     

    הבית שבו גדלה היה מנותק לא רק מחייו הציבורים והספרותיים של האבא. זה היה בית אדיש לטקסים, לציון חגים. "אמא שלי הרי לא נולדה וגדלה לתוך המערכת כמו שאבא שלי גדל לתוכה, והדבר הזה השתלב בנטייה שלי להימנע מגבולות ברורים. היה לי מאוד נוח להיות נטולת זהות. אני לא יהודייה ואני גם לא נוצרייה. אני לא יהודייה מבחינת ההלכה היהודית, אבל אני לא נוצרייה כי לא הוטבלתי. כל המילים האלה בכל מקרה זרות לי. אין לי את ריגוש השייכות הזה. לכן המלחמות של אבא שלי היו זרות לי. מבחינתו, להיות יהודי היה דבר בעל ערך. אני לא רוצה להשתייך לישות שהוא מדבר עליה. זאת ישות פיקטיבית, פוליטית בלבד. גם בתור תלמידה, הצלחתי שלא לקלוט דבר מכל מה שקשור להיסטוריה מקומית, בניגוד לאבא שלי שהדברים האלה בערו בו".

     

    איך באמת הצלחת להסתדר בתור תלמידה, לעמוד בלחצים של המערכת?

     

    "זה דווקא היה מאוד קל, מפני שלא הייתי מעורבת. התהלכתי באופן כאוטי במערכת הזאת, לא למדתי שום דבר באמת, אבל גילו כלפיי איזה רוחב לב - שאולי לא היה לטובתי - מתוך תחושה שיש לי יכולת. אף פעם לא הייתי עושה מה שמבקשים ממני, לא ניגשתי לכל המבחנים - ולא מתוך מרדנות - אבל העבירו אותי הלאה. תעודת בגרות? אני לא בטוחה שיש לי. אף פעם לא בדקתי בעצם".

     

    בכלל, קניוק מפנה את הגב לסימנים הגדולים בביוגרפיה שלה. "עוד לפני שאני פותחת את הפה, יש דברים שמייצגים אותי. אני בתו של יורם קניוק. אני מי שהייתה שנים ב'בית משוגעים'". אבל מה שיפה בשיחה איתה, כהמשך לספר שכתבה - הוא חוסר הניסיון להסתתר. להתעקש להפוך את היוצרות ולשים במרכז את הסיפור שלה, את הדרך שבה היא מבינה ומנסחת את הדברים.

     

    היא הייתה יכולה, למשל, לוותר על השם "אדם" שבחרה לגיבור הרומן - כשם אחד מספריו המרכזיים של אביה, 'אדם בן כלב' וגיבורו אדם שטיין. "זאת בעיניי דמות נפלאה שהוא כתב, אבל אני בחרתי בו לא בגלל אבא, אלא למרות. הייתי שמחה שהדמות הראשונה שלי לא תישען עליו, שלא יחפשו קשרים בין הספרים, אבל הדמות שלי בקעה עם השם הזה".

     

    אחת מעלילות המשנה ברומן שלך, על אב ובתו הנעלמת, יכולה להזכיר את הרומן 'בתו' שהוא כתב בשנות ה־80.

     

    "'בתו' באמת נכתב בזמן שאני הייתי מאושפזת, והוא טען בזמנו שהספר נובע מהשאלה שהוא שאל את עצמו, מה היה קורה אילו אני הייתי נעלמת. אבל הדמות עצמה, חמוטל, רחוקה ממני, כמו הסיפור כולו. למעשה, זה היה השם שהוא רצה לתת לי כשנולדתי, חמוטל, אבל אמא שלי והמשפחה שלה שלא ידעו עברית לא יכלו לבטא אותו, ולכן נבחר השם השני שהיה באמתחתו".

     

    נדמה שאת גיבור הספר שלך את מנסה ללמד לקחת סיכון ולהפוך מעורב בחיי מישהו אחר. לשכב איתו, אולי לאהוב, להוליד ילד. את עצמך לא הקמת משפחה.

     

    "אני עצמי לא פתורה ביחס לנושא של מערכות יחסים. לא חוויתי זוגיות במובן הממשי, המלא. ורוב חיי אני מתהלכת כאדם שלא נכון לו להיות הורה מבחינת הכישורים הנפשיים שלי. זה לא עניין אידיאולוגי. לא הייתי יכולה להכיל את האחריות של התפקיד הזה. אני גם ככה חווה דברים בעוצמה כל כך גדולה. לפעמים אני יכולה סתם להיות בחדר - והכל פשוט רועד ממחשבות".

     

    בספר, הנערה המאושפזת מכסה את הגוף שלה בתחבושות. מנסה לחסום את ההתבגרות, את הגוף.

