היהודי הבועט

ערן זהבי קורע רשתות בסין, תומר חמד ובירם כיאל מפגינים דו־קיום בפרמיירליג, ועומרי כספי חולק חדר הלבשה עם קווין דוראנט וסטפן קארי באן־בי־איי. שגרירי הספורט של ישראל פזורים בשלל ענפים בכל העולם, אבל כשמדובר ב־NFL, ליגת הפוטבול המקצוענית האמריקאית, עד היום לא הייתה לנציגים כחול־לבן נוכחות על המגרש. בעלי קבוצות כמו רוברט קראפט (ניו־אינגלנד פטריוטס), סטיב טיש (ניו־יורק ג'איינטס) וזיגי ווילף (מינסוטה וייקינגס) הם אולי ציונים נלהבים, אבל הם מעדיפים לתרום למדינה היהודית דרך חשבון הבנק שלהם, לא בחדר ההלבשה של הקבוצות.

על רקע הצחיחות הזאת, אדם ביסנובטי הוא השחקן היחיד ב־NFL שיכול להניף את דגל הלאום. הוא אמנם לא מחזיק בתעודת זהות כחולה, אבל כבן לאב מראשון־לציון הוא הדבר הקרוב ביותר לשחקן ישראלי בליגת הפוטבול. הצעיר בן ה־24, שמתנשא לגובה של 1.98 מטר ושוקל כ־140 ק"ג, לובש את מדי הכחול־לבן־אדום של הניו־יורק ג'איינטס. הוא הצטרף לסגל כשחקן קו התקפה כשנבחר בסיבוב השישי בדראפט האחרון. את העונה הראשונה שלו התחיל כשחקן בקבוצת האימונים של הג'איינטס, אבל קודם לסגל הפעיל של הקבוצה במחזור האחרון של העונה והשתתף בניצחון על וושינגטון רדסקינס. קידומו הוא חלק מהמהפכה שמוביל המנכ"ל החדש של הקבוצה, דייב גטלמן, בעצמו יהודי משיחי המאמין בישו, וכל הסימנים מראים שראשי הקבוצה בונים אותו כפוטנציאל לעתיד.

"יש לי קשר עמוק עם ישראל", הצהיר ביסנובטי כבר במהלך מחנה הרוקיז של הג'איינטס במאי האחרון. "שני ההורים שלי יהודים, אבא שלי מישראל, וחלק גדול מהמשפחה שלי עדיין גר שם". ואכן, השורשים של הענק החביב יליד פיטסבורג נטועים עמוק בארץ הקודש. אביו, מירון ביסנובטי, היגר לארה"ב בשנות ה־80. הוא נאלץ לעשות זאת בנסיבות עגומות: מירון – בן 27 אז — נדרש לעבור השתלת כליה. אחרי שהליך ראשון בישראל נכשל, הוא יצא ב־1989 לניתוח בפיטסבורג, נשאר שם לצורך הטיפולים והשיקום, ובהמשך עבר השתלת כליה נוספת. בין לבין התאהב בצעירה מקומית, השניים התחתנו, השתקעו בשכונת סקווירל היל היהודית ונולדו להם שני ילדים. אדם, הצעיר ביניהם, נולד ב־14 בדצמבר 1993.

ביסנובטי מציג לראווה את הכתובת בעברית על הזרוע שלו

על אף שבני הזוג התגרשו ולמרות געגועיו לישראל, ביסנובטי האב נשאר בפיטסבורג בגלל מצבו הרפואי, הדורש פיקוח וטיפול מתמשך. "הייתי רוצה לחזור לארץ, אבל בגלל הביטוח הרפואי שלי אני לא יכול להרשות לעצמי", אומר מירון בן ה־55, שמתפרנס כנהג מונית. בינתיים הוא תולה תקוות בבנו אדם, שמתגורר בניו־ג'רזי – קרוב־קרוב לאצטדיון הביתי של הג'איינטס ובמרחק שש שעות נסיעה מהעיר שבה נולד וגדל. "לפני הדראפט הדאיגה אותי האפשרות שאבחר על ידי קבוצה מעיר רחוקה, אבל למזלי ניו־יורק די קרובה לפיטסבורג, ואם צריך תמיד אוכל לקפוץ לשם", אומר אדם.

