"אני רק גבר, בקושי גבר, וזה הזמן הלא נכון להיות גברים" | "גברים בעלמא", ארז דסקל
לפני עשר שנים, כשרן שריג ואדיר מילר עבדו על הסדרה "רמזור", בשלב מסוים הם קלטו שהם כותבים על גבריות במשבר. מתחת לפאנצ'ים שהפכו את "רמזור" לפצצת רייטינג רחשו שאלות מהותיות על מיהו הגבר הישראלי, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. שלושת הגיבורים של הסדרה — הרווק המזדקן, הנשוי הטרי ואיש המשפחה — ניסו בדרכם להתמודד עם העולם, וגילו שזה הזמן הלא נכון להיות גברים.
מה שהיה פעם מצחיק הופך עכשיו לעצוב. בסדרה "מסובך" שכתב שריג ושעלתה לשידור ב־2016 סימן השאלה כבר אינו מרחף מעל הגבריות. גיבור הסדרה נמצא אחרי כל שלבי הרמזור: הוא גרוש פעמיים, אב לשלוש בנות, מתמודד עם מינוס בבנק ומנסה להניע זוגיות עם רווקה צעירה. כשמחברים את כל המרכיבים האלה יחד, התוצאה המתקבלת היא אפס. אחת הדוגמאות לכך מופיעה כבר בסצנת הפתיחה של הסדרה, כאשר הגיבור מנסה לפתוח אריזת ברבי שקנה לבתו הקטנה ומוצא עצמו לבסוף שרוע על הרצפה, מדמם, בעודו מקלל את ברבי ואת היקום כולו.
"רמזור היא סדרה שנוצרה בתקופה של בלבול", אומר שריג השבוע, "ברגע בזמן שבו הגבר לא ידע מה האישה רוצה שהוא יחזיק ביד – את המקדחה או את הסימילאק. 'מסובך' כבר מדברת על גבריות שהיא בגדר שמועה, על תרבות שבה גברים הם נוכחים־נפקדים".
הגבר ה"מסובך" של שריג הוא אמנם דמות קיצונית, אך כמו גברים רבים הוא איבד את דרכו. בעיקר, הוא קרוע בין הצורך להיות המפרנס העיקרי של התא המשפחתי לבין הדרישה שיהיה אבא מסור ובן זוג רגיש ומכיל. "פעם 'אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא, ישוב עם צאת הלבנה'", מצטט שריג את "שיר ערש" ("נומי נומי ילדתי") של יחיאל היילפרין. "הדבר הזה נגמר. היום אבא הלך לעבודה, ואם הוא לא יחזור בזמן לקלח את הילדה — הוא חרא אבא. הג'אגלינג הזה גומר אותנו".
לדבריו של שריג, העובדה שהגבר כבר שכח מה זה להיות גבר היא דרמה בקנה מידה של משבר האקלים העולמי. "יש ביטוי פיזי למה שאנחנו מרגישים", הוא מסביר. "עובדה שבשנים האחרונות יש ירידה במאות אחוזים בפוריות הגבר. הוא מתקשה מאי־פעם לעַבֵּר. אם המגמה הזו תימשך, למין האנושי לא יהיה עתיד. אנחנו בדרך לכליה כי הגבר מפסיק להיות גבר!"
ההכרזה על קץ האנושות אולי מוקדמת מדי, אבל סוגיית הגבריות בישראל 2018 היא עניין שיש לתת עליו את הדעת. במיוחד כאשר אל הכדורים הנזרקים לאוויר מתווספים גורמים כמו הקושי ההולך וגובר להתפרנס, המיליטריזם המובנה בחברה הישראלית, שעות העבודה המתארכות, תרבות הפורנו שמשנה לחלוטין את המיניות הישנה, ויותר מכל — התעצמותה של הנשיות, שהגיעה לשיאה האחרון בקמפיין MeToo#, אחד האירועים החברתיים המשמעותיים ביותר של 2017.
בסדרת הכתבות שנפרסם בשבועות הקרובים במוסף "24 שעות" ננסה להבין כיצד מעמד הגבר — יש דבר כזה — משפיע על ההורות, המיניות, התרבות הפופולרית, שוק התעסוקה, האופנה, ועוד. נשתדל גם לחדור אל נבכי ראשו של הגבר הישראלי ולהבין מה לעזאזל מתרחש שם בפנים. ובמיוחד, נבדוק האם אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה בזירה הגברית, ואם כן - לאן היא מובילה.
