לפני שבוע תקף את רן דנקר חשק עז לשייק פירות. אז הוא עצר בדוכן מיצים וביקש מהמוכר לערבב לו כמה ויטמינים. דנקר כבר רגיל שבוהים בו, אבל הפעם המוכר נתקע עליו באופן מיוחד – שלוש שניות יותר מהרגע שזה נהיה ממש מביך. כמה שניות אחרי כבר אזר המוכר אומץ ופרש בפני דנקר את משנתו: "אתה ממזר. ראיתי לפני כמה ימים שידור חוזר של 'השיר שלנו', וקלטתי שאתה נישקת כל בחורה אפשרית, כל היפות של המדינה. אז עשיתי גוגל וראיתי שיצאת עם ההיא וההיא. עשית וי עד גיל 25 על כל הבחורות הכי יפות בארץ, אז ברור שתעבור לגברים". והוא המשיך: "אני, אין לי שום נטייה, אבל אם הייתי במקומך, גם אני הייתי עובר לגברים".
הופה. חתיכת שייק סחט לך.
"ואז הוא שאל את כל האנשים שהיו בדוכן, עבר אחד־אחד, מה אתם חושבים, לא ככה? זה היה מאוד מצחיק ומביך, אבל כבר התרגלתי. קיבלתי הרבה אהבה אחרי הראיון שעשינו. הדבר היחיד שעדיין מציק לי מאז הוא שאין נהג שאני נכנס אליו למונית ולא שואל אותי, תגיד לי, אז מה? בחורות? בחורים? אתה לא רוצה להיסגר על עצמך? זה דיון שלא נפסק".
שנתיים וחצי עברו מאז שדנקר דיבר במוסף זה לראשונה על הבחירה שלו לחיות לצד בן זוג, ועל כך שמאז ומתמיד הרגיש משיכה גם לגברים וגם לנשים. החשיפה הזאת הפתיעה רבים משום שבניגוד לסיפור המוכר על כוכב שיצא מהארון – כזה שהסתיר במשך שנים סוד גדול, ואז נגאל מייסוריו – המסלול של דנקר היה שונה. ההתייסרות שגרמה לו העובדה שהוא נמשך גם לגברים מעולם לא הפריעה לו לנהל מערכות יחסים – אותנטיות ומשמעותיות – עם נשים ולהפוך לסמל הסקס הלוהט בישראל של העשור הקודם. בראיון הקודם סירב דנקר להיכנס לפרטים. כעת הוא מספר שההבנה שהוא נמשך גם לגברים הייתה תהליך הדרגתי, שדרש התמודדות והבשלה. "אולי זה בלבול הרבה יותר גדול מלהבין שאתה נמשך רק לגברים, כי אתה שואל את עצמך, מה לא בסדר אצלי? אבל אף פעם לא הזדהיתי עם אלה שנמשכו רק לגברים, וגם לא הזדהיתי עם אלה שנמשכו רק לנשים. תמיד הרגשתי שזה משהו אחר, ומה שבסוף תופס ונועל אותי זה ההתאהבות בבן אדם עצמו".
לאורך השנים, עד כמה היית פתוח בדיון הזה עם בנות הזוג שלך?
"ממש לא חשפתי את זה. הייתי מבוהל מזה. זה נראה לי כמו משהו לא בסדר".
החשיפה של דנקר על החיים לצד בן זוג העמידה במרכזה דיון מרתק, לא מספיק מטופל תקשורתית, על דו־מיניות. יקום שבו לא חייבים לבחור, אפשר גם וגם. דנקר בא אז לעשות סדר, אבל בעולם שזקוק להגדרות, איכשהו הוא בילבל את כולם. "אתה יודע, לפעמים, בסוף הופעה, אנשים ניגשים אליי ושואלים: רגע, אז אתה הומו עכשיו? ומיד מרדדים ומשטיחים את הדיון. אני לא עונה, אבל אם אני כבר נכנס לזה אני מדבר על הביסקסואליות, על זה שאפשר לחיות רחב יותר. כבר הבנתי שעד שלא 'אבחר' משהו אחד, השאלה הזו תמשיך להישאל. זה קצת מעליב הביטול הזה. לא רק אותי, אלא קהילה שלמה בכל העולם. אני לא פה בשביל לרצות אף אחד. אני פה בשביל להיות נאמן לעצמי. אני נמצא איפה שהלב שלי נמצא. הדיון סביב ההגדרה המינית של זה לא רלוונטי בעולמי".
