yed300250
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 17.01.2018
    מוזיאון הדברים האבודים
    שלמה ארצי

    מה השיטה? / הזִקנה מבחינה בנעורים הרבה יותר מכפי שהנעורים מבחינים בזִקנה. כלומר, הצעירים ישמעו את נצ'י ולא ילכו בעד שום הון שבעולם לנסות לשמוע את הגבעטרון עם ירדנה ארזי, למרות היופי שיש בשירים שלהם.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הם ישירו קריוקי במועדונים מפונפנים ולא יבואו לערב שירה בציבור בבית־השיטה (איפה זה בית־השיטה, ומהי בכלל השיטה? ישאלו). הם גם ישאלו בבוז אם זקנים יכולים עוד לאהוב או לעשות סקס.

     

    ואם מדברים על זקנה ונעורים, אז ברור כבר שהשלטון שלנו תקוע בסטגנציה (קיבעון שלטוני) כי צעירינו לא מורדים בו, כמו שעשו המון צעירים בעולם הרחב. ואת זה מכנה חברי אלעדיק, "הצעירוּת הפוליטית הזְקֵנה".

     

    אז הטור שלנו יעסוק באפשרות לחזור לנעורים ובשיר או שניים, שזה עדיף על הבליל היומיומי הפטפטני והדי משמים שמציף אותנו לאחרונה פה.

     

    התעמלות לגבות / אין לי ספק שפיספסתי משהו בעניין הגבות ונפילת העפעפיים. הרי יכולתי להיות במצב הרבה יותר טוב, אם הייתי מגלה את התעמלות הפנים שנים לפני שפורסמה בימים אלה. טוב, עכשיו נזכרתם? כשאני כבר בן יותר מ־40? ראבק. לא יכולתם להביא את המחקר הזה קצת קודם?

     

    כי אם אינכם יודעים, אז לאחרונה התפרסם מחקר מרתק במגזין "Jama" לרפואת עור, שמוכיח בלי כל ספק את מה שידענו כל הזמן (רק לא רצינו להאמין בו), והוא שמצד אחד, עם הזמן הפנים שלנו מתקמטות (משתנות/ מתעצבות), ומצד שני, שאם תתעמל כל יום לבד (או במכון פנים). אז אחרי תקופה של "תלחץ חזק", "חייך כאילו בדיחה מטומטמת באה מולך" או "עוות את פניך בבכי כאילו כולם מתו לך", תבחין שאתה נראה צעיר לפחות בשלוש שנים מכפי שאתה נראה כרגע.

     

    אז התחלתי ליישם את זה. כלומר, השקעתי כל בוקר שעה בהתעמלות פנים. שהרי עם כל הכבוד למדינה הזאת (שנשבתה בידי פוליטיקאים, סלבריטיז סוג ז' ואנשי תקשורת) אני יודע שבסופו של דבר הדברים הכי יקרים לנו מלבד משפחתנו, ילדינו וחיות אחרות, זה אנחנו עם הקמטים שלנו. ושאם ניתנה לך הזדמנות פז לוותר עליהם, אז כדאי ללכת על זה.

     

    שיר של אם לבתה / מה עושה אדם בזמן שהוא מתעמל התעמלות פנים? הוא נזכר, מהמר על שנות חייו, סופר כסף שאין לו, עושה חשבון נפש ומתגעגע.

     

    אז אני נזכרתי במה שאני מכנה, "גלגולו של שיר". וזה סיפור שהולך ככה:

     

    הכל החל בספרון קטן ששכב מוזנח ליד כוס קפה במשרד שלנו. ואיך שדיפדפתי בו, ישר נעצרתי על שיר עוצר נשימה בשם "והגדת לבתך", ובו טקסט של אמא צעירה שמוסרת לבתה דוח רגשי על איך ילדתה (בתה) צריכה להיות כדי לשרוד בעולם.

     

    והנה שורות ממנו, לטובת כל האמהות והאבות (המאמאס והפאפאס):

     

    אינך צריכה לדעת כלום בשום שלב/ לא מה תהיי כשתהיי גדולה, לא מה תהיי עכשיו./ לא אם הוא הגבר הנכון, לא אם יאהב או לא יאהב./ אינך צריכה לדעת מה ללבוש, לא מה לומר/ האם היום מכין נכון את המחר? ואל תתבלבלי מכל מי שנראית לך בטוחה, יודעת, מתוכננת או יותר שמחה./ את נצר לשושלת של נשים שלא ידעו/ אבל הרגישו בליבן גם כשכולם טעו. שושלת של נשים חסרות ארגון וסדר ותוכנית/ כאלה שבכל חניון תמיד איבדו את המכונית. היי כמותן, אל תפחדי לכעוס או לאבד/ ותני ללב שלך לומר, מתי הוא באמת רוקד/ היי לבד, היי ביחד, תמיד רק עם עצמך/ זכרי שאין מה להפסיד, קולך הוא מקומך".

     

    קראתי והתרגשתי מהשיר. והדבר הבא היה לחפש את הכותבת. ואז גיליתי שהיא ישראלית שמתגוררת בקנדה ושמה מיה טבת דיין. ושהעובדה שבא לי על השיר שלה שימחה אותה מאוד. וגם אצלי זה שיחרר את המעצור (בתור אבא וגבר) להלחין שיר של אמא שכותבת לבתה. והלחנתי אותו.