נכון, מעט מוזר לעסוק בשאלות של גבריות, בטח ובטח גם לקטר כגברים, כשברקע הדי קמפיין MeToo# נשמעים בבירור. ברור שגם היום נשים עדיין מופלות לרעה, מוטרדות מינית ומרוויחות פחות. אלא שבעוד השיח סביב נשיות והעצמה נשית נמצא בכל מקום, הדיון בגבריות נותר מאחור. זה הזמן לשאול: מי אתה, גבר?
בין נחישות לרגישות
הצלחתה של התנועה הפמיניסטית ויישום הדרישה לשוויון מגדרי דחקו את הגבריות הקלאסית לפינה ואילצו את הגבר לאלתר. ככל שמגוון האפשרויות לביטוי הגבריות הלך והתרחב, כך החלו הגברים להתבלבל: הפלמ"חניק למד להתאים את הנעליים לסוודר, המאצ'ו עיצב את הזקן שלו והחל לקרוא ספרים, ואיש העסקים החנוט בחליפה חתך מוקדם מהעבודה. כבר ב־1990 הבחינה חוקרת המגדר היהודית־אמריקאית ג'ודית באטלר שהגבר מאבד אחיזה במציאות ומפתח "סכיזופרניה תרבותית". לדבריה, הגברים כבר לא מתנהגים כגברים, אלא כפי שהם חושבים שגברים צריכים להתנהג.
אחד הביטויים לסכיזופרניה הזו צץ בניינטיז, בדמות הגבר המטרוסקסואל שיודע לטפח את עצמו ועדיין להיות מאצ'ו. אלא שהתקווה שהגבר מצא את מקומו התפוגגה ממש כמו הקריירה של דייויד בקהאם: בסוף הגברים נותרו בדיוק באותו מקום, רק עם יותר בגדים בארון.
בעשר השנים האחרונות החלו בישראל ניסיונות לפתח מודעות גברית, כזו שתושיב את הגבר חזרה מאחורי ההגה ותאפשר לו לשלוט בגורלו. הרציונל מאחוריהם היה שממש כמו הנשים, שיצאו מהנישה המגדרית שלהן, גם הגברים זכאים לדרוש לעצמם זכויות חדשות: הזכות להיות אבא, הזכות לא להיות המפרנס העיקרי בבית, הזכות להיות המשמורן של הילדים.
אלא שרוב הניסיונות הללו היו עקרים. אחד המרואיינים לכתבה, שביקש להישאר בעילום שם, היה בעברו פעיל נמרץ להעלאת המודעות הגברית, עד שהתייאש. "ויתרתי", הוא אומר. "הניסיון לעשות שוויון אמיתי נכשל, בגלל שלגברים אין את היכולת הקוגניטיבית והרגשית לדבר באופן פתוח, ואת הנכונות לשתף פעולה. זאת לעומת הנשים, שהתלכדו והתחזקו". הגברים, אם כן, בכו בלילה. לא נשמע קולם.
אחד הגברים האמיצים שהעזו להתלונן על מר גורלם קבל עם ועדה הוא המוזיקאי ארז דסקל. לפני שלוש שנים יצא אלבומו הראשון ובתוכו השיר "גברים בעלמא". בשש מילים ביטא פזמון השיר את תחושותיו של הגבר הישראלי המצוי: "זה הזמן הלא נכון להיות גברים". בלהט היצירה צעק דסקל את מה שגברים רבים אפילו לא ידעו שהם מרגישים.
"זה לא קל להיות גבר", אומר דסקל השבוע. "יש כל מיני ציפיות מאיתנו, והן הרבה פעמים סותרות, ואנחנו כבר לא יודעים מה נכון. תמיד ציפו מאיתנו להיות חזקים, מפרנסים, לקחת את המשפחה על הכתפיים, אבל הציפייה הזו השתנתה עם הזמן. פתאום אנחנו צריכים להיות גם רגישים ועדינים, ועדיין להיות חזקים".
מה יותר קשה לך להיות — חזק או רגיש?