יש מי שרואה בדו־מיניים אנשים שלא סגורים על עצמם. תחנה זמנית בדרך.
"בשום פנים ואופן לא. מה כל כך קשה בלהבין שאדם נמשך לשני המינים? מה לא נתפס בזה? תמיד יש בחירה מובהקת יותר, זה כן. אתה עושה בחירה בחיים שלך כשאתה בוחר לחיות עם אדם מסוים. אתה גם יכול לחיות עם אדם מסוים חמש שנים ולהרגיש שזה כל החיים שלך, ואחרי זה לא לחיות עם האדם הזה. זה לא קשור למיניות. יותר מזה, חלק גדול מבני האדם חווים את זה, את השאלות האלה, אבל פשוט לא רוצים להגדיר את עצמם ככה".
כי הם לא רוצים להתמודד עם המשמעות של זה?
"כי הם לא רוצים להתעסק עם זה, וגם את זה אני מכבד. סבבה, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. העניין הוא בסופו של דבר בחירה. איפה אתה בוחר להיות. איפה אתה בוחר לעשות בית. אצלי, מאז ומתמיד, השאלה היא בית. זו שאלה שאני מתעסק בה בכל רובד בחיים שלי. זאת שאלה הרבה יותר עמוקה בעיניי מאשר אם זה גבר או אישה".
אולי הבעיה היא שמצמצמים את הדיון הזה למשיכה מינית.
"בדיוק. אבל אתה יכול להימשך גם לזה וגם לזה. מבחינת לשכב, אני יכול לשכב עם זה ועם זו, ולדעתי זה לא ישתנה לעולם. אם עד גיל 34 זה לא השתנה, אני משער שזה כבר לא ישתנה. אני באמת לא מבין את הצורך הכל כך אינטנסיבי לשים על זה הגדרה, חוץ מבלבול של אנשים. הרי זה כל כך ברור שברווח בין סטרייט לגיי, יהיה גם משהו באמצע".
איך ההורים שלך הגיבו?
"הייתה לאמא שלי תקופת הסתגלות, כמו שהייתה לה תקופת הסתגלות לפרסום שלי בגיל צעיר. אבל כמו כל החלטה שאני מקבל, גם אם לוקח לה קצת זמן, היא מצטרפת בסוף. בכלל, יש לי שני הורים מאוד פרי־ספיריט. לאורך כל חיי הם איפשרו את כל הבחירות שלי ותמכו בהן. אפילו שגדלתי בבית השבור שגדלתי בו, תמיד הייתה לי תמיכה גדולה. אבא שלי היה מבסוט. הדבר הראשון שהוא אמר אחרי שסיפרתי לו היה: יש!"
פתאום אני חושב על זה שבטח לא קל להיות איתך בזוגיות. אתה בוחן גם גברים וגם נשים.
"אני לא כל כך בוחן", הוא מחייך, "אני מציץ".