     

    סיכת ראש ופנקס שירים / לפני שבועיים הגיעה מיה עם משפחתה לארץ ובאה לאולפן כדי לשמוע את השיר. הייתה התרגשות בהאזנה. ולפני לכתה השאירה לי ספרון שירים אחר שלה, ובו מצאתי בעמוד 20 שיר אחר בשם "מוזיאון הדברים האבודים", ובו היא כותבת בין השאר (עם קיצורים):

     

    "לפעמים אני חושבת על מוזיאון הדברים האבודים שלי.

     

    שלטים קטנים מציינים את שם האבידה ואת שנת ההיעלמות...

     

    ילקוט עמוס ספרי שירה שאבד ברכבת,

     

    ריחות בדים במתפרה וניחוחות עוגות הדבש של סבתי – כלו עם הזמן.

     

    אהבה אחת. מוארת בכתום. חדלה מבלי שהספקנו.

     

    סיכת ראש. פנקס שירים. שתי טבעות. גורת כלבה".

     

    הקטע הזה העלה אצלי מיד את מוזיאון הדברים האבודים שלי. וכך אני יכול להוסיף לרשימה את המוזיקה של החיפושיות, שעשתה לי פעם את החיים האלה, בדיחה של מוכר הבנדורות (ג'ולות איכותיות) בשכונת ביצרון בשנות ה־50 על השלטון שהיה כבר אז מושחת. וגם את הגיטרה שהייתה לי ב־1970 ונדרסה על ידי נגמ"ש. וכמובן, כמה מחבריי האבודים והאהובים שנפלו בקרבות.

     

    הבירור הגורלי / איזה יומיים צפתי עם הזיכרונות של הדברים האבודים שלי. ואז חשתי שאני בשל לברר משהו, שלאור השנים החולפות נעשה הכי חשוב לי בימים אלה. והוא אם אני בעצמי כבר שייך אולי למוזיאון הדברים האבודים.

     

    אז פיניתי לי חצי יום ונסעתי ליפו. החניתי את המכונית באיזה חניון ונכנסתי למוזיאון הדברים האבודים, שהוא מוזיאון סמוי מהעין ורק אנשים מיוחדים מגלים אותו זה לזה.

     

    פתחתי את הדלת העגולה של המוזיאון ונכנסתי בהיסוס, והמנהל הממושקף שקיבל אותי עודד אותי ישר בחיוכו הטוב לשאול את השאלה הגורלית והמטרידה: האם לדעתו הגיע הזמן שאשייך את עצמי למוזיאון הזה?

     

    לפעמים המתח הזה בין השאלה לתשובה מרגיש כמו נצח. ואז, אחרי שסקר אותי מכף רגל ועד ראש, לחש לעברי המנהל את המשפט הכי מרגיע ששמעתי בשנים האחרונות: השתגעת? עוד יש לך הרבה זמן להצטרף למוזיאון הדברים האבודים, יא בחורצ'יק.

     

    הייתם צריכים לראות איך קצב נשימותיי (העצבני לאחרונה) נרגע, שב וחוזר אליי. וכשיצאתי לרחוב, למרות שכמו בשיר של מיה גם אני שכחתי באיזה חניון החניתי את המכונית שלי, זה לא הזיז לי בשקל ועפתי חזרה לנעוריי.

     

    יחי ההבדל / אחרי הפגישה ההיא ביפו התעודדתי והמשכתי בהתעמלות הפנים, ואפילו הגברתי את הקצב. ואני כבר חש ממש הבדל בין הפנים שהיו לי לפני ההתעמלות ואחריה. למשל, לאחרונה שמעתי אנשים שקודם עשו איתי סלפי בשניות לוחשים לעברי: "בוא'נה, בוא'נה, אתה מוכר לי מאיזה מקום", ולא יודעים מאיפה.

     

    כן. התעמלות הפנים שינתה לי את הגבות ואת השפתיים, הורידה לי קמטוטים ליד השפה והחזירה לי את הצחוק שהשתמשתי בו להפלת חומות אנושיות בנעוריי. ויותר מזה, אחרי שבועיים של התעמלות אינטנסיבית נראיתי כבר בערך בן 12 ואפילו התפלחתי להופעת ילדים של הסטטיקים.

     

    חדר או דירה להשכיר / מיה המשוררת שבה עם בעלה וילדיה לוונקובר שבקנדה, ואילו אני נותרתי בישראל שחווה עכשיו את אחת משעות המבחן הגדולות של הערכים האבודים שלה. ותוך כדי התעמלות הפנים (המשעממת, אני חייב להודות) המשכתי להעמיס לתוך מוזיאון הדברים האבודים שלי כל מיני חפצים, אנשים וזיכרונות. למשל את געגועיי לפרות משה רבנו ולחרקי הקיץ, למנהיגים סטייל בגין ובן־גוריון, לאמי שהייתה תולה כביסה במרפסת, לתנור ספירלות בחורף, ועוד ועוד.

     

    ואגב, ככל שהזמן עובר וקמטי החיים שלי נעלמים (בגלל ההתעמלות), שמתי לב שדווקא מוזיאון הדברים האבודים שלי הולך ומתמלא ותכף כבר לא יהיה לי מקום בו.

     

    אז תגידו, אולי אתם יכולים להשכיר לי חדר או דירה במוזיאון שלכם? כי ממש לא בא לי לאבד אפילו דבר אבוד אחד.

     


    פרסום ראשון: 17.01.18 , 02:27
    yed660100