ההזדמנות שהגיעה

29 באפריל 2017 היה אחד הימים המאושרים בחייו של אדם ביסנובטי. הג'איינטס התבייתו עליו בסיבוב השישי, ואף יזמו טרייד כדי להתקדם מהבחירה ה־207 ל־200 כדי לזכות בו. במשך ארבע שנותיו באוניברסיטת פיטסבורג, ביסנובטי גדול הממדים הוכיח את עצמו כאופנסיב־תאקל כוחני ונבזי במידה. בזכות המוניטין הזה הגיע לניו־יורק. הוא הספיק לחתום בקיץ על חוזה לארבע שנים בשכר כולל של 2.5 מיליון דולר ובונוס חתימה של 147 אלף דולר. לרוע מזלו, הוא לא עבר את הניפוי הסופי לקראת תחילת העונה. הצוות המקצועי הגיע למסקנה כי הוא עדיין אינו מוכן לשרת את הקבוצה כשחקן פעיל. ביסנובטי שוחרר מהג'איינטס, רק כדי לחזור למחרת לקבוצת האימונים (עתודת שחקנים, שממנה ניתן להתקדם ישירות לסגל הפעיל לפי הצורך). אבל אז, בעקבות שרשרת הפסדים, פיטרו הג'איינטס את המאמן בן מקאדו והמנכ"ל ג'רי ריס, וביסנובטי קיבל את ההזדמנות שלו.

"להגיע לניו־יורק ג'איינטס היה חלום שהתגשם"

"מצד אחד, ההגעה לניו־יורק ג'איינטס הרגישה כמו חלום שהתגשם, אבל מצד שני זה רק עוד צעד אחד בתהליך גדול יותר", אומר ביסנובטי. "זה כמו שאתה מתחיל את הלימודים שלך בכיתה א' ואז מתקדם כל הדרך להשכלה גבוהה. זה אותו דבר בפוטבול. בשבילי, הדראפט היה הצעד הבא. זה היה חלום, אבל אחרי הגשמתו הוא הפך להיות עוד שלב בדרך. ברור שזה היה הישג אדיר בשבילי. לא הרבה אנשים מצליחים להיקלט ב־NFL או בספורט המקצועני בכלל. לי תמיד היה ברור שזה אפשרי. עבורי ועבור משפחתי זו לא הייתה הפתעה גדולה. דיברנו על התרחיש הזה וציפינו שזה יקרה. זה לא כמו לזכות בלוטו, זה לא מגיע משום מקום. זו תוצאה של תהליך ארוך של עבודה מאומצת שנמשך".

ואז, כשהיה נדמה שהחלום התגשם, הקבוצה חתכה אותך.

"ברור שזו לא הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם, אבל בסופו של דבר קיבלתי הזדמנות להישאר עם הג'איינטס בקבוצת האימונים. אני מכיר תודה על כך, כי הצלחתי להישאר באותה מסגרת. נהניתי מאוד מההתנסות שלי לאורך העונה, ואז קודמתי לסגל הפעיל ורשמתי את ההופעה הראשונה שלי ב־NFL כשחקן הרכב".

בעצם, זה קרה רק בגלל הפיטורים של המאמן מקאדו והמנכ"ל ריס.

"אף פעם לא נעים לראות אנשים מפוטרים, והיה עצוב להתנסות בצד הזה של העסק. כשחקן אני מרגיש כאילו איכזבנו אותם בכך שלא שיחקנו טוב מספיק כדי לעזור להם לשמור על מקום העבודה שלהם. הם אלה שבחרו בי בדראפט ונתנו לי הזדמנות להמשיך את קריירת הפוטבול שלי בקבוצה נהדרת, ואני לא יכול להודות להם מספיק על כך".

דווקא כילד, קריירה ספורטיבית לא ממש הייתה חלק מהשגרה של ביסנובטי. הוא מספר כי רק בחטיבת הביניים החל להשקיע בפעילות גופנית ונמשך דווקא להיאבקות ולאתלטיקה. פוטבול היה מחוץ לתודעה שלו. "כילד לא הייתה לי שום זיקה לספורט, ואני זוכר שכשהיינו צופים בסופרבול, התעניינתי יותר בהופעת המחצית מאשר במשחק עצמו", מספר ביסנובטי. "כשהתאמנתי בהיאבקות בתיכון, ההורים שלי לא אהבו את זה, אבל כל מה שרציתי בשלב הזה של חיי היה לעשות פעילות ספורטיבית. ואז, כשהתחלתי להתפתח פיזית ונהייתי גדול יותר מכל בחור אחר בסביבה, הזמינו אותי לשחק פוטבול בגלל ממדי גופי. לאט־לאט התאהבתי במשחק. פוטבול דורש ממך לעבוד קשה על כל דבר. זה היתרגם גם לביצועים במגרש ועשה אותי למי שאני היום".

