יש מיזם מתוק מאוד שנקרא "קולולם". אנשים בכל הגילים ומכל גוני החברה הישראלית באים ושרים יחד. אותי זה מרגש. במוצאי שבת שעברה ראיתי כתבה יפה על הפרויקט הזה בחדשות 2 וחשתי תקווה. יש משהו נכון בעיניי בלהשאיר את המחלוקות בצד ולחפש גם את המאחד. זה אירוע שמבטא צורך אנושי ומקסים. מובן שלא הופתעתי כאשר למחרת השידור, בביקורת הטלוויזיה של "הארץ", פורסם טקסט קטלני על המיזם הזה, על הזיוף לכאורה שיש בו. הטקסט היה לגלגני, מתנשא. נזכרתי בספרה החדש של צביה גרינפילד, "התרסקות", שבו מנסה הכותבת להסביר לאחיה השמאלנים למה לא מקשיבים להם. למה גם הרעיונות ההגיוניים שלהם מאבדים אחיזה, והציבור עובר בחלקו לימין, ובחלקו האחר - אלה שדווקא תומכים בעמדות מחנה השלום - עובר מהשמאל למרכז.
אחד ההסברים קשור בדיוק לסוג הביקורת הזו, שיש לה מופעים רבים ב"הארץ". פעם זה נגד ישראלים ששרים בציבור ופעם נגד ישראלים שעוקבים באהדה אחרי עומרי כספי. הפואנטה אותה פואנטה: בוז עמוק לישראליות ולכל ביטוי של ביחד. לפי גרינפילד, אחת הסיבות לגסיסת השמאל היא ההתנכרות הזו, המבט המעיק שיש לקבוצה טהרנית בשמאל על כל מה שקרה פה. מבט פלצני, חמור סבר, וכזה שבין היתר לא מסוגל לראות קבוצת אנשים שמתכנסת לשיר יחד בצורה חומלת ואנושית, מבלי ללעוג להם.
יש להניח אגב כי אם זה היה מיזם פלסטיני או קונצרט של ילדי עובדים זרים, הטקסט היה נוטף נופת צופים. אבל כשמדובר בישראלים, לכותבת הביקורת ב"הארץ" עולה דווקא אסוציאציה אחרת: צפון־קוריאה וגרמניה הנאצית. לא פחות. הייתי יכול לרדת עכשיו למעמקי הפתולוגיה של מבקרת המגיעה בטקסט קצר אחד מערב שירה בציבור עד היטלר, אבל במקום זאת אפציר בכם פשוט לקרוא את ספרה של גרינפילד, שעושה זאת טוב ממני.
אותה ביקורת ב"הארץ" הסתיימה בלגלוג על הנטייה של הישראלים לקרוא אחד לשני "אחי". זו תכונה ששמתי לב אליה אצל כותבי "הארץ". לא אחת כשמישהו פונה אליהם בטוויטר כך, הם מיד מתנערים: "קודם כל, אני לא אחיך". וזה לא משהו שהם מרגישים כלפי אנשי ימין דווקא. גרינפילד מראה בספרה איך פסיכוזת השנאה שלהם מתבטאת בעוצמה הגדולה ביותר דווקא נגד אלה המצביעים ליאיר לפיד. הם לא מבינים למה אנשים, שיכלו להיות כמותם, בוחרים ביש עתיד ולא במרצ או בחד"ש, או לכל הפחות במפלגת העבודה. האמת? הם גם לא יבינו. הם חיים בבועה של שנאה לרוב מה שקורה סביבם, הם אימצו מזמן עמדה של ייאוש שגורסת כי המפעל הציוני הוא כל כך אכזרי ואיום, שעדיף שיקרוס או לכל הפחות שגורם בינלאומי ייקח עליו אחריות בהקדם. לפעמים אני כמעט מרחם עליהם, שנפל בגורלם המר לחיות כאן בישראל כשסביבם כל כך הרבה אנשים שהם מתעבים. לפי גרינפילד, אגב, הטרגדיה האמיתית של השמאל היא שמדובר בקבוצה לא גדולה בתוכו, אבל בגלל הבולטות שיש לה בתקשורת, באקדמיה ובעולם התרבות הישראלי, היא גורמת נזק פסיכי לשמאל הציוני כולו.