תסביך אב
דנקר, אמר לי פעם מישהו, הוא מסוג הכוכבים שנולדו בלי תאריך תפוגה. הוא יכול להיעלם לתקופה ממושכת, לטוס לצד השני של העולם, לגזור על עצמו שתיקה – שלושה דברים שהקפיד לעשות מאז שהוא בביזנס – אבל העניין בו מעולם לא פחת. השנה החדשה מסתמנת כשנת מפנה בצורך שלו להתחפר בתוך עצמו. אחרי שני תפקידים ראשיים בתיאטרון – "נעצר בחצות" ו"אוויטה", שעליהם זכה בפרס קלצ'קין לשחקן המצטיין – דנקר הולך לירות את עצמו לכל הכיוונים. בשבוע הבא תעלה ב־HOT סדרת דרמה חדשה בכיכובו, "מיגל", שצולמה כולה בגואטמלה; במארס צפוי לעלות לאקרנים הסרט המצוין "מוטלים בספק", שעליו היה מועמד לפרס השחקן הראשי בטקס אופיר; ב־1 בפברואר יחגוג יחד עם עילי בוטנר עשור לאלבום המצליח שלהם "שווים" בהאנגר 11 בתל־אביב; ולקראת החגים ישיק סינגל ראשון מתוך אלבום סולו חדש. דנקר השמיע לי שלושה שירים, ואם צריך להמר, מישהו הולך לבלות בקרוב לא מעט במצעדי הפזמונים.
הבולמוס המקצועי הזה מגיע בתקופה די נינוחה מבחינה אישית. בשנים האחרונות, למעט פרידה באמצע, הוא חי ביפו יחד עם בן זוגו, איתי וייזר, מטפל, במאי תיאטרון ("מייקל") ולנצח שוקו, הסייד־קיק של אבי הזמר. וייזר מגדל שתי בנות בהורות משותפת עם חברה, ודנקר מרגיש חלק מהמשפחה. אפילו, תחזיקו חזק, חושב על הרגע שבו יהפוך לאב בעצמו. יש עוד זמן, הוא מנופף בידיים כשאני דורש לרדת לרזולוציות של איך ועם מי בדיוק. "אני לא מבייץ, אבל אני מרגיש שיש לי הרבה מה לתת לילד הזה. אני נמצא במקום שאני אוכל לפנות בשבילו הרבה ולעשות איתו חיים. וזה מסקרן ומעניין אותי".
עד שדנקר יהיה אבא בעצמו, הוא מנסה את זה על המסך. ב"מיגל" (שתשודר אחת לשבוע החל מיום חמישי הקרוב, ב־20:15 ב־HOT3 וב־HOT VOD) הוא מגלם את תום, גיי בן 24 שמחליט לטוס עד גואטמלה עם חברתו הטובה (אביב כרמי המעולה) ולאמץ ילד. הסדרה, שיצרו טום סלמה ודפנה לוין (שגם ביימה), מבוססת על חייו של סלמה שאימץ בעצמו ארבעה ילדים. היא מגיעה למסך בתזמון נפיץ, חודשים ספורים אחרי סערת האימוץ והפגנת הקהילה הלהט"בית במחאה על עמדת המדינה שלא לאפשר לזוגות חד־מיניים לאמץ ילדים. הסדרה צולמה לפני שהמדינה חזרה בה, אבל עוסקת כמתבקש בשאלות מורכבות של הורות, משפחה ומיניות.
כמי שגדל "עם אמא חד־הורית נהדרת", כדבריו, אחרי שאביו, השחקן אלי דנקר, עזב לארה"ב, דנקר מספר שלקח לו זמן להבין מה משך אותו כל כך לדמות הראשית ב"מיגל" – צעיר בלי בית שנואש להקים משפחה משלו. "לפעמים אני לוקח תפקידים ורק אחר כך מבין למה בחרתי בהם. אני הרי לא נמצא בסיטואציה שאני רוצה לאמץ ילד כרגע. ככל שקראתי את הפרקים, הבנתי שיש פה סיפור גדול יותר ומוטיבים שמעסיקים אותי ממילא: בית, זוגיות, איזה מין הורה אני אהיה, כי אני מאוד רוצה להיות אבא. זה משהו שמתגבש אצלי הרבה זמן. יש לי עוד הרבה שאלות וכמה עניינים שאני צריך לפתור עם עצמי".
עד כמה הרצון להיות אבא קשור לעובדה שלבן הזוג שלך יש שתי בנות משלו?