     

    "אם היא הייתה מצליחה לעבור מממלכת האי־רצון לממלכת הרצון, כמוני, היא הייתה מצליחה ללבוש חולצת טריקו פשוטה ומכנסיים ופשוט הולכת לרחוב. זאת הייתה כתיבת הספר שלה. הדבר הבסיסי, הפשוט".

     

    מול דמותה בספר של אנה, הנערה המאובחנת והנשפטת, קניוק הציבה את אדם, גיבור הרומן, פסיכיאטר שאמור לקבוע אם היא כשירה לעמוד למשפט. הרומן בנוי כמעין טיפול נפשי אינטנסיבי, דרמטי, שעובר הגיבור מחוץ לקליניקה. אנה מתוארת כנפש חשופה, בלי עור. אדם נמצא במרחק תמידי גם מהאנשים הקרובים אליו ביותר. קניוק עצמה, היא אומרת, "נמצאת איפשהו בתווך בין שניהם".

     

    את מתארת את הגיבור שלך הופך בעצם לחסר בית, מחפש מקום לינה ברחוב. תהיתי תוך כדי קריאה אם את מכירה את החוויה הזאת מקרוב, או שזה רק עניין ספרותי.

     

    "מצאתי את עצמי, פה ושם, במצבים דומים. היו חלקים בחיי שחיפשתי מקום לישון, ומצאתי כמוהו מקומות ובתים שהם כמו רחוב, מבחינת התנאים בהם. צורת החיים שלי לא הייתה תמיד מסודרת. אבל אצלי זה לא מייצג התפרקות או טראומה, מפני שלהיות במצב כזה לא מפריע לי. קל לי מאוד להיות בלי כלום. למעשה, יותר מסובך לי לחיות בשותפות מאשר לחיות ברחוב".

     

    האשפוז שלה, אומרת קניוק, הדגים את הנטייה שלה להסתדר בלי תנאים חומריים. "גם כשקשרו אותי, מפני שפגעתי בעצמי - מה שנשמע כמו הדבר הכי סיוטי - הסיטואציה עצמה לא הפריעה לי כל עוד נתנו לי לקרוא. אחד הרופאים לקח ממני פעם את הספרים כי הוא אמר, לא ייתכן שאדם לא מתקומם נגד הסיטואציה הזאת, להיות קשורה חודשים. הוא זיהה שיש משהו לא בריא בזה שזה כל כך נוח לי. שכל עוד יש לי ספר מצד שמאל, אני יכולה לשכב שעות ולא להצטרך לדבר".

     

    אפשר באמת לקרוא ספרים כשהידיים קשורות?

     

    "למעשה, קושרים את הידיים בפרקים. אז כן, אפשר לקרוא ולהעביר את הדפים בעזרת האצבעות. אמא שלי הייתה מגיעה כמעט מדי יום, כל הזמן הביאו לי ספרים, מה שהיה לי מאוד נוח. החלק הלא־נעים במצב של קשירה הוא לבקש ללכת לשירותים, לצורך העניין. אבל בכל מובן אחר, אני מסתדרת במינימום האפשרי. והמעט מאפשר לי להתגונן מפני תחושת ההצפה שמאפיינת אותי מגיל צעיר. הדבר שנורא מרשים אותי אצל אנשים הוא היכולת לעמוד זקוף, מתוך בחירה. אנשים שיכולים לשאת את המחיר של חיכוך עם אנשים. אני ניסיתי בתוך חיי לצמצם את עצמי, כדי לא להיות בקונפליקט. ברחתי מהמקום שבו אני יכולה להשפיע על העולם. אבל אני מרגישה שאני משתפרת כל הזמן, שהצלחתי להיפתח יותר, לחלץ את עצמי מהמצב הזה של הימנעות ושל צמצום".

     

    כתיבת הרומן היא חלק מתפנית משמעותית בחייה של קניוק. היפתחות מתמשכת לעולם, שהתחילה להתעורר לפני כ־15 שנים. בזמן הפגישה איתה, בדירתה בירושלים, הכאפייה שהיא לובשת בדרך כלל מונחת בצד, על כורסה. קשה להאמין שהאישה רכת הדיבור, השברירית, שמעולם לא הייתה לה טלוויזיה, שלא קראה עיתונים, ובאופן כללי גילתה אדישות לשאלות הפוליטיות וההיסטוריות הבוערות של המקום הזה - מקדישה כבר שנים את רוב זמנה לפעילות למען פלסטינים; עומדת במחסומים, נוסעת לבתי משפט צבאיים, מפרסמת באתר האינטרנט שהקימה עם חברתה תמר גולדשמיד עדויות ומסמכים על החיים בגדה תחת הכיבוש.

