רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שרון אברהם־ויס, השבוע. "מי שקורא להחרמה של מדינת ישראל, אני לא רוצה ממנו שום תרומה"
    7 ימים • 17.01.2018
    כל הזכויות שמורות
    היא הגנה על פלסטינים שהמדינה רצתה להרוס את בתיהם, אבל נלחמה גם על זכותו של ברוך מרזל להיבחר לכנסת. בשיחה עם דנה ספקטור מסבירה שרון אברהם־ויס, מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח, למה תילחם עבור כל אחד, בלי קשר לימין או שמאל. כן, גם אם קוראים לך יגאל עמיר
    דנה ספקטור | צילומים: יונתן בלום

    יום חורפי בסוף נובמבר. שתיים וחצי בצהריים. אולם מוכה ניאונים בבית הספר תיכונט. אישה מרשימה וזקופת גב שאניצי כסף פזורים בתסרוקת הקארה שלה עומדת על הבמה. "צהריים טובים", היא אומרת. "אנחנו פה בשידור חי היום לטובת המורים והמורות שלא יכלו להיות כאן היום, אולי מפחד בעקבות מה שקרה כאן אתמול". הקהל לא מגיב, נשמעים רק כמה שיעולים בודדים, עצבניים, מהסוג שמעיד על מבוכה. היא לא צריכה להסביר להם לאיזה פחד היא מתכוונת, או מה בדיוק קרה כאן אתמול. כולם יודעים. מה שקרה זה שנפתלי בנט, שר החינוך, החליט שהוא מבטל את השתתפותו בכנס הזה, למרות שהמשרד שלו לקח חלק פעיל בתכנונו והיה רשום כשותף מלא לו בתוכנייה שחולקה למורים. הטענה שלו הייתה פשוטה, נהירה, חזקה והזדעקה מכל הכותרות של העיתונים והאתרים: "בנט ביטל כנס של האגודה לזכויות האזרח בגלל ‘פעילות למען מחבלים'".

    בנט. ביטל השתתפות בכנס
    בנט. ביטל השתתפות בכנס

     

    וכך שרון אברהם־ויס, שהיא מנכ"לית האגודה וגם האישה עם הקארה הכסוף, זכתה לגלות שהכנס היקר שלה מבוטל, או לפחות מצומצם בחצי. 40 שנה שהאגודה שלה עובדת בשיתוף פעולה פורה ודי נעים בסך הכל עם משרד החינוך, ופתאום זה.

     

    אני חייבת להודות שדווקא במקרה של ביטול הבזק של בנט, היייתי לגמרי בצד שלו. הוא בסך הכל נעתר לפנייה של כמה הורים שכולים, כמובן כואבים בצורה שאי־אפשר לדמיין, שסיפרו לו שהאגודה לזכויות האזרח עוזרת למחבלים שרצחו את האהובים שלהם. ב־45 ומשהו שנות קיומה, האגודה לזכויות האזרח הגנה על זכויותיהם של לא מעט אנשים שהתואר בן אדם מתיישב עליהם רק בקושי. במכתב ששלחו ההורים לבנט הם צירפו רשימת שמות של מחבלים שהארגון היה מעורב בייצוגם. כשקראתי את המכתב הזה, הבנתי מיד את הזעם של ההורים. אני הייתי מתנפלת באגרופים שלופים על כל מי שהיה מגן על הרוצח של המשפחה שלי ולא מסתפקת רק בביטול כנסים.

     

    אגב, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא אהב את החלטתו של בנט לבטל את הכנס וקרא לו לשקול שנית את כוונתו לבחון את המשך שיתוף הפעולה עם האגודה. במכתב ששלח לו, כתב מנדלבליט שאם בנט יחליט לערוך בחינה כזו, על הדבר להיעשות "בשיתוף עם גורמי ייעוץ וחקיקה, אשר במידת הצורך אף יביאו את הדברים בפניי".

     

    "למה אתם מגנים על רוצחים כאלה?" אני שואלת את שרון אברהם־וייס, שיושבת מולי בבית קפה במרכז תל־אביב ולוגמת תה צמחים עם חצי ערוגה של נענע. "הטרור הוא פגיעה מחרידה בזכויות האדם והמאבק בו הכרחי וראוי. מחבל שהורשע ברצח צריך לשבת בכלא ולשלם את המחיר המלא על זה. אבל התפקיד שלנו בתור ארגון זכויות אדם במדינה דמוקרטית הוא לבוא ולסמן למדינה מהם הקווים האדומים. וכששר פועל בלי סמכות, למשל במקרה של שלילת אזרחות, אנחנו פה כדי לומר לו את זה. ישראל היא מדינת חוק ויש משפט".