"אני חושב שאם זה היה שחור או לבן, זה היה יותר קל. אבל הכי קשה זה לשלב ביניהם".
דסקל, רווק בן 35 שעובד היום על אלבומו השני, כתב את השיר אחרי פרידה מבת זוג. הקושי בשילוב התכונות הגבריות הסותרות הוא גם מה שפירק את הזוגיות שלו. "הביולוגיה שלנו מכתיבה לנו להפרות כל דבר שזז, ומצד שני הנפש מבקשת מאיתנו להישאר ולבנות איזה עתיד משותף. זה מבלבל".
ואולם לדברי דסקל, בזמן האחרון הסכיזופרניה הגברית שלו קצת מתאזנת. הוא נותן את הקרדיט על כך דווקא לנשים. "השיח הנשי קיבל בתקופה האחרונה בוסט משמעותי ומבורך. הרבה נשים מתלוננות על גברים ומוציאות אותם מהארון של המטרידים, וזה מכריח אותנו להתמודד עם צד אפל בגבריות שלנו. תמיד סלחו לנו, אמרו 'טוב, הוא גבר וככה הוא'. היום העמדה הזו מאלצת אותנו להסתכל במראה. אני יכול היום להגיד לגבר 'זה לא לעניין איך שאתה מדבר אליה'. פעם היו צוחקים עליי, הייתי יוצא חנון. היום אני יוצא גבר".
המראה שהציבו נשים, אומר דסקל, מאלצת גברים לבחון מחדש לא רק את יחסם לנשים, אלא גם את היחס לגברים אחרים, ואפילו לעצמם. "השיח הגברי משתנה. חברים שלי ואני יכולים לדבר פתאום על מה מפריע לנו אחד עם השני בקשר שלנו, על מין, על רגשות, דברים שפעם לא היינו מדברים עליהם. ההתמודדות עם השינוי הזה לא קלה, כי הרבה יותר נוח להיות במקום של הכחשה, להדחיק את הרגשות שלי, כמו שגבר רגיל. יותר קשה להתמודד עם הדברים באמת ולבדוק את הגבולות: עד כמה באמת צריך להיות חזק, או להיות מכיל ומחבק? מה זה אומר להיות אינטימי כשאתה גבר?"
להוריד את השריון
הגברים הראשונים בישראל שניסו להתמודד עם משבר הגבריות הגיעו מעולם הרוח והמדיטציה. כנראה לא במקרה הם היו הראשונים שהביעו נכונות לאמץ שיח רגשי, שנתפס עד אז כנשי.
ב־2003 יזם רפיק ידידיה (לשעבר תמיר קמחי) את פסטיבל הגברים "שיווה", גם הוא כקונטרה לפסטיבל "שאקטי" להעצמה נשית (בן זוגה של שאקטי במיתולוגיה ההודית). מדובר בהתכנסות גברית בלבד הנמשכת שלושה ימים, במהלכה משאירים המשתתפים בצד את הנשים והציניות ועוברים סדנאות שונות ל"התפתחות גברית", ממדיטציה וטנטרה ועד אבהות ומציאת עבודה.
"גברים סובלים, אבל אין להם את שפת הרגש לדבר על זה", מסביר ידידיה. "הרגשתי שיש צורך לפתוח מרחב נטול ביקורת, שבו גבר יכול לשבת ולספר על הקושי שיש לו עם הבת שלו, עם השותף שלו, או עם הכרס שלו". הפסטיבל מושך אליו כ־450 איש מדי שנה. "לכל גבר יש אתגרים רגשיים שאינם מדוברים, יש עליו שריון רגשי כבד. העבודה בפסטיבל היא ברובה לשחרר, להתחבר לגבר הפראי שרוצה לצעוק ולנהום ולהתוודות על רגשותיו האפלים, וגם לגבר העצוב שרוצה לבכות שהוא אבוד וחסר ביטחון".
מילת המפתח בה משתמש ידידיה היא "מודעות". "הפסטיבל זה כייף. הרבה צחוקים, ריקודים וערק. אבל בשיחות העומק אתה יכול לפגוש את העומס. גברים לא יודעים לבקש עזרה ולכן הם בורחים מעצמם. אבל יש גברים מודעים שיודעים שהם בורחים ומוכנים לעצור ולהסתכל לפחדים שלהם בעיניים".