"מן הסתם אני חווה הורות בצורה מסוימת, וזה מגרה את כל הסנסורים בגוף ובנפש. איתי הוא אבא מדהים, ואני רואה מקרוב כמה אפשרויות בריאות וטבעיות יש בתוך המערך הזה שהוא בנה".
מה תפקידך במשפחה? אתה הבן זוג של אבא או שאתה גם חלק מהמערך הכולל?
"שאלה טובה. זה משהו שהולך ומתגבש אצלנו בצורה איטית ונכונה. דרך הבנות של איתי ראיתי את עצמי בתור ילד ומה אני הייתי צריך. זה מפגש מורכב ומרגש, לפעמים זה ממש סינוור אותי בעיניים. הרגשתי שאני חווה משהו שגדול עליי. פתאום הבנתי כמה גדול הצורך שלי להעניק לילדים שיהיו לי משפחה רחבה, מלאה באהבה ובתמיכה. להיות שם בשבילם, להיות האבא הזה שלי לא היה. אני גדלתי בחוסר. אז כן, אני מאוד רוצה להיות אבא. אבא שלי יהיה סבא נהדר".
לא מפחיד אותך לשחזר את הטעויות של אבא שלך?
"בטח שמפחיד אותי. אני בטוח שזה יהיה אחד האתגרים שלי כשאחליט לעשות ילדים. גם אם אני יכול להבין אנליטית את ההחלטות שלו, אני לא יכול לראות את האופציה שלא להיות נוכח בחיים של הילד שלי. אני בא עם מטען מאוד נפיץ בדבר הזה, בגלל זה אני מטפל בעצמי בכל דרך אפשרית. גם אם ההורים נפרדים, אני לא רואה את האופציה שלא אהיה חלק מהחיים של הילד שלי כל עוד אני יכול או עומד על הרגליים. זה נראה לי כמו חוק ברזל מספר 1".
החיפוש אחר דמות אב קיים גם בזוגיות שלך?
"יכול להיות שזה לא מקרי שהגבר שאני חי איתו הוא גם אבא. גבר שגדול ממני בכמה שנים ומבוסס משפחתית. אתה צודק, יכלו להיות לי אלף בחירות אחרות. הבחירה באיתי הייתה בחירה לא מודעת. אולי באמת חיפשתי את דמות האב הזו, להבין אותה יותר מקרוב. אבל מהר מאוד בתוך מערכת היחסים הבנו שזה משהו שלא יכול להיות. אתה לא יכול להחזיק מערכת זוגית מאוזנת ושיש בה תשוקה, כשאתה מחפש מישהו שיהיה אבא שלך או המטפל שלך, שזו נטייה שכמובן הייתה לי עם גברים תמיד, שיטפלו בי, שיהיה מישהו סמכותי יותר. אני חושב שבעבודה מאוד מורכבת שעשיתי, נפרדתי מהרצון לחפש את האבא הזה בחוץ".
איך עושים את זה?
"הייתה לי את המראה הכי חזקה בעולם בבית, מול איתי, להבין שאני לא אקבל את המענה הזה. וגם ההבנה הזאת, שהאבא שאני מחפש לא יהיה לי בגלגול הזה. אני איאלץ להפוך להיות האבא הזה, לילד שאני וגם לילד שיבוא. אני מרגיש שיש לי מה לתת שם. דרך איתי אני לומד על זה המון. אני גם מתנסה בזה בצורה כזו או אחרת עם הבנות שלו".
איך הבנות שלו קוראות לך?
"רן, אבל גם בכל מיני שמות חיבה אחרים. לפעמים הן גם יכולות להתבלבל. לפעמים יוצא להן כזה באינסטינקט, כשאני עושה משהו אבהי, 'אבא', ואז יש שם רגע מאוד מרגש. גם ההבנה הזאת, שיום אחד יהיה ילד שיסתכל עליי ויגיד לי 'אבא'".