     

    אבל על פניו, נראה שהאגודות לזכויות האדם, לא רק שלך, מגינות בעיקר על פלסטינים. והם אפילו לא אזרחי המדינה.

     

    "אנחנו מגינים על זכויות אדם באשר הם בני אדם, גם של פלסטינים, רק מפני שכך אנו מגינים על הזכויות שלנו, שלי ושלך, ושל כל האזרחים במדינה הזאת. למשל, הזכות להיעצר במעצר חוקי, רק אחרי ששופט הוציא צו. ולא שיוכלו לקחת אותך באמצע הלילה, רק כי איזה מ"פ החליט שאתה מסוכן וחייבים לקחת אותך. תראי מה קרה עם כל המעצרים המנהליים בעשור האחרון, הם התחילו עם הפלסטינים ולאיפה זה עבר? צווים מנהליים כאלה מאוד פופולריים עכשיו במעצרים של אנשי ימין ומתנחלים. המשטרה או הצבא פשוט באים ולוקחים אותם בניידת, בלי שום הליך מקדים, בלי שום דיון או צו משופט. וגם כשזה קורה להם אנחנו נלחמים. אני רוצה שיבינו שאני לא ימין או שמאל. יש לכולנו אינטרס בקיום האגודה, כי זכויות אזרח הן דבר שנוגע לכולנו. בגלל זה אני עושה את מה שלא נוח לי אישית ומגינה גם על אנשים שאני אישית מגנה ורוצה שיינמקו כל החיים שלהם בכלא".

     

    אבל רוב המחבלים הם לא אזרחי מדינת ישראל, מה בוער לכם לצעוק את צעקתם ולהילחם את מלחמותיהם? אם הייתם מתמקדים רק באזרחי המדינה אנשים היו כועסים עליכם הרבה פחות.

     

    "יכול להיות", עונה אברהם־ויס בזהירות. "אבל מה שמנחה אותי תמיד הוא דבר אחד: הזכויות, לא האנשים שמאחוריהן. לשמור על הזכויות הבסיסיות של כל אדם ואדם".

     

    אז מה יש לבנט נגדכם?

     

    "אמרת שאת חושבת שהוא באמת כאב את כאבם של ההורים, ואם רק הייתי מרימה טלפון ומדברת איתו ומסבירה לו מי אנחנו, זה היה נפתר. אני לא חושבת. זה לא מהיום ולא מעכשיו, מה שקורה עם בנט. זה מופנה נגד כל מי שמבקר את מדיניות הממשלה או מייצג אג'נדה של זכויות אדם לכל בני האדם, שבנט מתנגד לה. בנט איש מאוד חכם, למדתי איתו משפטים, הוא התחיל מזמן עם חוק העמותות והמשיך בעוד חוקים שכולם בונים לו אג'נדה מאוד ברורה ואטרקטיבית בקרב הציבור שלו. אני לא חושבת שזה אישי בכלל. זה מה שעושים היום לכל האגודות והעמותות לזכויות אדם"

     

    אתם ממומנים על ידי ה־BDS או עמותות מחו"ל?

     

    "רוב המימון שלנו מגיע מיהדות ארה"ב. 15 אחוז מגיעים מישראל, מתורמים פרטיים. ואגב, בשנתיים האחרונות יש עלייה חדה בתמיכה בתוך ישראל. אנשים מודאגים מהחקיקה ומהלך הרוח. 15 אחוז נוספים מגיעים ממה שנקרא ממשלות ידידותיות, מארה"ב ומהאיחוד האירופי. זהו. לאגודה אין שום מימון מממשלות עוינות, מ־BDS או מארגוני שמאל קיצוני בינלאומיים".

     

    אם אני בודקת, אני מוצאת שלדים בארון שלך?

     

    "לא. אין לי שום שלדים בארון, ואני ממש בודקת בציציות של כל מי שתורם. מי שקורא להחרמת מדינת ישראל, אני לא רוצה ממנו שום כסף. אני עוסקת בחופש הביטוי, אני לא מאמינה בחרמות. מי שעוסק בדמוקרטיה חייב לאפשר דיאלוג בין אנשים. חרם זה לא פתרון. יתר על כן, גם אנחנו סובלים מכל הסנקציה הלא הוגנת הזאת שנקראת חרם. ארגונים שעזרו לנו בעבר הפסיקו לשתף איתנו פעולה. הם רוצים שנעזור רק לפלסטינים".

