תודה ושלום

לפני שבועיים עזבתי את פייסבוק לתמיד. לפני שבוע חזרתי. פשוט נדמה היה לי ששכחתי שם משהו ורציתי לחפש. לא מצאתי, אבל גיליתי שבשבוע שלא הייתי הם עשו שם משהו שהשאיר אותי המום: המשיכו בלעדיי.

לא הייתה לי ברירה. חזרתי לפייסבוק כמו לאסי השבה הביתה; מכשכש בזנבי ואוכל בשביל כל הזמן שלא הייתי בבית. פייסבוק ליטפה קצת את ראשי - שלחו מייל אוטומטי תחת הכותרת "שמחים שחזרת" - ומאז אני שוב במלונה שלי, נובח הרבה, נושך מעט, מצלם את הגורים.

אני יכול להפסיק להשתמש בפייסבוק מתי שאני רוצה, כמובן. ולחזור אחרי שבוע. אבל אני לא דוגמה; הדוגמה החשובה כרגע הם גופי המדיה הגדולים, שפייסבוק - בצעד שמתחיל להיראות התאבדותי - הודיעה לפני שבוע על גירושם החלקי.

בעקבות הודעתו של מארק צוקרברג על שינוי האלגוריתם כך שהחשיפה לפוסטים מטעם גופי מדיה וחברות חיצוניות תקטן לטובת פוסטים של חברים וקרובי משפחה, בניסיון להחזיר את הרשת להיות מה שהייתה במקור, צנחה מניית החברה. והיא לא לבד; לצידה, אני מניח, צנח הלב אצל לא מעט מנכ"לי חברות מדיה ותקשורת שפרסומיהם סמוכים כיום על שולחנה של פייסבוק ותלויים למחייתם בחשיפה דרכה כפי שחולה ריאות כרוני תלוי במסכת חמצן. קחו לדוגמה את הניו יורק טיימס, שהעלה בשבוע אחד כ־1,660 פוסטים ברשתות החברתיות לקידום הרבה פחות כתבות שפורסמו בעיתון.

זהו החטא הקדמון של כולנו במדיה: בשלב מסוים נכנענו לתובענותה ותביעותיה של פייסבוק; אלו שחייבו אותנו לדחוף תכנים דרכה, לשלם תמורת קידומם, ובהמשך לאפשר לקוראים ולצופים לגשת אליהם ולצרוך אותם מבלי לצאת מפייסבוק ולטרוח להיכנס אלינו. זו מערכת יחסים פיאודלית בבסיסה; אנחנו מבצעים את עבודת הכפיים העיתונאית ופייסבוק, בתפקיד האדון על הסוס, לוקחת לעצמה את הגידולים, מציגה בחלון הראווה שלה וגם נהנית מהכניסות וההכנסות.

איך הגענו למצב הזה? ובכן, האמנו למה שסיפרו לנו: שכולם שם. שאנשים כבר לא טורחים לחפש ולמצוא מידע שאינו זורם אליהם דרך הפיד. שזה העולם החדש, ומי שלא יעבור אליו ייאלץ להמשיך להתגורר בשכונה הישנה והמתפוררת.

הודעתו של צוקרברג - שאפשר ומוטב להתעלם משכבת הדבש שבה היא עטופה ולהתמקד במטרתה האמיתית: חליבת כספים גדולים יותר מגופי המדיה תמורת אותה סחורה - היא הזדמנות בלתי חוזרת לתוכנית התנתקות.

זה הזמן לחזור ולהיעמד על הרגליים ולהאמין בכוחו של התוכן כפי שהוא מוצע על ידי יצרניו ולא דרך הזונדה הפייסבוקית. זה הזמן להגיד לפייסבוק שלום ותודה על כלום, ולחזור ולהתייצב בפתח הבסטה הפרטית שלנו. זה הזמן לזכור שאנחנו האווזה המטילה ביצי זהב, ופייסבוק פשוט הפכה את עצמה למכלאה הסוחרת בהן. זה הזמן לשלוח לצוקרברג סלסילת חתלתולים עם פתק: בוא תעלה את זה. לייק.