איזו מדינה
כמו שקורה לאנשים באמצע העשור הרביעי לחייהם, גם דנקר מבין שהוא כבר לא ממש, איך נאמר בעדינות, צעירצ'יק. נכון, הוא רק בן 34, אבל בכל הקשור למציאות החדשה – זו שנשלטת על ידי לייקים ופילטרים – הוא שייך לעולם הישן. "אני קולט שזה מה שקורה היום, שאנשים ממש עובדים בזה. אני לא שופט את זה בכלל. אני פשוט כנראה מדור קצת יותר תמים".
הוא מעלה תמונה לאינסטגרם פעם ביובל. מהמעט שהוא מפרסם בפייסבוק – תחת השם שבו נולד, חליל דנקר, לאחר שנדחה בטענה שיש כבר רן דנקר בפייסבוק – נדמה שהתודעה הפוליטית שלו מתחילה להתגבש. לאחרונה הקדיש פוסט למחאה נגד השחיתות ברוטשילד, שאליה הוא מקפיד להגיע מדי שבת. "בכל שנות ה־20 שלי לא היו לי דעות פוליטיות, זה לא עניין אותי. הזדקנתי. יש לי יותר זמן להסתכל מה קורה סביבי. יותר אכפת לי. בגיל 20 אתה מתעסק במי יהיה הזיון הבא שלך. בגיל 25 אתה מתעסק במי יהיה הזיון הבא שלך ואולי איפה תאכל צהריים. ככל שאתה מתבגר אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות קיומיות, ואתה מבין שזה כבר לא רק עליך, שאתה תמשיך פה עוד דורות — כמו לאיזו מדינה אתה הולך להביא את הילדים שלך. אני הולך להפגנות נגד השחיתות כי חשוב לי להפגין נגד ערכים בסיסיים שנרמסים. אני כבר לא מאמין לאף אחד בפוליטיקה".
דנקר רואה את התקופה העכשווית בישראל כ"חשיכה יוצאת דופן. שמעתי היום ברדיו את 'זהבי עצבני'. נהיה לי כבד בלב. הריח החריף של הביוב של מה שקורה עכשיו במדינה, בלי שום קשר לדעה הפוליטית שלך. זה חול בעיניים, הדעה הפוליטית, הסחת דעת אחת גדולה. כל בר דעת מבין שקורה פה משהו חרא. אני מרגיש אלימות באוויר, ברחוב. מרגיש שאין על מי לסמוך. שהרבה מהאנשים שמנהלים את המדינה משקרים ומחפשים דם, מחפשים לחרחר ולפלג. אנחנו כל הזמן חיים תחת איזושהי תחושה של איום, חרדה מתי תהיה המלחמה הבאה, אבל באמת ובתמים אני מאמין שזה רגע לפני שהולך להיות פה הרבה יותר טוב".
"מיגל" עוסקת בזכות של כל אחד להיות הורה. בישראל, עבור הקהילה הלהט"בית, הדרך לשוויון עוד ארוכה.
"מה שקרה עם סערת האימוץ היה אקט מאוד חשוך ומתסכל. אנחנו אוהבים לדבר על עצמנו כעל נאורים ופתוחים ומערביים, אבל אנחנו חוטאים בדברים הכי בסיסיים. שאלתי את עצמי, אם המדינה לא רוצה שזוגות חד־מיניים יהיו הורים, למה היא נותנת להם להביא ילדים מחו"ל? זה אבסורד ומעציב וצבוע".
איך זה גורם לך להרגיש כשהמדינה מפקפקת ביכולת שלך להיות אבא?
"זה דוקר לי בלב. לגמרי".
ולהביא ילד למדינה שלא סופרת אותך?
"מלא פעמים אני מתעורר בבוקר ואני אומר, למה להביא את הילד שלי לעולם הזה? למה הוא צריך לצאת מנקודת מוצא של כל כך הרבה חרא? אבל זה גם תבוסתני בעיניי. אני נלחם להאמין בטוב, נלחם להאמין שהדברים ישתנו. אני אביא ילד לתוך עולם שאני מאמין שהוא עולם בריא, כי הוא העולם שלי, המשפחה שלי. אני רוצה להאמין שהוא יהיה עוד אדם טוב בעולם הזה. יש דברים שהתקדמנו בהם, אבל לצערי, אנחנו גם הולכים המון אחורה".