     

    אברהם־ויס אומרת שהדבר הכי חשוב בעבודה שלה, ובזכויות אדם בכלל, זה עקביות. "אתה לא יכול להגן על אחד ולא להגן על האחר, אתה חייב להישאר עקבי. לפעמים זה נשמע לציבור לא הוגן או מתחסד, כשאני מגינה למשל על זכותם של בני משפחה של מחבל שלא יהרסו להם את הבית, ואני מבינה את זה. אבל בעבודה שלי מבינים שרק אם תהיי עקבית, אם כולם יהיו שווים בעינייך, אם לא תתכופפי ולא תחמירי עם אף אחד — רק אז תשמרי על המהות הכי חשובה שיש לבני אדם. הזכות שלהם לחיות בכבוד".

     

    הגנתם גם על ימנים קיצוניים?

     

    "אני לא יודעת מה זה ימנים קיצוניים, הם בני אדם. כשאני נאבקת בבית המשפט ובכנסת על הבטחת הכנסה, על דיור בר־השגה ונגד ניתוקי חשמל, אני מגינה על זכויות האדם של כולם ובכלל זה גם על מי שימני בהשקפתו. הגנו על יהודה גליק ועל הזכות החוקית שלו לעלות להר הבית. הגנו על הרב אליצור סגל כשהתבטא נגד הרב הראשי לצה"ל. טענו שזה נופל במסגרת חופש הביטוי. התנגדנו לפסילה של ברוך מרזל מלהיות חבר כנסת, כשהיה מי שביקש למנוע ממנו להתמודד בבחירות. התנגדנו גם לעצירת אוטובוסים של מפגינים בדרכם להפגנות הענק נגד ההתנתקות וגם דרשנו את שחרורן של הנערות שנעצרו בלי צו בהפגנות האלו".

    מרזל. "התנגדנו לפסילה"
    מרזל. "התנגדנו לפסילה"

     

    הגנתם גם על זכותו של  עמיר להינשא ללריסה טרימבובלר.

     

    "הוחלט לאסור עליו להינשא רק בגלל שרצח את יצחק רבין. התפקיד שלנו היה להזכיר שהוא כבר נשפט ומרצה את עונשו. מרגע זה, כמו לכל אסיר, יש לו זכות להינשא, לעשות ילדים ולהתחיל חיים חדשים בתוך כותלי בית הכלא".

     

    גליק. "זכותו לעלות להר"
    גליק. "זכותו לעלות להר"

     

    אז למה בכל זאת מאשימים אתכם שאתם פרו־ערביים?

     

    "כי איפה הפרות הזכויות הכי חזקות? אצל פלסטינים. אצל המתנחלים יש פחות. מה לעשות שהם קבוצה חזקה ופריבילגית. אז אני לא מייצגת הרבה מתנחלים, בטח לא כמו שאני מייצגת ערבים, ובדיוק כמו שאני לא מייצגת הרבה אליטיסטים עשירים. להגיד לך שקל לי עם זה? לא, די קשה לי. יש מקרים שאני חוזרת הביתה ואני ממש בוכה. ב'צוק איתן' היה לי נורא קשה. הייתי צריכה לטפל בהפרות בינלאומיות מהצד הפלסטיני ולפעול מול ממשלת ישראל בהפרת זכויות אדם, ומצד שני חברה טובה שלי גרה על גבול עזה, אחיין שלי בצבא, יש לי במשפחה מתנחלים. הכל נורא מעורבב במשרד שלנו. אני אשקר אם אומר שזה לא טעון. אבל בגלל זה אני אוהבת את העבודה שלי. לי ברור שאני אוהבת את המדינה. אני גם אוהבת את הילדה שלי, ואם היא, מחמל ליבי, עושה משהו לא בסדר, התפקיד שלי הוא לתקן אותה".

     

    יגאל עמיר
    יגאל עמיר

     

    בזמן האחרון רווחת הגישה שערביי ישראל הסלימו ומשתתפים יותר בפיגועים.