     

    דווקא ברומן, הדמות היחידה שמתוארת באופן מלגלג הוא אקטיביסט מושבע, ידיד נעורים של הגיבור, שמנסה להוציא אותו מעמדת הריחוק כלפי החיים כאן ועכשיו. קניוק לא מתייחסת לעצמה כאל אקטיביסטית. אם בשנים הראשונות הייתה מצטרפת להפגנות ולארגונים ממוסדים נגד הכיבוש, היום היא פועלת באופן עצמאי, מסורה לאנשים שהיא כבר מכירה באופן אישי. "זה לא עניין פוליטי מבחינתי, אלא עניין שנובע מהבטן של הלב. בהתחלה הלכתי בנתיבים שאחרים סללו, הלכתי לכל הפגנה ששמעתי עליה - למרות שמלחיץ אותי להימצא עם הרבה אנשים יחד. לאט־לאט למדתי את הדברים ונעשיתי יותר עצמאית. בסופו של דבר מתאים לי לפגוש אנשים אמיתיים, ספציפיים, ולא להירתם למטרה קבוצתית".

     

    את מסתובבת עם כאפייה ביומיום. גם זה סמל של השתייכות לקולקטיב.

     

    "אולי אם הייתי פלסטינית. אבל אם הייתי פלסטינית, כנראה שלא הייתי הולכת עם כאפייה. אני אדם לא לאומי. אני לא נושאת דגלים. לצורך העניין, אני עושה דבר דומה לאדם לא יהודי שהיה הולך עם טלאי צהוב בזמן השלטון הנאצי. אבל כשאני מסתובבת עם כאפייה בתוך ישראל זה בדרך כלל שקוף לאנשים. לכל היותר, יש לי שכנה ברחוב שתמיד אומרת לי, 'טפו, לכי לעזה'".

     

    כשעובר אמבולנס ברחוב, נדמה לרגע שהסירנה שלו מכאיבה לה באופן פיזי. איך בכל זאת היא מצליחה לעמוד בסיפורי החיים הקשים והאלימים שהיא נחשפת אליהם בקשר ההדוק עם תושבי השטחים? "ברגע שיש לי עמדה מוסרית או עקרונית כלפי משהו, נוצרת בי זקיפות קומה מוזרה. אני לא מאוימת, לא דואגת, אני מאוד שקטה. מול אלימות ממוסדת קל לי לעמוד, לא מול אלימות אישית. יותר מזה, הנטייה שלי היא להיסחף לתוך מה שאני ניצבת מולו. להיעשות מעורבת כולי. אבל כשמפעילים כלפיי אלימות - אני מתנתקת, מתבוננת עליה מהצד".

     

    הספר כולו נראה כמו ניסיון להגיע לאיזון הזה בין קרבה ומרחק ביחס לאנשים קרובים.

     

    "אני חיה מגיל צעיר בתחושה של אי־מרחק מאנשים, והאי־מרחק הזה יוצר הצפה מסוג כל כך תובעני וכאוטי. נדמה לי לפעמים מול אנשים אחרים שתכף אני אדלוף החוצה, או שהכל יחלחל אליי פנימה. זה בדיוק חלק מהסיבה שאושפזתי מלכתחילה. אני יכולה להיראות לך כמו אדם מאוד אמפתי ביחס לסבל של אחרים, אבל אם אני מתחילה לסבול מול הסבל שלך, אני בעצם נוטשת אותך. יש בזה דבר מאוד אגוצנטרי, בסופו של דבר - אם כואבת לך הרגל, מה יעזור לך שתכאב גם לי הרגל, שיכאב לי הלב?"

     

    חשבת פעם להיות מטפלת בעצמך?

     

    "לא. לא הייתי לוקחת על עצמי גורל של אדם אחר. אולי בגלל זה גם אין לי רישיון נהיגה. כדי לתת לאחר משהו - צריך להסתכן בגרימת נזק. בכל העבודות שעשיתי בחיי, העיקרון היה שאף אחד לא תלוי בי. העדפתי לקבל אחריות כמה שיותר קטנה, בשולי הדברים - לא לעשות שום דבר שיש בו כוח והשפעה על מישהו אחר. אני מעדיפה להיות במקום כמעט שקוף, חסר חשיבות".

     

    ובכל זאת, הנה את מפרסמת ספר.

     

    "זה באמת דבר שונה בתכלית ביחס לחיי הקודמים, אבל לספר יש כוח מוגבל מבחינת היכולת להזיק". •

     


    פרסום ראשון: 16.01.18 , 00:13