נולדת בארה"ב. יש לך אזרחות אמריקאית. מה משאיר אותך כאן?
"הלב שלי כאן. אני אוהב את ישראל. אני אוהב את תל־אביב בטירוף. אני אוהב את הקיבוץ של סבא וסבתא שלי בצפון. וכן, יש לי את האופציה לחיות בחו"ל, אבל בסופו של דבר פה הבית שלי".
טלפון מהבנק
עברו כל כך הרבה שידורים חוזרים של "השיר שלנו", שיש מצב שהספקנו לשכוח שעד לפני עשר שנים היה דנקר המניה הכי בטוחה להשקיע בה. קמפיינים, סדרות יומיות, חוזים שמנים. השינוי שעשה קירב אותו אל עצמו – אל חומרים ויוצרים שמעניין אותו לעבוד איתם – אבל הרחיק אותו מהמיינסטרים, וגם, בואו נודה, מכסף גדול. מי שרצה לראות את דנקר בשנים האחרונות היה צריך להרחיק לתיאטרון או לעקוב אחרי הקפריזות האמנותיות שלו. לפני חצי שנה הוא הופיע בפנטזיה מוזיקלית חסרת כל פוטנציאל מסחרי במשכן האופרה הישראלית. הרתיעה של דנקר מהמיינסטרים והנטייה שלו להתמכר למשחקי כדורגל לא חשובים ולריאליטי סוג ד' הביאו אותו להוציא לאחרונה את הטלוויזיה מהבית. אחרי כל כך הרבה שנים מחוץ ללופ, אפילו הוא כבר לא מתרגש כשאנשים מבררים איתו "לאן נעלם". אם כבר, להפך. הוא שמח שהם בכלל מזהים אותו.
"הרבה פעמים אני מופתע לראות שאנשים צעירים יודעים מי אני, כי באמת עוברות שנים וקורים דברים אחרים. היה לי ביד סל מלא זהב ויהלומים ובאמת מכל טוב. זה היה אדיר. אבל היה לי ברור מהרגע הראשון שמכל המיליון דברים שמונחים בסל, יש חמישה דברים שבאמת מעניינים אותי. ידעתי שאני עושה לפעמים פרויקטים שאני קצת פחות מחובר אליהם, כי הם יכולים להיות מקפצה לדבר הבא".
בשנים האחרונות שיחקת בעיקר בתיאטרון. איך לא מתפתים לכסף הגדול יותר שהורגלת בו שנים?
"אני ויתרתי על העניין בחוץ בשביל להתעניין בעצמי בפנים. סבלתי מהעניין שהיה בחוץ, גם כי אתה נכנס לאיזו מערבולת. מתמכר לתשומת לב, למה שאומרים עליך, לאיפה ההופעה הבאה, כמה עכשיו אני ארוויח מזה, מה התפקיד הבא שלי. נורא קל לי היום לסרב לדברים שאני לא רוצה לעשות. כשמשהו לא נכון לי, הגוף שלי מדבר. אני נהיה חולה, נהיה מבואס. אני מתחיל להיכנס ללופ אובססיבי של מחשבות. אני קולט שמשהו לא הולך למקום הנכון.
"טוב, בוא נודה, זה לא שכשאני לוקח משהו שאני יותר מחובר אליו, המוח שלי לא קודח – די סיוט לחיות עם הראש שלי ואיך שאני פועל. אבל כן הפסיקו באיזשהו שלב להציע לי דברים שהציעו לפני כן. לא הציעו לי לעשות פסטיגל כבר שנים. מדי פעם יש איזו הצעה גרנדיוזית כזאת, ונורא מחמיא וכיף שאני עדיין רלוונטי למישהו שם. אני רוצה לעשות דברים שמעניינים אותי, אבל אני לא רוצה שיפסיקו לשלוח לי שום הצעה, כי דברים מעניינים יכולים לבוא מהמקום הכי לא צפוי".