     

    "כשהייתי טסה לחו"ל עם קולגה שלי, אישה ערבייה, היא הייתה הולכת ישר לתור הנפרד שלה. היו מטרטרים אותה שם שעות. חוקרים אותה, לפעמים משפילים. עכשיו תחשבי איך בכל פעם כזאת נפגעת תחושת השייכות שלה. היא לא רוצה לשנוא את ישראל, אבל מטרטרים אותה כל הזמן ותחושת השוויון והשייכות שלה לא קיימת יותר. אז מה את משיגה ביחס כזה? אי־אפשר שבכל מקום שאת נכנסת אליו תהיי חשודה ומסומנת. זאת אותה התחושה שהייתה לחובשי כיפה ב־95', אחרי רצח רבין. להיות מסומנים, מקוטלגים מראש, להסתובב עם אות קין. אני חייבת להילחם שאף אחד לא ירגיש ככה, גם לא פריבילגים ואליטיסטים".

     

    בתקופה האחרונה המילה "פשיסט" עושה קאמבק. באמת נהיינו יותר פשיסטים?

     

    "את יודעת מה זה פשה? פשה זה אגודת עצים, וזה בא מאיטלקית. זרדים, כששמים אותם יחד, באגודת עצים, הם לא נשברים. כלומר, פשיזם זו האמונה שהמדינה עדיפה על הפרט. זו הגדרה מאוד קשה שלא מתאימה למדינת ישראל, כי למדינה כן אכפת מהפרט בה והיא כן דואגת לו ומחוקקת למענו חוקים. יש זילות כוללת בשימוש במושגים, ופשיזם זה אחד מהם".

     

    הדמוקרטיה שלנו בסכנה?

     

    "ישראל בגבולות הקו הירוק היא דמוקרטיה. אני לא יכולה להגיד שהיא לא דמוקרטית יותר, כשאני בעצמי נלחמת בטעויות שלה בכלים הכי דמוקרטיים שיש, והיא מאפשרת לי את זה ולא מנסה לעצור אותי. באופן כללי, אפשר להירגע. אנחנו לא דיקטטורה ולא בקטסטרופה. מצבנו, המצב של העולם כולו וגם שלנו, הרבה יותר טוב יחסית למה שקרה פה ובכלל לפני 70 שנה. יש היום פחות מלחמות ופחות מחלות ותמותה. מצד שני, בכל העולם יש תהליכים של חזרה לשבטיות. ללאומיות. לתחושה של אנחנו נגד העולם. זה עוד ניחא, אבל זה יוצר סכנה של ממש ביחד עם הרידוד של השפה. פעם היינו יושבים בחדרים ומתווכחים וישר משלימים, כי קשה לשנוא מישהו שאתה יושב לידו ורואה את העיניים שלו. היום אנחנו יושבים מאחורי המקלדת ופוגעים אחד בשני בלי בעיה, בקומנטים, בטוקבקים. פשוט נהיינו פחות אנושיים. גם מגבלת המקום הופכת אותנו לפחות אנושיים. כמה עומק את יכולה להפגין ב־140 תווים או בווטסאפ? היכולת שלנו לקיים דיונים נעשתה ירודה. זה אומר שיש יותר הקצנה מסביב לכל דיון, רק מעצם העובדה שהאלגוריתם של פייסבוק בנוי ככה שאני רואה רק אנשים שחושבים כמוני בפיד, שאני יושבת בבית וחושבת שכולם בדיוק כמוני. שלא לדבר על ריבוי הערוצים. כל אחד חושב שהעולם שלו הוא כל מה שיש ולא נחשף בכלל לקולות אחרים, ואז באה דעה אחרת ואנחנו לא רוצים לקבל אותה, כי היא נראית לנו משוגעת. אנחנו מתקוממים נגדה ב'בוגד' או ב'פשיסט'".

     

    והתוצאה?

     