הנה התחלה אפשרית לתיקון: אני מציע באמת ומכל הלב לאנשי שמאל לנסות לכבד את אלה מימין שמאמינים שהמדינה במצב טוב. לא לזלזל בהם. לא להטיל ספק ביושרתם. אפשר כמובן לחלוק עלינו, אבל עדיף לא לערער על כנות אלה שלא מזדרזים להאמין לזעקות על כך שכל ילד שלישי בישראל רעב. אנחנו לא חיים בטנזניה. אפשר להקשיב ברצינות גם לאנשים שעם כל הכבוד לביקורת על נתניהו, שחלקה מוצדקת, הם חשים שתשע השנים האחרונות היו טובות ברוב המדדים. אנשים שמרגישים שהביטחון האישי שלהם השתפר והכלכלה יציבה והיכולת של נתניהו לתמרן מבחינה מדינית מרשימה מאוד, כמו גם הפריצה שלו למדינות חדשות ומפתיעות. אנשים החושבים שבתקופה כזו, שבה מדינות ערביות מתפרקות, טוב שיש כאן ראש ממשלה שלא יוצא להרפתקה מדינית אבל גם לא שש אלי קרב. במילים אחרות, אני מציע לאנשי מחאת פתח־תקווה (או איפה שהם לא מפגינים עכשיו) לשאול את עצמם בכנות: למה הם לבד שם? למה, אם המסרים שלהם הם לא של ימין או שמאל? מדוע הם לא סוחפים אחריהם את כולם? קבלו רמז: גם תשובה לכך תוכלו למצוא בספרה החדש של גרינפילד.
ובאותו זמן אני מציע לאנשי ימין לכבד את אלה שלא מוכנים, כמוני, לקבל את ההתנהלות האישית של נתניהו. זו באמת תהיה טעות להקל ראש באנשי ימין, שאמנם סבורים שהמדינה מתנהלת טוב, אבל לא מסוגלים להגיב בביטול על ראש ממשלה שמודה שהוא לקח מתנות יקרות על בסיס קבוע ממי שהוא מגדיר "חברים". אני מציע לאנשי ימין לא לצאת נגד אנשי ימין אחרים שסבורים שאמנם צריך לחכות להחלטת היועץ, אבל כבר כעת הם חשים אכזבה עמוקה ואותנטית מכך שאדם נבון כמו נתניהו לא הבין כי לצלצל לטייקון ולבקש שרשרת לאשתך זה דבר דוחה ומנותק, ולשתוק נוכח התעמרות של בת זוגך בעובדים זוטרים בבית ראש הממשלה זה מעשה לא הגון ולא אנושי. אני מציע לתומכי נתניהו לא לאבד את זה כאשר אנשי ימין נורמטיביים לא מצליחים להבין מדוע יאיר נתניהו לא יכול, בגיל 26, לצאת לעבוד, ולמה הוא צריך עדיין לגור בבלפור על חשבון המדינה ולהסתובב עם רכב של המדינה. אנשים בעלי אידיאולוגיה ימנית שהזדעזעו מחוסר הרגישות של נתניהו הבן, שמודע למעמדו ובכל זאת גורר אנשי אבטחה ביום שישי למסע מכוער כל כך בתל־אביב. אני מציע להם להבין גם שאי־אפשר בתגובה לכל טענה נגד נתניהו להביא מקרה אחר מתקופה אחרת. אוקיי, איתרגו את שרון, זה נכון, אבל למה לתקן עוול בעוול?
אבל הדבר החשוב ביותר בעיניי בתקופה הזו זה להיחלץ מהלופ. להבין שבין העמדות האוטומטיות משמאל ומימין יש מרחב גדול לחשיבה עצמאית, לקולות כמו שמשמיעים בן־דרור ימיני וגדי טאוב וצביה גרינפילד משמאל, או יועז הנדל והרב יובל שרלו מימין. לוותר על ויכוחים שמראש ברור מה כל צד בהם יאמר. ואני אומר זאת מניסיון: הייתי פעם חבר בכל הפאנלים הללו של הווכחנות מימין ומשמאל, אבל הפסקתי. זה לא מחדש. קראתי לאחרונה את הביוגרפיות של קישון ונעמי שמר. יש שם תיאורים של וכחנות סיזיפית שכל כך מזכירה את מה שקורה היום, שאין מנוס מלקבוע שלהשתתף בשיח הישראלי הצפוי בין ימין ושמאל זה כמו ללעוס את אותו המסטיק במשך חיים שלמים. ואם זו הייתה האופציה היחידה, הייתי מעדיף לאכול טחורים בפיתה. אבל זו לא האופציה היחידה. אפשר גם לשיר עם קולולם. ומי שלא מבין ולא מוכן לקבל את היופי שיש בזה, הוא בעיניי איש קצת אומלל שלא מבין משהו בסיסי מאוד על נפש האדם. שבת שלום.