במשחק בליגת המכללות. "כילד לא הייתה לי זיקה לספורט"

מחוץ למגרש ביסנובטי הוא בחור חייכן. הוא חי עם בת זוג בשם קתרין, שפגש במהלך הלימודים באוניברסיטת פיטסבורג, והם מגדלים שני כלבים. על המגרש הוא לא רואה אף אחד ממטר — חוסם שחקני הגנה בכוח ודוחף אותם הלאה, כפי שנדרש מתפקידו להגן על הקוורטרבק, שמוסר את הכדור, או לפלס דרך לראנינג־בק שרץ איתו. "כשחקן קו התקפה המטרה שלי היא להזיז אנשים מנקודה לנקודה בניגוד לרצונם, וזה משהו שאימצתי בהתנהלות שלי על המגרש ואני נכנס לזה חזק ככל האפשר", הוא מסביר. "כשאני חוצה את הקווים וניצב על המגרש, אני נמצא במנטליות שונה מאשר מחוץ למגרש. כשמשוחחים איתי ופוגשים אותי פנים אל פנים, אני אדם מאוד נחמד, אבל כשאני חוצה את קווי המגרש אני שונה לחלוטין. אני מרגיש שאין אף אחד שהוא יותר טוב ממני ולא אתן לאף אחד לנצח אותי".

מה היה הכי קשה להסתגל אליו במעבר משחקן מכללות לשחקן מקצועני?

"באוניברסיטה אתה משקיע בפוטבול, אבל בו בזמן יש לך גם קורסים שאתה צריך להתייצב אליהם. כשאתה משתלב בליגה מקצוענית, בית הספר כבר לא חלק מהשגרה שלך ואתה בעצם הולך לעבוד על המגרש. ברור שאתה חייב להיות מוכן יותר מבחינה נפשית. מצד שני, יש לך יותר זמן להתכונן. אני אישית מרגיש בנוח עם זה. לא היה לי קשה להתאקלם. יש המון מידע שאתה צריך לעבד בראש, ולמרות שאני מרגיש מספיק פיקח, תמיד יש עוד ללמוד ובמקביל להמשיך לפקפק בעצמך כל הזמן".

איך אתה רואה את העתיד שלך בליגה?

"בעונה הבאה אשאר עם הג'איינטס והמטרה שלי היא פשוטה וברורה: להילחם על מקומי בין שחקני הסגל הפעיל של הקבוצה ולהיות שחקן הרכב קבוע".

מודל לחיקוי

דבר נוסף שהשתנה במעבר מהמכללות לליגת ה־NFL, הוא העניין שמגלה בו הקהילה היהודית בארה"ב, המשוועת לכוכבי ספורט שייצגו אותה. שחקני פוטבול יהודים מעט פחות נדירים מישראלים, ובכל זאת אין יותר מדי כאלה. ביסנובטי מכיר בכך שעם הצטרפותו לג'איינטס, הפך מודל לחיקוי עבור יהודים אמריקאים רבים.

"לא באמת חשבתי על זה עד שנבחרתי בדראפט", הוא אומר. "כל כך הרבה יהודים הריעו לי, והבנתי עד כמה זה חשוב לקהילה, במיוחד פה בניו־יורק. זו הייתה תגלית עבורי. אני זוכר איך נהגנו להתבדח במכללה על ספורטאים יהודים, ושיש כל כך מעט כאלה. לקחתי את זה לתשומת ליבי. אני רואה בזה הזדמנות לשמש דוגמה לאחרים ולשנות את התפיסה שיהודים לא טובים בספורט. הנה, אני פה וכולם צופים בי".

הוכחה לכך שהפך למענטש רשמי בקרב בני עמו הגיעה ביום הראשון של מחנה האימונים, כשחברת מוצרי המזון הכשר מנישביץ שלחה לו חבילה ובה שלל מאכלים יהודיים מסורתיים, ממצה לקניידלך ועד גפילטע פיש. "תמיד היו לנו מצות בארון המטבח, וגם מרק קניידלך ולביבות תפוחי אדמה, הכל", צייץ בטוויטר בתגובה למחווה. "כך גדלתי ואני פשוט אוהב את האוכל".