אז זה לא שהורדת לגמרי את האופציות האלה מהשולחן.
"לא, אבל עשיתי ניקיון מאוד רציני".
הרווחת סכומים מאוד גדולים בגלגול הקודם.
"בסדר, אז אני עושה ויתורים. מצטמצם כשצריך להצטמצם. ואני ארוויח, בסדר, לא צריך לדאוג".
אבל לפחות תישן טוב בלילה.
"אתה יודע, כשהבנק מתקשר ושואל מה קורה, אתה ישן פחות טוב בלילה. אבל אני מסתדר. בסך הכל אני אוהב לחיות טוב. כיף לי ללכת לצימר ולהתפנק. אז בסדר, אני אטוס קצת פחות, אבל אני עושה את מה שאני אוהב ואני מאמין שזה שווה את זה".
והוא עושה את זה בקצב הנכון. את "מיגל" מלווה שיר שחדש שכתב והלחין במיוחד אסף אמדורסקי ודנקר מבצע. בחודשים הקרובים, אחרי עבודה ממושכת, הוא ישיק אלבום סולו. בלי בוטנר, בלי גרסאות כיסוי להתחבא מאחוריהן. שירים שכתב והלחין בעצמו ומאפשרים הצצה רנטגנית לחייו. דנקר שר על הכל: סיפורי אהבה ישנים, פנטזיות, הרומן הנוכחי עם בן זוגו ואפילו כמה רמזים על נסיבות הפרידה שלהם לפני שנה. "אחרי הפרידה שלנו היה לי המון זמן, אז ישנתי הרבה וכתבתי. היו לי הרבה חוויות בתקופה הזאת. בדידות. מפגשים מעניינים. תובנות. אפילו התפניתי קצת לחזור לילד שהייתי ולכתוב עליו.
"יש הרבה סיבות למה לקח לי זמן לחזור לעשות מוזיקה. המוזיקה תמיד נורא הפחידה אותי, כי הרגשתי שזה רגע שבו אני נדרש להגיד אותי. את השירים באלבום עם עילי בוטנר הוא כתב, אני רק ביצעתי, ובאופן מסוים, אני מקווה, הפכתי אותם לשלי. המון זמן לא הסכמתי להיות במקום שדורש להיחשף ולדבר אותי ולהעז להישרף, ואולי להתמודד גם עם ביקורות. כשאני משחק בסרט, בסדרה או בהצגה, גם אם הביקורות קשות, תמיד יש את מי להאשים. הבמאי, התסריטאי. עכשיו, עם המוזיקה, גם אם יש עזרה של אחרים, עדיין אני התסריטאי והבמאי של זה".
מה עובר עליך כשאתה שומע שיר שלך מלפני עשר שנים?
"קודם כל אני לא מאמין שעברו עשר שנים מאז 'שווים'. זה מצחיק אותי, כמו לראות את עצמי ב'השיר שלנו' פתאום. 'שווים' הייתה תקופה מדהימה. הופענו כמו חיות, מאות הופעות. נהניתי בטירוף, זה היה הכי רוקנרול שאפשר לדמיין. נזרקתי למים הכי עמוקים. זה פתח לי תיאבון מטורף למוזיקה.
"אבל גם הייתי מאוד תמים. הכל היה מאוד ראשוני. הייתי ילד. אני רואה את זה קצת בקליפים, באיך שאני שר, בוסר, אבל דווקא יש בזה גם משהו נורא יפה. אם הייתי שר את זה היום, זה היה נשמע אחרת".
מה יחשבו אנשים שגדלו על "שווים" על המוזיקה שאתה עושה עכשיו?