העיקרון הבסיסי של הגבריות הרוחנית היא מציאת האיזון בין הזכר והנקבה הפנימיים. הנחת המוצא היא שלכל אדם, גבר או אישה, יש את שני היסודות הללו בתוכו, ועליו לטפח את שניהם כדי להרגיש שלם. ירון ויסברג הגיע לפסטיבל לראשונה לפני שלוש שנים. "בחברה שלנו גבריות זו מין כותרת שטומנת בחובה הרבה מאוד התניות וציפיות. מצופה ממך להתנהג ולהתנהל באופן מסוים, ואם אתה לא — אתה פחות גבר. לא כולנו עונים לשבלונה הזו. בפסטיבל אנחנו מסוגלים לנהל שיח שהוא יותר פגיע, יותר חשוף, שלא מנסה לאמץ פאסון. אתה יכול להיות פשוט אתה".
התכנסות של גברים היא גם השיטה בה נוקט עירן הלוי, מייסד מרכז "אוריאל" להנחיית קבוצות. מאז 2003 הוא מנחה מעגלי גברים תחת הכותרת "אבירים ללא שריון", בהם מוזמנים המשתתפים לפתוח את צפונות ליבם ללא חשש. דווקא המרחב הזה, הוא אומר, מאפשר לגברים החזקים ביותר להתפרק.
"התחלתי מתוך מצוקה אישית", מספר הלוי. "גדלתי בקיבוץ בשנות החמישים, שבו התפקיד הגברי היה מאוד ברור. כל הזמן היית אמור לפעול למען אחרים ולא להתעסק עם עצמך. הילדות הזו הקשתה עליי ליצור מערכות יחסים משמעותיות, גם עם נשים וגם עם הילדים שלי, כשנולדו. מעגל ההקשבה פתח בתוכי את היכולת להיות אמפתי, להבין מה אנשים מרגישים". לדבריו, הנכות הרגשית הגברית מועצמת בישראל. "מורשת הפלמ"ח, ההשתתפות במלחמות. אתה יכול לראות שבהכללה לכל הגברים בישראל יש שריון רגשי".
אתה רואה שינוי בעובי השריון לאחרונה?
"בהחלט, ולטובה. הדור הצעיר הרבה פחות נוקשה מאיתנו, יותר מחובר לרגשות שלו. ככל שאנחנו מתרחקים מתקופת קום המדינה, מורשת הפלמ"ח הולכת ונעלמת לשמחתי. הגברים של העידן הזה, יש להם הרבה יותר חופש לבטא את מי שהם, בלי הכבלים של המוסכמות שהדור שלי גדל בהן. כשהייתי ילד היה מאוד ברור מה מותר ומה אסור לגברים. הקודים האלה התפוררו, כמו שהרבה דברים התפוררו. אני מקווה שבעוד עשרים שנה, כמו שיש בכל עיר מתנ"ס יהיה מרכז שבו גברים יוכלו להיפגש ולפתוח את הלב".
כשרן שריג שומע את החזון הזה, הוא מסתדר היטב עם התחזית האפוקליפטית שלו. "מעגלי הגברים שהתפתחו כאן בשנים האחרונות נוצרו מתחושה שאין עוד מרחבים גבריים, מה שנשאר לנו זה רק הצבא והכדורגל. אבל המעגלים האלה הם לא הפתרון, כי הם רק גורמים לגבר לאמץ תכונות נשיות. הם מלמדים אותך למשל לעכב את האורגזמה שלך. גם את הדבר הזה לקחת מאיתנו כדי לרצות נשים?"
הכניסה לגברים בלבד
"הגבריות הישראלית בנויה על אתוס היפר־גברי", אומר אורי פריד, עובד סוציאלי קליני וחוקר גבריות ישראלית ויהודית, הכותב את הבלוג "הפוך גוטה, הפוך". "להיות גבר ישראלי נורמטיבי זה אומר להיות קצין קרבי, לא מחובר לרגש, שתמיד מנצח ולא מפגין חולשה. זו גבריות ציונית, שנבנתה במידה רבה כאנטיתזה לגבריות היהודית הגלותית, הרכרוכית לכאורה". לדברי פריד, אחד המקומות הבודדים בהם לגבר הישראלי מותר להיות חסר אונים הוא הסופרמרקט. שם מותר לו להסתובב אבוד בין המדפים בחיפוש נואש אחר פירורי לחם "מוזהבים" או שמפו דאב, בעודו מחייג כל שתי דקות לבת זוגו כדי לקבל ממנה תמיכה לוגיסטית ונפשית. בשאר המקומות הוא מחויב להפגין נחישות וקור רוח. "המרחבים שבהם לגברים ישראלים מותר להיות חלשים מאוד מצומצמים".