ואם למישהו בכל זאת נותרו ספקות בנוגע לשורשיו, הרי שביסנובטי דאג לתייג את עצמו באמצעות קעקוע בעברית שטבוע על זרועו השמאלית ובו כתוב: "אהיה אשר אהיה", הלקוח מהתורה (שמות ג, יד). "חיפשתי קעקוע בעל ערך, משהו דתי. למרות שזה מתייחס לאלוהים ולדת, זה מתקשר גם למי שאני ולמי שאני מנסה להיות בכל יום, וזו תזכורת לאיך הגעתי עד הלום", הוא מסביר.

עד כמה חזקה הזיקה שלך ליהדות?

"בילדותי נהגנו לחגוג את כל החגים היהודיים, ולמרות שלא אכלנו כשר, הקפדנו לא לאכול חזיר. אחרי שהוריי התגרשו,

בגיל 12, הפסקנו להקפיד על בית יהודי, והיה לי יותר קשה לחיות חיים מסורתיים. הייתי רוצה יותר מזה. זה נעשה הרבה יותר קשה כשחקן פוטבול. החגים נופלים על העונה הסדירה, ובקולג' המשחקים מתקיימים בשבתות. שחקני פוטבול יהודים תמיד מתלבטים בנוגע לצום ביום כיפור, בגלל לוח הזמנים".

בעוד שהזיקה ליהדות היא משהו נזיל יחסית עבורו, הקשר לישראל שריר וקיים ולו בשל העובדה שסבתו סווטלנה חיה בארץ, וכך גם דודתו לילה חודורוב ובנה מתן חודורוב, טניסאי לשעבר ועורך דין מוביל בתחום הפונדקאות (לא לבלבל עם כתב חדשות ערוץ עשר). איש העסקים דוד ביסנובטי, אחיו הצעיר של מירון, עזב גם הוא את ישראל והשתקע במלאווי שבאפריקה, שם הוא מכהן כחבר פרלמנט. "הוא עושה שם דברים מדהימים בניסיון לשפר את איכות החיים של התושבים", אומר ביסנובטי. "קשה להיות בקשר כשאתה נמצא בצד השני של העולם, אבל יוצא לי לפגוש את קרוביי כשהם מגיעים לביקור בארה"ב".

ביסנובטי: "את הקרובים מישראל אני פוגש כשהם מגיעים לבקר בארה"ב"

הם בטח לא מבינים עד כמה גדול ההישג שלך כשחקן פוטבול מקצועני?

"יש לי בן דוד שלמד בארה"ב, והוא מיד פנה אליי אחרי הדראפט ובירך אותי, אבל זה בגלל שהוא יודע מה המשמעות של זה. הוא היה פה. זוהי תרבות אחרת. באמריקה מתייחסים אחרת לסלבריטאים ולכוכבים הגדולים בספורט. זה ביג דיל. ברור לי שאם הייתי בישראל, גם לי לא היה אכפת יותר מדי".

ביסנובטי ביקר בישראל פעם אחת בחייו, כשהיה ילד. "הביקור בישראל היה חוויה יוצאת דופן עבורי, למרות שהייתי ממש צעיר", הוא נזכר. "זו הייתה חוויה שלא מהעולם הזה. שחינו בים המלח. צפתי על המים וממש פחדתי ממה שקורה בקרקעית. אבי לקח אותי לרכוב על גמל, ואני זוכר שבכיתי מפחד כל הזמן. זכורה לי גם החוויה של הביקור בכותל המערבי, איך שמנו פתקים בין האבנים. היה מדהים לחוות תרבות שונה. אני רוצה לחזור לשם אחרי סיום העונה הבאה".

מעולם לא עמדה על הפרק האפשרות לעלות לארץ?

"אבא שלי תמיד נשאר מחובר לישראל, ואין ספק שהוא ירצה לחזור לשם בעתיד. אני זוכר שהוא שקל בזמנו להשיג לי דרכון ישראלי. הבעיה היא השירות בצה"ל. שלוש שנים זה לא משהו שאני מסוגל להתחייב אליו. אבל אם מוציאים את השירות הצבאי מהמשוואה, אז ברור שארצה להיות אזרח ישראלי. יש לי קשר מיוחד למדינה".

זה יהיה נחמד לנו, הישראלים, אבל ה־SDB עוד עלולים לקרוא להחרים את הקבוצה.

"לא אכפת לי מכל זה. אני גאה במי שאני".