"לא יודע, זה לא דומה מן הסתם, כי אני לא דומה למי שהייתי אז. אני גם לא יודע מי הקהל שלי היום. זאת שאלה מאוד גדולה. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו בכלל".
כשעשית את "שווים" היו לך הרבה מעריצות.
"נכון. אני משער שלחלקן המוזיקה הזו מאוד תדבר, ולחלקן אולי לא".
חלקן רצו שתעשה להן ילד. מי יודע, אולי זה עוד יקרה.
"אולי", הוא צוחק. "אתה יודע, הכל פתוח".
חתונה? בשביל מה?
יש שאלה אחת שדנקר מהרהר בה יותר משלוש שניות: איזה מין בן זוג אתה? הוא מתגרד במבוכה, ואז מחייך בערמומיות: "תכתוב שלהיות הבן זוג שלי זה עולם נהדר ומסקרן וכיפי וזוהר ומשמח ומאתגר. לדעתי, אני מסע שכל אחד היה רוצה לחוות".
בקיצור, ניג'וס.
"ניג'וס אחד גדול", הוא צוחק.
היי מיינטננס? דיווה?
"ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על ליידי גאגא והבנתי שאני מה־זה בסדר. אין לה רגע אחד שהיא לא בדמות שלה. נראה לי סיוט. זה לא המקרה שלי. אני בטח קצת נרקיסיסט. אבל עזוב איך זה לבן הזוג להיות איתי, תשאל איך זה לי להיות איתי. בן זוג יכול ללכת. אני, גם כשאני בורח מעצמי, אני תמיד חוזר".
והוא חוזר, איכשהו, תמיד לאותה נקודה: בית. דנקר יודע שהוא משלם מחיר על היותו "אדם מחפש, כזה ששואל שאלות וחוקר". הוא הפנים שזו תכונה שמערערת את הקרקע שלו ושל יקיריו, "אבל אני מוצא אנשים שדומים לי במובן הזה, שמתייחסים לחיים כמו מסע. אפשר לעשות בית, אפילו לתקוע יתדות ובטון ועדיין להרגיש שרצים יחפים על החול. אפשר לצאת מהמוסכמות ולהמציא חוקי משחק אחרים. מעולם לא ראיתי את עצמי כבן אדם הזה שמתחתן עם אישה, עושה ילדים. גם כשדמיינתי משהו קרוב לזה, זה הרגיש לא מדויק עבורי".
בגלל הבית שגדלת בו?
"כן. פעם בזתי לפורמט הזה, שמכירים, מתחתנים, עושים ילדים כי הגיע הזמן וזה מה שמתבקש ממך. בלי לשאול כלום, פשוט לעשות את זה. להתחתן ולהתגרש אחרי שנתיים. היום אני כבר לא בז לזה".
למה?
"כי היום גם ככה מתגרשים אחרי שנתיים. אבל ברצינות, היום אני מבין שזוגיות היא דבר מורכב ומאתגר בטירוף, לא משנה אם אתה חי עם גבר או עם אישה, אם יש לך חמישה ילדים או אין לך ילד בכלל".
אז חתונה זו לא אופציה?
"כרגע לא. אני לא פוסל עקרונית את הרעיון. אפרופו ילדים, אני מרגיש שיש דברים יותר חזקים וקושרים לבית מאשר חתונה. אני מבין את הצורך להיישיר מבט אל אנשים ולהגיד: 'אנחנו אוהבים ואנחנו עושים את הדרך הזאת ביחד', אבל לא מרגיש לי דחוף כרגע".
אנחנו נפגשים לראיון כל שלוש שנים בערך. נסגור על כתבה וצילום משותף עם הילד שלך בעוד שלוש שנים?
"אני מפחד להתחייב. בזה עוד יש לי באג. למרות כל ההתפתחות והשינוי שעברתי, עדיין מפחיד אותי להתחייב למחר".
אז לאיזו התחייבות אתה מוכן?
"שיהיה ראיון עוד שלוש שנים, את זה אני מבטיח".