    "בעשור האחרון המרחב הדמוקרטי מצטמצם וזכויות של מיעוטים נפגעות. המיעוט הערבי ספג פגיעה חמורה — הסיפור של ספר האזרחות שמשוכתב כדי להוציא אותם החוצה או חוק ההדחה. מכל החוקים החדשים שכל כך מדאיגים את המפגינים ברוטשילד, מבחינתי חוסר האחריות של חוק ההדחה הוא זה שבאמת זועק לשמיים. זה חוסר הבנה בוטה של מה אלה זכויות דמוקרטיות בסיסיות. זה החוק הכי מזעזע. אנחנו לא עתרנו נגדו כי הוא לא עוסק בזכויות אדם, אלא במשילות ובשלטון. אבל בפועל מדובר בחוק שמאפשר לרוב של חברי כנסת להדיח חבר כנסת נבחר, רק כי הוא לא מוצא חן בעיניהם. אז ברור שמדובר בדרך כלל בערבי, הרי ככה החוק נוצר, אחרי המקרה של באסל גטאס, כדי להעניש חברי כנסת ערבים שאין להם דעות ציוניות. אבל בסך הכל מדובר ביכולת של חברי הכנסת להעיף ממנה כל מיעוט, ולא משנה שהציבור שלו בחר בו בצורה דמוקרטית. אז את מבינה למה אני מדברת על עקביות? היום מעיפים ח"כית ערבייה כי היא השתתפה בשיט של המרמרה ולא באה לחברי הכנסת טוב בעין, מחר יהיה אפשר גם להעיף אותך כי את אישה דעתנית מדי, פמיניסטית סוררת שלא מאמינה שאישה צריכה להתלבש בצניעות, ואז לכי תדעי איפה עובר הגבול".

    הפגנת מבקשי מקלט בדרום תל־אביב. "בעשור האחרון המרחב הדמוקרטי הצטמצם וזכויות המיעוטים נפגעו"
    הפגנת מבקשי מקלט בדרום תל־אביב. "בעשור האחרון המרחב הדמוקרטי הצטמצם וזכויות המיעוטים נפגעו"

     

    מה עוד מדאיג אותך?

     

    "יש יותר אלימות של המשטרה נגד מיעוטים, למשל בהפגנות של האתיופים והחרדים. מצב זכויות הנשים גם נפגע, הסיפור של הדרת נשים עולה עוד ועוד, ואני חושבת שנראה את זה יותר בשנים הבאות. אנחנו רואים את זה כבר בצבא ובאקדמיה. הסיפור של הכיתות הנפרדות לנשים ולגברים באוניברסיטה, למשל. על פניו, מדובר בתיקון שמטרתו להביא לשוויון הזדמנויות, כדי שגם חרדים וחרדיות יוכלו ללמוד באוניברסיטה. אני אמנם לא מתה על אפליה מתקנת, אבל במקרים מסוימים היא הכרחית כדי לקדם ציבור שנקודת ההתחלה שלו כל כך גרועה שאין לו שום סיכוי אמיתי. אבל כשמפרקים את זה וממש קוראים את החוק, רואים שהסבסוד והעידוד הם רק לגברים חרדים, לא לנשים חרדיות. כלומר, בכסות של שילוב גברים חרדים בשוק העבודה, שהוא מבורך, מסתתרת הדרת נשים נוספת. הן לא יקבלו עידוד כלכלי וסבסוד ללמוד באוניברסיטה באותה מידה. גם המרצות נפגעות, כי התומכים בחוק אומרים שהן יוכלו ללמד בכיתות לנשים בלבד, רק שזה פופוליסטי. הכסף ילך לכיתות של הגברים בלבד, והמרצות יפסידו עבודה".

    הפגנת האתיופים. "יש יותר אלימות של המשטרה נגד מיעוטים, כמו אתיופים וחרדים"
    הפגנת האתיופים. "יש יותר אלימות של המשטרה נגד מיעוטים, כמו אתיופים וחרדים"

     

    מבחן קורס הטיס

     

    במבט ראשון היא נראית כמו התגשמות האישה השמאלנית המשכילה ממרכז תל־אביב. הז'קט בצבע שיבולת שועל, הקארה שהיא לא טורחת לצבוע, אישה יפה אבל לא כזאת שתרגיש בנוח לנפנף בזה, שתשמור על לוק מכובד. אבל למען האמת היא בכלל גדלה במשפחה די ענייה, ממוצא חצי פולני וחצי הודי.

     

    "גדלתי באילת", היא מספרת. "אבא שלי היה ברמן במלון נפטון, הודי במוצאו. אמא שלי הייתה עקרת בית, בת למשפחה של ניצולי שואה כזו. צעירה ממנו ב־20 שנה. כשהייתי בת 14, החלטתי לעבור לפנימייה בשדה־בוקר. הבית התפרק סביבי, ההורים שלי היו ביחסים נוראיים. בשבוע שבו אני עזבתי את הבית, גם אמא שלי עזבה. היא ראתה אותי מסתערת על זה, עושה הכל לבד, לומדת לבחינות ועוברת אותן. רק אחר כך היא אמרה לי: את נתת לי את הכוח לעזוב. מזל שעברתי קודם לפנימייה, כי גם אם הייתי נשארת באילת, לא הייתה אפשרות לעבור לגור עם אמא שלי. הרבנות נישלה אותה מכל הזכויות שלה. ראיתי מה קורה לאישה שאין לה כוח".