אלא שהתפוררות הגבריות הישנה מעמידה בפנינו, הגברים הישראלים, אתגר חדש. "היום אנחנו נדרשים להחזיק ערכים מסורתיים לצד רגשות. להיות חלק מהבית ולא רק 'לעזור בבית'. זה בפירוש מעלה את רמת המתח שגברים מתמודדים איתו". פריד מציע ללמוד מנשים כיצד לחנך את בנינו להתמודד עם העולם המשתנה. "המהפכה הפמיניסטית סללה את האפשרות לעיסוק בגבריות יותר מיטיבה. האחריות החברתית שלנו היא להעניק לבנים צעירים מענים רגשיים הרבה יותר רחבים כדי לשפר את הקשר שלהם עם עצמם ועם הסביבה. שידעו יותר טוב להסביר, להרגיש, להיות מחוברים למה שעובר עליהם. אין גבר רע, יש גבר שרע לו".
לאט־לאט המודעות הגברית יוצאת ממחוזות הניו־אייג' ומגיעה אל המיינסטרים. קבוצת הפייסבוק "אבא פגום" מגדירה עצמה ככזו ש"נוצרה למען אבות שבאמת מנסים להיות טובים בטיפול בילדים, אבל איכשהו הדברים תמיד מתפקששים להם בדרך". בקבוצה חברים מעל 160 אלף איש ומועלים אליה בעיקר סטטוסים הומוריסטיים, בסגנון "רוצים לדעת מנין האנגלית שלי? מכל הריבים עם אשתי מול הילדים".
"אבא פגום" היא קבוצה פתוחה, כזו שקשה לשתף בה סיפורים אישיים. ואולם בזמן האחרון הצטרפו לפייסבוק קבוצות סגורות שאליהן מוכנסים רק גברים, ובהן הם יכולים להוציא קיטור. אחת מהן היא הקבוצה "בלתי", קיצור של "בלתי נסבלת". "קיצרנו את השם כי הבנו שהוא לא פוליטיקלי קורקט", אומר אחד ממייסדי הקבוצה.
בקבוצה חברים כאלף איש, רובם בגילאי ה־30, בעלי קריירות, שנמצאים בזוגיות בריאה. ובכל זאת, הם כמהים לאוזן קשבת, או לפחות לאיזה לייק. "זה התחיל מכמה חברים טובים שנמצאים בזוגיות, שחיפשו מקום בו יוכלו לשתף", מספר אחד המייסדים. "בגלל שאנחנו לא מאשרים כל אחד, ובגלל שיש איסור מוחלט לשתף סטטוסים או להוציא אותם החוצה, רמת האותנטיות של השיח נשארה מאוד גבוהה. אנשים אומרים בקבוצה דברים שהם לא אומרים בשיחות סלון, דברים שנוגעים בעצבים החשופים של מערכות יחסים עם נשים. זה מקום לקטר, לשתף קשיים, לקבל פידבק חיובי מאנשים עם אותן צרות ובעיות כמו שלך".
אחד היתרונות של הקבוצה הוא ההיבט הווירטואלי שלה. "מצד אחד, לדברים שאתה מרגיש ואומר יש יותר חשיפה. אתה רואה שמידת המעורבות בקבוצה מאוד גבוהה, יש הרבה מאוד תגובות, וזה מייצר שיח. מצד שני, הרבה יותר קל לשתף כשאתה עושה את זה מול המקלדת ולא פנים מול פנים. בנוסף, השיח עצמו נהיה יותר פתוח בשנים האחרונות. מהנשיא טראמפ ומטה, כל אחד יכול להגיד מה שבא לו, בלי דין וחשבון".
גילית משהו חדש על גברים?
"שכולנו מתמודדים עם אותה מציאות. יש בזה משהו מנחם".