     

    היא סיימה את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, עשתה תואר שני בהצטיינות באוניברסיטת תל־אביב ועוד אחד במינהל ציבורי כמלגאית של קרן ווקסנר באוניברסיטת הרווארד. הילדה האילתית הגיעה רחוק: היא שימשה כנציבת שוויון הזדמנויות בעבודה של מחוז תל־אביב במשרד הכלכלה והתגלגלה לתפקיד מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח.

     

    "את שואלת אותי רק על עניינים מדיניים, על תיקים שקשורים לפוליטיקה", היא אומרת, "אבל האמת היא שאל התחום הגעתי מהזכויות החברתיות. אם את חולה במרכז, יש לך מלא רופאים ברדיוס של חצי קילומטר, אבל בצפון, אם את צריכה אמבולנס? אנשים מתים בפריפריה הרבה יותר. זה מגובה בסטטיסטיקה. או העניין הזה של הרווחה שמוציאה ילדים מהבית שלהם. ליוויתי אמא כזאת שהיה חשד שבן הזוג שלה מתקיף מינית את הילדה. האמא טענה שלא וגם הילדה, אבל מהרגע שיש חשד במערכת, הרווחה נכנסת לתמונה, וטוב שכך. ומצד שני, נכנסת האמא הזאת לוועדה, שולחן גדול, 20 אנשי מקצוע, הפקידה הזו והקצינה ההיא, וכולם מדברים מעל הראש שלה. כאילו היא לא קיימת. ומעל הראש שלה הם מחליטים להוציא לה את הילדה מהבית, שזה כמעט הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לאמא, ומגיעים לה ייצוג ותמיכה בכל ההליך הזה. בהמשך פנינו לבג"ץ להסדרת נוהלי הוצאת ילדים מהבית וניצחנו. מאז יש נהלים סדורים של איך לקבל את ההחלטה הקשה הזו, שלאמא יהיה ייצוג, לא משנה כמה היא חלשה".

     

    במה את גאה במיוחד?

     

    "בהישגים של האגודה לזכויות האזרח בתחום שוויון נשים בישראל וזכויות להט"ב, ובזה שכל אחד בישראל יודע היום מה זה קיום בכבוד. בבג"ץ של אליס מילר, למשל, כשאנחנו הגשנו עתירה לאפשר לנשים להצטרף לקורס טיס, כולם נידו אותנו. עזר ויצמן היה אז הנשיא עם כל ה'מיידלע' וה'תעשי קפה'. האמת משמיים הייתה אז שנשים לא יכולות להיות טייסות. נקודה. לפני שלוש שנים אליס מילר הדליקה משואה בהר הרצל, בלב הקונצנזוס. וזה התפקיד של האגודה — לקחת משהו שנראה הזוי, משהו בשוליים של השוליים, לערער על המובן מאליו ולאתגר את הקונצנזוס".

    מילר. "היום בלב הקונצנזוס"
    מילר. "היום בלב הקונצנזוס"

     

    קראתי לאחרונה שאחוז המתייצבות לקורס מאוד נמוך. יכול להיות שלמרות הניצחון של מילר, הנערות של היום אפילו לא מנסות?

     

    "מה שחשוב זה שזה בכלל אפשרי. אני זוכרת שהייתה לנו ילדה בכיתה שהייתה המוזרה הכיתתית. אבא שלה היה טייס. יום אחד היא הרימה יד בשיעור ושאלה: אני לא מבינה, למה נשים לא יכולות להיות טייסות? כולנו התפקענו מצחוק, זילזלנו בה. כולל אני. כמה שנים אחרי זה, כשסוף־סוף עמדתי על דעתי, הרגשתי כזאת אשמה שחיפשתי אותה. מצאתי אותה דרך פורום היריון ולידה, היא עברה לארה"ב. כתבתי לה, ביקשתי סליחה וסיפרתי לה על אליס מילר".

     

    חרף פניות חוזרות ונשנות, עד לסגירת הגיליון לא נתקבלה תגובת משרד החינוך.

     


    פרסום ראשון: 17.01.18 , 04:04